פוסטמודרניזם (בפילוסופיה)

(Postmodernism (in Philosophy

The other spaces and faces of Michel Foucault by Alex Lawrence
Foucault images © Alex Lawrence 2015

"האם אתה יודע שהארץ התקיימה אז? מובן שאני יודע זאת. שמעתי זאת ממישהו שמתמצא בענינים האלה היטב".

לודוויג ויטגנשטיין, על הוודאות, עמ' 49.

"מָה אֲנִי יוֹדֵעַ עַל מַה שֶׁאֶהְיֶה, אֲנִי הַלּא-יוֹדֵעַ מִי אֲנִי?
לִהְיוֹת מַה שֶׁאֲנִי חוֹשֵב? אַךְ אֲנִי חוֹשֵב לִהְיוֹת דְּבָרִים רַבִּים כָּל כָּךְ!".

פרננדו פסואה, "חנות הטבק", כל חלומות העולם, עמ' 34.

מעל לדברים כולם, תלויים שמי המקרה, שמי התהום, שמי המזל, שמי המשובה".

פרידריך ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, עמ' 159.

מונח תקופתי המתייחס למגמות בתרבות, בתקשורת, בפילוסופיה ובאסתטיקה שראשיתן בשנות השישים של המאה ה-20. ביסוד ההשקפה הפוסטמודרנית עומדת ביקורת על הפילוסופיה המודרנית כפי שניסחו אותה אנשי רוח של עידן הנאורות וההשכלה במאה ה-18, וכפי שיושמה בפרקטיקה הפוליטית, הכלכלית והאמנותית של שתי המאות שבאו אחריה. פוסטמודרניזם הוא מהלך תרבותי הכולל שלושה כיוונים עיקריים: (א) ערעור של מושג האוטונומיה של הידע ושל יכולת המדע לרדת לחקר האמת; (ב) פירוק האני האחדותי – פרי הרוח הרציונלית של המערב – והמרתו במודל של סובייקט הטרוגני המורכב מהבדלים ומזהויות תרבותיות רבות; (ג) פירוק הטקסט והשפה שבה אנו דוברים: הטקסט אומר "יותר" ו"פחות" מכוונת דוברו. השפה אינה הכלי שבאמצעותו אנו שולטים במציאות. העולם הפוסטמודרני מתאפיין בערעור גבולות בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין הנשגב למגוחך, בין היומיומי לטקסי, בין האמיתי לבדיוני. הפילוסופיה הפוסטמודרנית מבקרת עמדות מהותניות ואוניברסליות ודוחה את המושג הפוזיטיביסטי של הידע כמה שמבוסס על טענות אמפיריות הניתנות לאישוש או להפרכה. כנגד זאת, האמת נתפסת כמונח סובייקטיבי, תלוי הקשר והגדרה. האסתטיקה הפוסטמודרנית מבליטה אלמנטים של עירוב: אקלקטיות סגנונית, פתוס, קיטש, היסטוריציזם, ציטוט של טקסטים אחרים ועוד. הפוסטמודרניזם מוצא לעצמו בני ברית בתחומים קרובים: פמיניזם, פוסט-קולוניאליזם ותחומים נוספים בלימודי תרבות.

הגישה הפוסטמודרנית משקפת עמדה ספקנית ואירונית ביחס לשיטות רציונליות סגורות הקוראות את העולם כמפה שאותה יש לגלות ולפענח. היא מציעה לקרוא את העולם כ"המצאה" וכבריאה עצמית (Self Creation) (כפי שהציע ניטשה, ובעקבותיו גם ריצ'רד רורטי). המציאות לא תוגדר על-ידי מיפוי מדויק שלה, אלא באמצעות הריבוי של השפות המתארות אותה. במובן זה, כפי שטען ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) (ליוטאר, [1979] 1999), המצב הפוסטמודרני – הבלתי מאורגן, הפוליתאיסטי (האלילי) – קדם למצב הארגון הפורמליסטי, שאותו ניסתה המודרניות לגבש ולהאדיר (ע"ע פגאניזם ; פוליסמיות).

השפעתה של החשיבה הפוסטמודרנית ניכרת בשטחים רחבים. היא מופיעה כסגנון באמנויות (ע"ע פוסטמודרניזם (באמנויות)) וכפרקטיקה פילוסופית המזוהה בדרך כלל עם המפעל הפוסט-סטרוקטורליסטי. ההשפעה הפוסטמודרנית מורגשת גם בתחום מדעי האדם עם הופעת המודל הפרשני במדעי החברה ((Rabinow and Sullivan, 1988, המודל הנרטיבי בפסיכולוגיה (Spence, 1982; Bollas, 1995; Schafer, 1976) והמודל הבין-סובייקטיבי וההתייחסותי בפסיכואנליזה. גם חברת הידע של המאה ה-21 מזוהה במידה רבה עם התהליכים הגלובליים ועם המודלים החברתיים-כלכליים שעליהם הצביע הפוסטמודרניזם (Bell, 1973, 1976). האינטרנט וההיפרטקסט שואבים את הפילוסופיה שלהם מן העולם הדמיוני, נעדר ההיררכיות, של הפוסטמודרניות (ע"ע רשת). בקצרה: המונח "פוסטמודרניזם" הפך בימינו למונח רחב (יש האומרים רחב מדי) המתאר מגמות מרכזיות בפילוסופיה, בתרבות, בתקשורת, בכלכלה ובאמנות בחמישים השנים האחרונות.

בנקודה זו ראוי להבחין בין שני מונחים: פוסטמודרניות ופוסטמודרניזם. ב"פוסטמודרניות" ניתן לראות מגמה ביקורתית שמנוגדת לתרבות המודרנית במובנה הרחב, זו שגבולותיה הם הרנסנס מצד אחד והמחצית הראשונה של המאה ה-20 מצד שני. למונח "פוסטמודרניזם" מובן אחר; מילה זו נושאת שתי משמעויות: (א) ביקורת האידאולוגיות הגדולות של המודרניות (לאומיות, מרקסיזם, ליברליזם ועוד); (ב) סגנון באמנות שתחילתו במחצית השנייה של המאה ה-20. סגנון זה מנוגד לסגנון המודרני שרווח בשנים 1950-1850.

 

ביקורת מודרנית/ביקורת פוסטמודרנית

לפני שנדון בהיבטיה השונים של הפוסטמודרניות, ראוי לפתוח בהערה על מושג הביקורת. הפילוסופיה של הנאורות (הרסגור, 1984), המגיעה לשיאה במפעלו הפילוסופי של עמנואל קאנט, היתה ערה לחשיבות המושג. קאנט (Kant) תבע מן החשיבה הרציונלית להיות ביקורתית ביחס לגבולותיה: לשאול מה אני יכול לדעת, ולסמן אותם תחומים שהם מחוץ להכרה האנושית. ההכרה מתאפשרת רק בתחום התופעות (הפנומנה), אך ידה קצרה מלהגיע אל ה"אמת" המצויה בתחום הדברים כשלעצמם (הנומנה). ביקורתו של קאנט היתה נוקבת משום שהיא יצרה פער בלתי ניתן לגישור בין מושאי תודעתנו לבין הדבר כשהוא לעצמו; ביקורת זו הצביעה על פערי הייצוג בין אמצעי ההבעה – ה"שפות" שבאמצעותן אנו מתארים את היש – ובין היש כשהוא לעצמו. ואולם הפילוסופיה הפוסטמודרנית צועדת צעד רדיקלי נוסף במסלול הספקנות שהתווה קאנט; היא תובעת מאיתנו ללכת מעבר לביקורת המודרנית, ולהתמודד גם עם הדימויים הכוזבים של עולם התופעות, שאותו אנו חווים בניסיון המדעי, התקשורתי, האסתטי וכן הלאה. רדיקליות זו מתייחסת לניסיון היומיומי של האדם ומחייבת אותו לשידוד מערכות ולבחינה מחדש של מידת הרלוונטיות הטמונה בביקורת של הנאורות, תוך התמקדות מיוחדת בסיפורי-העל. במילים אחרות: הביקורת הפוסטמודרנית מאתגרת את עצם יכולתנו להבין את העולם כישות בעלת משמעות. ביקורת זו נוגעת, על כן, בגבולות ההבנה עצמה.

 

ביקורת על סיפורי-העל

החשיבה הפוסטמודרנית מותחת ביקורת על ההנחות האידאולוגיות הגורפות שעומדות ביסוד השיטות הגדולות של המערב: מיתוס השחרור הפוליטי, האמונה ה"משיחית" בקדמה המדעית וברציונליות, האמונה באחווה ובסולידריות אנושית או הרצון ל"גאולה אסתטית" בחסות האמנות (ליוטאר, [1979] 1999). ביקורת "הסיפורים הגדולים" היא למעשה ביקורת הסיסמאות הגדולות של המהפכה הצרפתית: חופש, שוויון, אחווה. הפוסטמודרניסטים מתבוננים בחשד בדגם האוטופי של אותו סובייקט אוניברסלי, אוטונומי וחופשי, יציר כפיה של המהפכה, המצעיד את עצמו ואת האנושות לקראת האושר. פירוק הנרטיבים הגדולים, תוך הצבעה על הטרור המחשבתי והפוליטי הכרוך בהם, יוצר תמונת עולם חלופית וספקנית: העולם מתפרק לסיפורים "קטנים" ומקומיים, שמחליפים את הנרטיבים האוניברסליים, המהותניים, של המודרניות. האנושות שוב אינה רוצה לשיר בקול אחד. נוצרת לגיטימציה חדשה למגוון של חלומות; השוני וההבדלים מוצגים כאופציה חדשה של סובלנות והבנה.

 

ביקורת פוסט-סטרוקטורלית ופירוק הטקסט

הפוסטמודרניזם מציג עמדה ביקורתית ביחס ל"שקיפותה" של השפה וביחס ליכולתה לתאר את האובייקטים שעליהם היא מדברת (זהו כאמור נדבך רדיקלי נוסף לביקורת הקאנטיאנית) (ע"ע מפנה לשוני). ההנחה העומדת בבסיס הדברים: השפה הרציונלית והאינסטרומנטלית שעמדה בבסיס המודרניות היתה, בניגוד להבטחותיה, מכשלה לחירות האדם, ותרמה לדיכוי השוני, הריבוי והפלורליזם התרבותי. "לאחר אושוויץ" מתבקשת שפה אחרת שתתייחס בחשד ליסודות האוניברסליים של הקדמה ותציע אתיקה חדשה שתתבסס על עקרונות דיפרנציאליים ו"מקומיים". זו אמורה להישען על ההבדלים בתוך המרקם החברתי והאסתטי; על הרצון לראות את הזהות מתמוססת ונפתחת אל "האחרים", שעצם זרותם ושונותם מכוננות את המפגש המוסרי של האדם עם עצמו (ע"ע פוסטמודרניזם (אתיקה)).

התבוננות זו חותרת לפירוק הסימן ולהכרה ב"חולות הנודדים" שמתחתיו. אלה חושפים את פגיעותה של השפה, את המשמעות הבלתי יציבה של מסריה. אי-יציבות זו נחשפה כבר בפילוסופיה המאוחרת של לודוויג ויטגנשטיין (ויטגנשטיין, [1952] 1996), אשר תיאר את השפה כאוסף של "משחקי לשון" ("Language Games"): אופני תפעול וביצוע, שידיעתם מכוננת את הניסיון אך גודרת אותו רק ל"ידיעת שטח" של הכרת "כללי המשחק". העולם הפוסטמודרני מאמץ לעצמו ביקורת זו ומתבונן בשפה לא ככלי שדרכו משתקפת תמונת העולם ה"אמיתית", אלא ככלי של נִראות המייצר ובורא מציאות. מציאות זו תלויה במוסכמות שמכתיבות את משמעותה (Rorty, 1989) (ע"ע אי-היקבעות).

ביקורת השפה מציעה, אם כך, סדר יום הדומה לפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי, מבית היוצר של ליוטאר, ז'ק דרידה, מישל פוקו, קליפורד גירץ, אדוארד סעיד, עמנואל לוינס, דומיניק לה-קפרה ואחרים. אצל כולם מופיעה השפה כמכשיר של הבניה המתמודד עם מציאות של דיסאינטגרציה. השפה מציגה את ההבדלים שבין המינים, הזהויות והתרבויות השותפים למשחק פתוח מעין זה (Dews, 1987). גם הפרשנות וגם ההרמנויטיקה (Madison, 1988) אינן מביאות את הקורא לחוף מבטחים או למשמעות סגורה, אלא נעצרות בגבול הכתיבה עצמה. נזילותה של המשמעות ופירוקו של הטקסט הם גם נקודת המוצא של שיטת הדקונסטרוקציה שהציע ז'ק דרידה (Derrida, [1967] 1976, 1981). דרידה מבקש לאתגר את נטייתה של הפילוסופיה המערבית אל הלוגוס ואל המרכז. ההתבצרות הלוגוצנטרית אינה מאפשרת להאזין לקולות אחרים המהדהדים בתוך הטקסט. ואולם פתיחות חדשה למשחק המתרחש בתוך הסימן תאפשר לגלות מחדש את עושר המשמעויות שדוכאו בשם התשוקה אל האחדות ואל המקוריות האבודה.

 

ביקורת הקפיטליזם המאוחר

בלב ביקורת התרבות של הפוסטמודרניזם עומדת ההנחה כי אנו חיים בעולם של ידע אחר המביא להתנסות חברתית-תרבותית, כלכלית, פוליטית ואסתטית חדשה. לדעת פילוסוף התרבות פרדריק ג'יימסון (Jameson), יש להבין את התופעה הפוסטמודרנית כרגישות תרבותית כוללת המאפיינת את עידן הקפיטליזם המאוחר (ג'יימסון, [1984] 2002). בניגוד לקפיטליזם הקלאסי, שעסק רובו ככולו בייצור סחורות, הקפיטליזם המאוחר של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 עוסק בייצור של ידע ודימויים. קפיטליזם זה מתבלט באופיו הרב-לאומי והצרכני: הייצור האסתטי משולב בייצור הסחורות הכללי. הדימוי, המותג, ההון הסימבולי (מונח של פייר בורדייה [Bourdieu]), הופכים ל"סחורות החמות" של השוק.

שפת האופנה והפרסומת, שרוקנה את הממשות מכל תוכן ושתלה במקומה את עריצותה של תשוקה בלתי נדלית, הפכה זה מכבר לדוגמת מופת של תקשורת היפר-ריאליסטית. תקשורת זו חודרת למרקם הטכנולוגי, הכלכלי והאסתטי ועובדת כמערכת של סימולציות: חיקויים אינסופיים של "האמיתי" (the real thing). מי שמתגייס למרוץ האינסופי אחר "הנכון" ו"האמיתי" מגלה להוותו כי האמת חומקת ממנו כפי שחומק מעיין הפלאים מן ההלך התשוש במדבר. עולם הסימולקרה מייצר העתקים וחיקויים אינסופיים של הדבר שאין לו מקור. ההיפר-ריאליזם אינו אפוא ניגודו של האמיתי או השקרי, אלא קטגוריה חדשה המבטאת את פירוק הניגוד ואת יצירתה של ישות שלישית המאתגרת את עצם קיומו (גורביץ', 2002; בודריאר, [1981] 2007).

עידן הקפיטליזם המאוחר משקף מציאות אסתטית המצויה בשטח ההפקר שבין הבדוי למציאותי (ע"ע ממשי). היא מוּנעת מכוח התשוקה אל הדמיוני ומאפיינת הן את השווקים הכלכליים והן את השווקים האסתטיים. תשוקה זו מוכפלת על-ידי השקיפות האינסופית של המדיה ונתמכת במה שז'ן בודריאר (Baudrillard) מכנה "האקסטזה של הקומוניקציה" (ע"ע טלוויזיה ; וידיאו ; תקשורת המונים). כאשר מצרפים נתונים אלה, מקבלים תמונה תרבותית כוללת המשקפת את הפילוסופיה הפוסטמודרנית: התפרקותו של הסובייקט והבלטת קיומו הסכיזופרני, שקיעת הזמן ההיסטורי הליניארי, פרגמנטציה של המציאות הלשונית המתווכת בינו לבין העולם, היסטוריזציה של סגנונות אמנותיים, "שקיעת הרגש" והפיכתו לסגנון, ל"סחורה רומנטית" בשוק הסחורות התרבותיות (Huntington, 1998; Cadava et al., 1991). שוק זה הוא חלק בלתי נפרד מתמונת העולם בעידן הגלובליזציה, הכוללת שעתוק וניידות של אופני ייצור וצריכה של אייקונים לרוחב הכדור: נסיגת הלוקלי והאינדיווידואלי לטובת דפוסים של קומוניקציה אוניברסלית, היוצרת הבניה גורפת של הניסיון הפרטי והחברתי.

 

 

ביקורת החשיבה ההיררכית

אחד הסימנים המרכזיים של המודרניזם הוא נטייתו להגדרה ולשרטוט מפות בינאריות (הופכיות) של המציאות: הנכון והבדוי, המוסרי והבלתי מוסרי, המרכז והפריפריה, הגבוה והנמוך (Cohen, 1998: 171-177). תפיסה זו נוגעת במישרין בעולם הערכים ההיררכי והאוטופי של המודרניזם. הפוסטמודרניזם מבקש לטשטש חלוקה זו כדי לתאר אזורי ממשק, אזורי כלאיים, המתייחסים לרשויות, סגנונות חיים ואופני ייצוג שהתערבבו אלה באלה. צורות תרבותיות גבוהות (מוזיאון, אולם קונצרטים) נפגשות עם אתרי תשוקה פופולריים (טלוויזיה, קניון, שדה תעופה, דיסנילנד): המוזיאון מגלה נטייה להפוך לסופרמרקט של תרבות המושך אליו אוכלוסיות מגוונות. הקניון הופך ל"אתר אופראי" המזמין את המבקרים לבלות באכסדראות הרחבות שלו, ליהנות מן הנסיעה התיאטרלית במדרגות הנעות; הקניון אוצר בתוכו אוסף בלתי נדלה של מבטים ומטאפורות חזותיות הנצברים במרחב (ע"ע תקשורת חזותית).

גם עולם הקיטש (החזותי, הרגשי, העסקי) הוא חלק בלתי נפרד מנוף זה. הקיטש, שגורש ממחוזות האסתטיקה הלגיטימית על-ידי המודרניזם העילי, חוזר ו"מתעלל" ברודפיו. האמנות העכשווית עושה בו שימוש מובהק, תוך שהיא מוזגת בו ממד של שגב – לעתים רציני, לעתים מגוחך. השגב והקיטש חוברים יחדיו משום ששניהם מיטיבים לייצג את הסצנה הפוסטמודרנית החתרנית, הורסת הגבולות; שניהם משקפים את העולם במצב של הגזמה, עומס ויתרות (ע"ע נשגב/יפה). הראוי והבזוי, שחוברו יחדיו, משקפים מציאות חדשה. כך נוצרת לגיטימציה של אופני ביטוי שנחשבו לבלתי אפשריים מנקודת מבטה של הפרדיגמה המודרניסטית. זרמים כגון דאדא והסוריאליזם, שמבחינה היסטורית ניתן לשייכם למודרניזם, מכילים בתוכם יסודות הטרוגניים והיברידיים המטרימים את הפוסטמודרניזם.

דוגמה לביקורת החשיבה ההיררכית אפשר להביא גם מן התרבות הישראלית. בעולם מודרניסטי, הזהות הישראלית היא פועל יוצא של הגמוניה קבועה. דומה כי היא נעה סביב ציר מרכזי אחד: הצבר – הזכר – הלבן ("האשכנזי") – "יפה הבלורית והתואר". בדגם הגמוני זה אין מקום לאחרים: מזרחיים, חרדים, נשים, רוסים, אתיופים, ערבים. נתבונן לרגע באחר המזרחי. בעיני התרבות השלטת, המזרחי נתפס כמהגר העומד מול חוויית הילידות והשורשיות של ה"צבר"; ערכיו האסתטיים נתפסים כבלתי מספקים בהשוואה לאלה המוגדרים כ"מלח הארץ". המוזיקה שלו מתוארת כמוגזמת או לכל היותר "בלתי מפותחת" ביחס למודל ההגמוני השולט. כור ההיתוך הבן-גוריוניסטי ביקש לחסל את ההבדלים המנטליים והתרבותיים. ואולם, באופן אירוני, האידאל ההומוגני לא הביא לחיסול הפערים, אלא רק להדחקתם: השלטת דגם של ישראליות מונוליטית תוך התעלמות ממגוון הקולות האחרים המרכיבים אותה. התרופפותו של המודל ההיררכי מתרחשת על רקע "הפרגמנטציה השבטית" של החברה הישראלית בעקבות תהליכים חברתיים-תרבותיים בשנות התשעים (עלייתה של ש"ס, עלייתו של הקול הרוסי ועוד) (אלמוג, 2004) (ע"ע רב-תרבותיות).

 

טקסט והיפרטקסט

ההיפרטקסט הוא פרקטיקה מרכזית של העולם הפוסטמודרני – הן בהיבט הפילוסופי והן בהיבט הטכנולוגי. ברמה הפילוסופית, העולם הפוסטמודרני הוא עולם בלתי ליניארי המאפשר קישורים אישיים (links) בלתי צפויים, שאינם עוברים דרך תחנת מיתוג המפקחת על התנועה ברשת. התגלמותו המושלמת של עולם אקראי זה הוא ההיפרטקסט: עירוב הז'אנר, האופי המולטימדיאלי (מילה, תמונה, קול), טשטוש הזהויות של המשתמשים ברשת – כל אלה מעידים על עולם פוסטמודרני חדש שבתוכו אנו חיים (ע"ע אינטרנט; בלוג).

ואולם ההיפרטקסטואליות אינה מוגבלת רק לשימושים טכנולוגיים, אלא הופכת מטאפורה לרגישות תרבותית ותקשורתית כוללת. הטלוויזיה הרב-ערוצית מאפשרת קישוריות פתוחה, שמותירה בידי הצופה את מלאכת החיבור של הנרטיב הרב-קישורי מבחינת צירופי זמן ומרחב. הטלוויזיה האינטראקטיבית אף מעניקה לו חופש פעולה נרחב יותר; כעת הוא מוזמן להשפיע על אופן התפתחותה ועיצובה של התוכנית – בין אם זו תוכנית בידור או תוכנית חדשות שאותה בוחר הצרכן על-פי מפתח אישי. זאת ועוד: רומנים רבים הנכתבים כיום מצטיינים באופיים ההיפרטקסטואלי. יצירות כגון מילון הכוזרים מאת מילוראד פאביץ' (Pavić) משאירות בידי הקורא את הבחירה אם לקרוא את היצירה באופן ליניארי או "באלכסון", אם לקרוא אותו "לפני  או אחרי הארוחה", וכן הלאה. המוזיקה הניסיונית של ג'ון זורן (Zorn) היא לעתים צירוף היפרטקסטואלי מרתק של שיר געגועים יפני, מוזיקת סקרץ' בסגנון ההיפ-הופ ורביעיית מיתרים קלאסית בסגנון היידן או מוצרט. בעולם שבו כבר "אין דבר שהוא מחוץ לטקסט" (בכלל זה החיים עצמם, שהופכים במובן מסוים לטקסט), כפי שטען דרידה, המסקנה כמעט מתבקשת מאליה: המבוך הטקסטואלי אינו מתיימר לפתור את חידת הספינקס, אלא להחריפה: להפוך אותה לחוויה של שיטוט או שלטוט (ע"ע זפינג) במרחבים החדשים של הכאוס הצבעוני.

אף שהפוסטמודרניזם הוא מונח תקופתי, ניתן לראות בו גם רגישות תרבותית א-היסטורית. קיומו לווה בפולמוס מתמשך על עצם ההצדקה וההמשגה שלו, תוך ניסיון לברר באופן ביקורתי מהו טווח ואיכות ההסברים שהוא מציע לתרבות העכשווית. מצד אחד, הובע ספק ביחס לאופיו החתרני: באיזו מידה משמש הפוסטמודרניזם ביקורת נוקבת של האמת הלוגוצנטרית והמטאפיזיקה המערבית (כפי שהציע דרידה); האם וכיצד הוא מציע אתיקה אלטרנטיבית, בלתי אוניברסלית, המביאה בחשבון את קיומו של האחר; האם הביקורת הפוסטמודרנית אינה מתמוססת בתוך רפיונה הפוליטי – רפיון שנובע מעצם חשדנותה ביחס לערכים כגון אידאולוגיה, מהפכה ושינוי; ולבסוף, באיזו מידה הפוסטמודרניזם אינו אלא השלמה עם הרוע – השלמה המשתלבת היטב בתוך הקונפורמיזם הקפיטליסטי שמסביב? ובאותו עניין: באיזה מובן מתקפה פוסטמודרנית על מושג הערך משרתת מגמות ניהיליסטיות שאינן זרות לתנועת המטוטלת הניטרלית, האדישה, הבלתי מחויבת של "כוחות השוק" הקפיטליסטי? (גורביץ', 1997: 82-79).

או בצורה אחרת: האם הפוסטמודרניזם "חוגג" בפשטות את כוחות השוק? האם "משהו בפוסטמודרני כבר איננו נסיון לסכם את המודרניות באופן ביקורתי אלא הצורך לייצר סחורה חדשה, אקדמית או אמנותית" (לאור, 2010)? האם הכתיבה הפוסטמודרנית הופכת למבצרה הבטוח של הבורגנות החדשה? תזה זו עולה לדיון משום שנדמה שהפוסטמודרניזם משעתק מערכת דוגמטית של ערכים הסובבת סביב האחר, השונה והנבדל. במקרה כזה הפוסטמודרניזם הוא מוצר מטרייה פילוסופי של עידן הגלובליזציה, משום שהוא עוסק בשיכפול אינטנסיבי של כלכלת הדימויים של האחר (גרויס, [2008] 2009: 167).

ביקורת זו, המושמעת מפי הוגים מרקסיסטיים וניאו-מרקסיסטיים, טוענת כי התיאוריה הפוסטמודרנית אינה תורמת להמשגה הומנית יותר של המצב האנושי, אלא להפך: הוא יוצרת, בלשונו של בודריאר, את המדבוּר (Desertation) האולטימטיבי של המציאות. אסטרטגיה פטאלית זו הופכת את המציאות הטראומטית שבה אנו חיים למושא של צריכה ובידור (בודריאר, [1986] 2000) (ע"ע אסון). מצד שני, ברור כי עצם ההמשגה הביקורתית של מציאות זו חושפת את המבנה הדכאני של חברת הצריכה ומצביעה על המשנה הניאו-ליברלית שמעניקה לה גיבוי רעיוני. הביקורת מצביעה על סיפור-העל של הקפיטליזם: סיפור טוטלי ששרד לאחר שסיפורי-על אחרים (לאומיות, סוציאליזם) שקעו. ההתנגדות הפוסטמודרנית המסורתית למטא-נרטיבים ממוקדת עתה באופי האשלייתי של הקפיטליזם, תוך ביקורת על האופנים שבהם הוא מבטיח גאולה חילונית למאמיניו.

התנגדות אחרת לפוסטמודרניזם נוגעת לסגנון הכתיבה הפוסטמודרני, שחלקו רווי בהמשגה מתוחכמת ובמטאפוריקה עמומה. גבות הורמו ביחס לרצון הפוסטמודרני ליצור ז'רגון של יודעי ח"ן, שאינו מעוניין כלל להגיע לציבור הרחב אלא מסתפק בהתייפייפות נרקיסיסטית בתוך השדה של בעלי ידע, בתוך השיח האינטלקטואלי היומרני בלבד. במילים פשוטות: השאלות שנשאלו נגעו בסוגיות היסוד שאותן תקף הפוסטמודרניזם ובאסטרטגיות הייצוג שבהן בחר לומר את דברו. טקסטואליזציה מתמדת של העולם נדמתה בעיני המבקרים לדרך מתוחכמת, אך מביכה, להימלט מאחריות פוליטית ומוסרית לזוועות היומיומיות שמשדר ה"שטח". ואולם גם כאן יש צד שני למטבע: המשגה פוסטמודרנית שהתבססה על המפנה הלשוני בתרבות חשפה את העובדה כי הדיכוי קיים קודם כול ברמת השפה. יש לנקוט אפוא סגנון כתיבה פרדוקסלי שיחשוף את האופנים המתוחכמים שבהם דיכוי פוליטי מסתווה בתוך "לשון טבעית" הראויה לחשיפה.

אף כי אין לבטל הסתייגויות אלה במחי יד; אף כי ניתן להתבונן באופן פרודי במכניות הצפויה של הז'רגון הפוסטמודרניסטי (למשל ב-Stephen Katz, How to Speak and Write Postmodern, 1995) – קשה להתעלם מן העובדה כי המושג נוגע בנקודות רגישות ומרכזיות בתרבות ההווה ומיטיב לשרטט את גורמי אי-הנחת שבה. אין זה ברור כלל כי הפוסטמודרניזם אדיש מבחינה מוסרית ומתנכר לכל מה ששונה ממנו (ע"ע פוסטמודרניזם (אתיקה)). גם אם אין להוציא מכלל אפשרות פוסטמודרניזם שהפך לז'רגון, לפורמט קפוא – הרי שבמיטבו הוא עדיין מבטא ניסיון כן ומעמיק לצלול אל מתחת למעטה הדק של "המובן מאליו", וזאת כדי לשרטט תמונה חדשה של העולם.

לבסוף, קשה להתכחש לעובדה כי מילון המונחים הפוסטמודרני חלחל כמעט לכל פינה של השיח התיאורטי והיומיומי. כיום ניתן לדבר על סוציולוגיה פוסטמודרנית ("סוציולוגיה חדשה"), פסיכואנליזה פוסטמודרנית, תקשורת ופוליטיקה פוסטמודרניות, פילוסופיה פוסטמודרנית, שלא לומר קולנוע, ספרות או מחול פוסטמודרניים. במילים אחרות, הפוסטמודרניזם הוא אכן רגישות תרבותית כוללת, המאפיינת את עידן אי-הביטחון והספק הנוכחי. אי-ודאות המאיימת על המשתמש הפוסטמודרני נוגעת בהנחת יסוד אחת שניתן להגדירה כהתנגדות לתיאוריה; התנגדות לכל גישה הטוענת לידיעת האמת (האחת, האוניברסלית, הבלתי מתחלקת). התנגדות זו ניתן להגדיר כהתנגדות ליסודנות (Foundationalism): האמונה כי ניתן לעגן את התיאוריה בתוך יסודות בראשיתיים מוצקים, בני תוקף, שאינם נתונים במחלוקת.

אנו עדים כעת למצב מורכב: ראשית, נרשמת ירידה חדה בקרנה של הידיעה הפוזיטיביסטית; שנית, נוצרת תחושת חופש חדשה המבוססת על אינטואיציה, יצירתיות, משחק והבדלים. שלישית, צומחת אידאולוגיה ניהיליסטית המזוהה עם הפוסטמודרניזם; מובע חשש שבקיומו הנוכחי, הפוסטמודרניזם אינו מקנה לנו כלים להילחם ברוע, אלא רק מעודד אותנו להשלים עם קיומו ולהפיק מכך רווחים מפוקפקים (Norris, 1993). ואולם תהא דעתנו אשר תהא, יש להבין כי הרכבת כבר יצאה מהתחנה. כל שנותר לעשות הוא לבחור את המחלקה המתאימה: מחלקת הנוסעים הגלויים, מחלקת הסמויים או מחלקת הכפויים, הנוסעים בעל כורחם. הטענה כי רכבת זו אינה קיימת אינה עולה בקנה אחד עם עולם האינטואיציות ועם ניסיון החיים שלנו.   

 

 

מקורות

אלמוג, ע' 2004: פרידה משרוליק – שינויי ערכים באליטה הישראלית, אור-יהודה וחיפה: זמורה-ביתן ואוניברסיטת חיפה.

בודריאר, ז' [1986] 2000: אמריקה, תרגום: מ' קדישזון, תל אביב: בבל.

— [1981] 2007: סימולקרות וסימולציה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גורביץ' ד' 1997: פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר.

— 2002: "בודריאר – אימה ובידור בעידן הטלוויזואלי", בתוך: הורוקס, כ', מפגשים פוסטמודרניים, בודריאר והמילניום, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 23-7.

ג"יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם, או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.  

גירץ, ק' [1973] 1990: פרשנות של תרבויות, תרגום: י' מייזלר, ירושלים: כתר.

גרויס, ב' [2008] 2009: כוח האמנות, תרגום: א' דותן, תל אביב: פיתום.  

דרידה, ז' [1967] 2002: בית המרקחת של אפלטון, תרגום: מ' רון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

—  [ 1990] 2002: נפתולי בבל, תרגום: מ' בן-נפתלי, תל אביב: רסלינג.

הרסגור, מ' 1984: עידן האורות – מבוא לתולדות החברה המערב-אירופית במאה ה-18, תל אביב: האוניברסיטה המשודרת.

ויטגנשטיין, ל'  [1969] 1986: על הוודאות, תרגום: ע' אולמן-מרגלית, ירושלים: כתר.

—  [1953] 1996: חקירות פילוסופיות, תרגום: ע' אולמן-מרגלית, ירושלים: מאגנס.

לאור, י' 2010: "קתדרלת 'ישו הגואל', כמשל", הארץ, תרבות וספרות, 5/2/2010, עמ' 4.

ליוטאר, ז"פ [1979] 1999: המצב הפוסטמודרני, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ניטשה, פ' 1970 : כה אמר זרתוסטרא, תרגום: י' אלדד, ירושלים ותל אביב: שוקן.

עפרת, ג' 1998: דרידה היהודי, על יהדות כפצע ועל הגותו של ז'ק דרידה, ירושלים: האקדמיה.

פסואה, פ' 1993: כל חלומות העולם, תרגום: י' ברונובסקי, ירושלים: כרמל.

רורטי, ר' [1989]  2006: קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, תרגום: א' זהבי, תל אביב: רסלינג.

שלג, ב' (עורכת) 2003: ארץ אחרת, התבהרות לאחר הפוסט-מודרניזם, גיליון נושא, ארץ אחרת, 15 (מרץ-אפריל), 2003.

 

 

Baudrillard, J. 1985: "The Ecstasy of Communication", in: Foster, H. (ed.), The Anti-Aesthetic, Essays on Postmodern Culture, Port Townsend, Washington: Bay Press, pp. 126-134.

Bell, D. 1973: The Coming of Post-industrial Society: A Venture in Social Forecasting, New York: Basic Books.

— 1976: The Cultural Contradiction of Capitalism, London: Heineman.

Bollas, C. 1995: Cracking Up, The Work of Unconscious Experience, London: Routledge.

Cadava, E., Connor, P. and Nancy, J. L. (eds.) 1991: Who Comes After the Subject?, New York and London: Routledge.

Cohen, T. 1998: "High and Low: Thinking about High and Low Art", in: Korsmeyer, C. (ed.), Aesthetics, The Big Questions, Maldon, MA: Blackwell, pp. 171-177.

Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

— 1981: Geopsychanalyse: Les Soutterains de L'institution, ed. R. Major, Paris: Confrontation, pp. 11-30

Dews, P. 1987: Logic and Disintegration: Post-Structuralist Thought and the Claims for Critical Theory, London, New York: Verso.

Docherty, T. (ed.) 1993: Posmodernism, A Reader, New York: Columbia University Press.

Geertz, C. 1983: Local Knowledge, Further Essays in Interpretative Anthropology, New York: Basic Books.

— 1988: Works and Lives: The Anthropologist as Author, Stanford, California: Stanford University Press.

Huntington, P. J. 1998: Ecstatic Subjects, Utopia, and Recognition: Kristeva, Heidegger, Irigaray, New York: State University of New York Press.

Madison, G. B. 1988: The Hermeneutics of Postmodernity: Figures and Themes, Bloomington, Indianapolis: Indiana University Press.

Norris, C, 1993: The Truth about Postmodernism, Oxford: Basil Blackwell.

Rabinow, P. 1986: "Representations are Social Facts: Modernity and Post-Modernity in Anthropology", in: Clifford, J. and Marcus G. E. (eds.), Writing Culture, The Poetics and Politics of Ethnography, Berkeley L.A.: University of California Press, pp. 234-261.

Rabinow, P. and Sullivan, W. M. (eds.) 1988: Interpretive Social Science: A Second Look, A Reader, Berkeley, L.A.: University of California Press.

Schafer, R. 1976: A New Language for Psychoanalysis, New Haven, CT: Yale University Press.

Sokal, A. D. and Bricmont, J. 1998: Fashionable Nonsense: Postmodern Intellectuals' Abuse of Science, New York: Picador.                         

Spence, D. 1982: Narrative Truth and Historical Truth: Meaning and Interpretation in Psychoanalysis, New York: Norton.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

The other spaces and faces of Michel Foucault by Alex Lawrence
Foucault images © Alex Lawrence 2015

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×