משמעות

Meaning

"מובנו של משפט הוא הסכמתו ואי הסכמתו עם אפשרויות הקיום ואי הקיום של מצב הדברים".

לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי, עמ' 35.

המילה משמעות היא אחת המילים הנפוצות אך השנויות ביותר במחלוקת בתולדות התרבות. מסתמנות שתי גישות למושג: האחת טוענת כי משמעות היא היחס בין המילה לבין האובייקט (הלא מילולי) שעליו היא מצביעה. לגרסה זו, שראשיתה בפילוסופיה, ממשיכים מודרניים רבים: פוזיטיביסטים לוגיים, כגון ברטרנד ראסל (Russell) ולודוויג ויטגנשטיין (Witgenstein) "המוקדם", פילוסופים אנליטיים, כגון א"ג' אייר (Ayre) ואחרים. הגישה האחרת טוענת כי משמעות אינה ניתנת לתיקוף מתוך המבנה הלשוני עצמו; יש לתור אחריה בעולם של מוסכמות תרבותיות, הקובע את האופן שבו אנו מבינים ומפרשים את העולם המילולי הפנימי. בעמדה זו מחזיקים פילוסופים כגון וילארד ון אורמן קווין (Quine), פייר דוהם (Duhem), ויטגנשטיין "המאוחר", ואחר-כך גם תומס קון (Kuhn), ז'ק דרידה (Derrida) ואחרים. טענתם היא כי משמעות מופקת מהקשרים רחבים יותר כגון מושג הפרדיגמה אצל קון, "משחקי לשון" אצל ויטגנשטיין, ההבדל (דיפראנס) אצל דרידה ועוד. בפילוסופיה האקזיסטנציאלית (סארטר) משמעות מוגדרת כפריָיהּ של בחירה אישית, אינדיווידואלית וסובייקטיבית המתרחשת "כאן ועכשיו". בחירה זו מגדירה את הסובייקט ומעניקה משמעות אותנטית לחייו.

הדיונים הפילוסופיים בסוגיית המשמעות מתחילים כבר בעולם העתיק. השאלה שנשאלה אז היתה "איפה" בדיוק טמונה המשמעות. על כך ניתנו תשובות שונות, ביניהן גם זו הכופרת בעצם קיומה של משמעות. התאוריה הקלאסית, שזכתה לכינוי נומנקלטוריזם (Numenclatorism), טענה כי משמעות של שם או מושג היא האובייקט (הפיזי או הסימבולי) שהוא מייצג. המשמעות היא יחס מהותי וטבעי של סימון המתקיים בין המילה לבין הדבר שהמילה מייצגת. מסגרת דיון זו מאפיינת את הפילוסופיה האפלטונית, למשל, בדיאלוג "קרטילוס", ומשמשת בסיס לגישות מטאפיזיות שונות (אפלטון, 1975: 592-511).

לתפיסה זו קמו ממשיכים מודרניים רבים שפעלו בראשית המאה ה-20. את האטומיזם הלוגי, שנולד באותן שנים, ייצגו דמויות מפתח בתחום הפילוסופיה, כגון ברטרנד ראסל (Russell, [1924] 1988), לודוויג ויטגנשטיין "המוקדם" (ויטגנשטיין, [1921] 1994) ואחרים. פילוסופים אלה, שכונו לימים "הפוזיטיביסטים הלוגיים", סברו כי משמעות של משפט או של טענה היא המתודה שבאמצעותה ניתן לתקף (verify) או להפריך אותם. הנחה נוספת היתה כי למשפט בשפה נודעת משמעות אם ניתן לפרקו ליחידות משמעות קטנות יותר, שבסופו של דבר מתחברות לאובייקטים המתארים את המהלך הממשי של הדברים בעולם. אם המשפט אינו זוכה לתיקוף לוגי מעין זה, הריהו מוכרז כחסר משמעות (1967 [Ayer, [1946).

עמדה נגדית הציגו פילוסופים שהשתייכו לזרם הקרוי הוליזם סמנטי. היא מסתמנת בכתביהם של גוטלוב פרגה (Frege) (פרגה, [1892] 1984), פרדינן דה סוסיר (de Saussure) (דה סוסיר, [1916] 2005), וילארד ון אורמן קווין (Quine) (קווין, [1953] 2001) ופייר דוהם (Duhem, 1962). על-פי תפיסה זו, השפה אינה ניתנת לפירוק אנליטי ויש להתבונן בה כבמכלול. היא נתפסת כגורם רב כוח היוצר הבניה של המציאות. קווין גורס, למשל, כי אין אפשרות לבסס תיאוריה של משמעות על פרגמנטים של השפה. יש להתבונן בשפה כבמבנה הוליסטי שחלקיו ניזונים מן המכלול. למסקנות דומות הגיע פילוסוף המדע פייר דוהם. שיתוף הפעולה בין קווין לדוהם זכה לכינוי "השערת קווין-דוהם". על-פי השערה זו, ניסיון בפיזיקה אינו בודק השערה מסוימת אלא קבוצה שלמה של השערות.

מודל הוליסטי זה זכה לפיתוח נוסף אצל פילוסוף והיסטוריון המדע תומס קון (Kuhn) בספרו המבנה של מהפכות מדעיות (קון, [1962] 2005). קון טען כי משמעותה של טענה או תאוריה מדעית אינה נמדדת "מבפנים", מתוך המערכת הלשונית (או התאורטית עצמה) אלא מבחוץ – באמצעות מבנה הקרוי בפיו פרדיגמה. הפרדיגמה בנויה מאוסף של הנחות אידאולוגיות מוקדמות, המובילות את המדען בדרכי החקירה שלו וקובעות את תוצאות מחקרו. אם כך, המחקר המדעי אינו רק הליך אובייקטיבי קפדני, אלא אופן של גישור בין ממצאים מחקריים לבין השקפה ("השקפת עולם מדעית"). המשמעות מוסקת אפוא מתוך זיקה בין הפרוצדורה המדעית לבין תפיסת עולם כוללת (הוליסטית) המשפיעה באופן מכריע על התוצאה. המעבר של המדע ממשמעות אחת של העולם למשמעות אחרת הוא מעבר היסטורי מפרדיגמה אחת לאחרת. מעבר זה אינו יכול להיות מבוסס על המשכיות משום שלשונה של פרדיגמה א' אינה זהה ללשונה של פרדיגמה ב'. המעבר מתאפשר באמצעות מהפכות: מעבר חד, לא צפוי ו"לא לגיטימי" (בשלב ראשון), מתמונת עולם אחת לאחרת (ע"ע מדעניות).

עמדה דומה עולה בתאוריה הפילוסופית של ויטגנשטיין "המאוחר" ומוצגת בספרו חקירות פילוסופיות (ויטגנשטיין, [1953] 1994). גם ויטגנשטיין מניח כי לא קיימת שפה אובייקטיבית "שקופה" המתארת את מצב הדברים בעולם. למילים או למשפטים אין משמעות אחת. המשמעות של מילה או מונח נקבעת על-פי האופן שבו משתמשים בהם. השימוש מונחה על-ידי מערכת של כללי ביצוע, שאותם הוא מכנה משחקי לשון – Language Games. אף כי מילים מסוימות נתפסות בעינינו כדומות ברמה של "דמיון משפחתי", הן תמיד שונות – הכול על-פי התנהגותן בתוך השפה. בתפיסה זו מזוהה מושג המשמעות עם הפרגמטיקה הלשונית (ע"ע פעולת דיבור).

המסקנות העולות מתאוריה זו הנן מרחיקות לכת משום שהן מאתגרות את מוסד המשמעות: המשמעות דומה למטבע המיטלטל מצד אל צד – הכול בהתאם לחוקיו של "משחק לשון" זה או אחר. עם זאת, אנו מתקשים להסביר כיצד אפשר לקשור בין "משחק לשון" אחד לאחר; אנו מתלבטים בשאלה כיצד לקבוע את כלליו של אותו "תרגום רדיקלי" (בלשונו של קווין) שעלינו להיעזר בו לצורך ביצוע המשימה. במילים אחרות: צפה ועולה בעיית האינקומנסורביליות, אי-היכולת לתווך בין מערכות שאין ביניהן ציר משותף או מדיום מקשר. התוצאה עלולה להיות רלטיביזם תרבותי, ריבוי של משמעויות מבודדות שאינן מייצרות תמונה אחדותית של המציאות ואף אינן מאפשרות להסתמך על האוטוריטה הכוחנית של הדובר כבסיס לקביעת המשמעות של הדברים.

המשגה ביקורתית אחרת של מוסד המשמעות מתרחשת בפילוסופיית הדקונסטרוקציה (הפירוק) מבית מדרשו של ז'ק דרידה (Derrida, [1967] 1976). על-פי תפיסה זו, המשמעות אינה טמונה ביציבותו של הסימן, אלא דווקא בתנודותיו, ב"נוזליותו". הסימן נתון מלכתחילה בתוך כאוס, משום שהוא שרוי במצב של שינוי מתמיד. על-פי דרידה, מקורו של הסימן הוא בדיפראנס (Differance), כלומר בתנועה הפנימית של הטקסט, הבנוי מפסיפס של הבדלים. תנועה בלתי בטוחה זו הופכת את ההבחנה הסוסריאנית בין לאנג לפארול (בין מערכת החוקים של השפה לבין ה"דיבור" – מערכת הביצוע הלשונית) לבלתי רלוונטית. הבחירה במילה מסוימת אינה חושפת את המשמעות האחת, אלא את אוסף המשמעויות המשלימות והתחליפיות של הזרימה הטקסטואלית. בין כך וכך חומקת ונעלמת לה המשמעות היציבה של הישות הקרויה טקסט (ע"ע מטאפורה/מטונים). משמעותו של הטקסט, יאמרו אנשי הדקונסטרוקציה, היא אופן מסוים של קריאה המוסבת אל העולם. משמעות "העולם", כפי שגרס ניטשה, היא צבא של מטאפורות סובייקטיביות שבהן בחרנו לתאר את המציאות.

פרידריך הגל (Hegel) הראה כי המניע הראשי העומד בבסיס ההתנהגות האנושית הוא ניסיונו של האדם לזכות בהכרה: הכרה בזכותו לקיום פרטיקולרי ואינדיווידואלי. כדי להכיר את עצמו חייב האדם להכיר את כל מה שהוא לא; הוא חייב להכיר את עצמו באופן דיאלקטי (להכיר את עצמו על דרך השלילה) – האדם מכיר את עצמו כמי שזקוק למפגש עם אובייקט זר שהוא האחר. רק כך יוכל היחיד להכיר בעצמיותו, כלומר להעניק לעצמו משמעות אינדיווידואלית. יוצא אפוא כי רק האחר יכול להעניק לנו את ההכרה והלגיטימציה שאנו זקוקים להן כל-כך. הכרה הדדית הנסמכת על זיהוי השוני בין האני לבין האחר מאפשרת את ביצורה של הסובייקטיביות הפרטיקולרית. ואולם כדי להגיע אל המשמעות האינדיווידואלית של קיומו, טוען הגל, על היחיד להתחבר לרוח האוניברסלית ולראות את עצמו כמי שמגשים את תוכניתה השלמה. רק כך יוכל להעניק לחייו משמעות אינדיווידואלית שהיא פרי ההכרה התבונית העליונה.

לסיום, ראוי לעיין בסוגיית המשמעות בהקשר פילוסופי-אקזיסטנציאלי. נקודת המוצא כאן היא כי האדם הוא יצור המחפש משמעות: האדם מבקש להיות משמעותי לעצמו ולזולתו מבלי להסתמך על ניסיון אוניברסלי קודם. הוא שרוי בסיטואציה של "כורח לפעולה", מבלי שיוכל להצדיקה על-ידי מערכת רציונלית כוללת. ניתנת בידיו היכולת לבחור באופן מוגבל, ב"כאן ועכשיו" של הסיטואציה. זהו המקור לאותנטיות שלו, זהו המקור לעוצמתו ולחירותו (Sartre, [1943] 1958). בעתות מצוקה מנסה האדם למצוא פשר לסבלו, להכיר בסבל ולהעניק לו ממד אישי. דוגמה לגישה זו נמצא בספרו של ויקטור פרנקל האדם מחפש משמעות ([1946] 1981). פרנקל, שכתב את ספרו בעקבות החוויה הטראומטית שחווה במחנות ההשמדה, מציע את ה"לוגותרפיה" (התרפיה באמצעות המשמעות) כשיטה של הישרדות אישית בתוך עולם ניהיליסטי שפנה עורף לערכים ההומניסטיים האוניברסליים. לשיטתו, החיפוש אחר משמעות הופך לניסיון הרואי של האדם לספר לעצמו סיפור קוהרנטי על חייו, "כאן ועכשיו", בממד הסובייקטיבי החד-פעמי של סבלו, וכך להיחלץ – אף אם לזמן מוגבל – מן השאון והזעם שבהם טעונה ההיסטוריה האנושית (פרנקל, [1969] 1985; גוטמן, 2007: 83-56).

מקורות

אפלטון, 1975: "קרטילוס", בתוך: כתבי אפלטון, כרך ראשון, תרגום: י"ג ליבס, ירושלים ותל אביב: שוקן, עמ' 592-511.  

גוטמן, ד' 2007: האם איחרתי את הרכבת, משמעות החיים במחצית השנייה של החיים, תל אביב: מודן.

דה סוסיר, פ' [1916] 2005: קורס בבלשנות כללית, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג

ויטגנשטיין, ל' [1921] 1994: מאמר לוגי-פילוסופי, תרגום: ע' צמח, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

— [1953] 1994: חקירות פילוסופיות, תרגום: ע' אולמן-מרגלית, ירושלים: מאגנס.

סארטר, ז"פ [1938] 1978: הבחילה, תרגום: ה' לזר, תל אביב: ספרי סימן קריאה, מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור.

סיגד, ר' 1975: אקזיסטנציאליזם, ירושלים: מוסד ביאליק.

פרגה, ג' [1892] 1984:  "על מובן והוראה", תרגום ש' שוורץ וג' ברעלי, עיון ל"ג, 380-364.

 פרנקל, ו' [1946] 1981: האדם מחפש משמעות – ממחנה הריכוז לאקזיסטנציאליזם, תרגום: ח' איזק, תל אביב: דביר.

— [1969] 1985: השאיפה למשמעות, תרגום: י' ברוידא, תל אביב: דביר.

קווין, וו"א [1953] 2001: "שתי דוגמות לאמפיריציזם", תרגום: ע' בילצקי וע' מטר,  מטפורה 5, עמ' 55-41.

קון, ת"ס [1962] 2005: המבנה של מהפכות מדעיות, תרגום: י' מלצר, תל אביב: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

שגיא, א' 2000: אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.

 

 

Ayre, A. J. [1946] 1967: Language, Truth and Logic, second edition, London: Victor Gollancz.

Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

Duhem, P. 1962: The Aime and the Structure of Physical Theory, trans. P. P. Wiener, New York: Atheneum.

Russell, B. [1924] 1988: "Logical Atomism", in: March, R. C. (ed.), Logic and Knowledge, London: Hayman.

 Sartre, J. P. [1943] 1958: Being and Nothingness, trans. H. Barnes, London: Methuen.

— [1946] 1990: Existentialism and Humanism, trans. P. Mairet, London: Methuen.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Source: Motivated Photos

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×