אקזיסטנציאליזם

Existentialism

"הקשרים בינינו לבין זולתנו אינם קיימים אלא במחשבותינו. הזיכרון, ככל שהוא נחלש, מרופף את הקשרים, ולמרות שאנו מבקשים לשגות באשליה, ולמרות שאנו משלים את זולתנו, מתוך אהבה, ידידות, נימוס, יראת כבוד ותחושת חובה – אנו קיימים לבדנו. האדם הוא היצור שאינו מסוגל לחרוג מגבולות עצמו, שאינו מכיר את זולתו אלא מתוך עצמו, וכאשר הוא אומר את ההפך – הרי הוא משקר".

מרסל פרוסט, אלברטין איננה, עמ' 45.

פילוסופיה של התודעה העוסקת בזיקה שבין העולם לבין הגוף האנושי. פילוסופיה זו טוענת כי לא ניתן להטמיע את העולם האנושי בתוך עולם הדברים הלא אנושיים; תמיד קיימת זרות בסיסית של העולם, שניתן להתגבר עליה רק באמצעות המשמעות המוענקת לפעולה האנושית. המפגש עם העולם אינו מפגש מופשט שבמרכזו האני החושב, האני הטרנסצנדנטלי, אלא מפגש מוחשי שבמרכזו אני ממשי וגופני המוטל לבדו אל תוך העולם ומחולל כך את משמעות קיומו.

האקזיסטנציאליסטים הגדולים, מקירקגור (Kirkegarrd) וניטשה (Nietzsche) ועד היידגר (Heidegger), סארטר (Sartre) ומרלו-פונטי (Merleau-Ponty), אינם מבליטים רק ניהיליזם וניכור (כפי שטוענת הגרסה המזוהה עם עבודותיו של אלבר קאמי [Camus]), אלא דווקא מחפשים דרך להיחלץ מהם על-ידי הענקת משמעות חדשה לפעולה האנושית (Blackham, 1961). מצד אחד הם דוחים את המודל הרציונלי של דקארט (Descartes), המבקש לכונן מציאות לוגית נצחית שאינה מושפעת מגורמים הפכפכים כגון מקריות, סובייקטיביות ועוד. הם טוענים כי אמנם אנו חיים בעולם מקרי (קונטינגנטי), אך ביכולתנו להיחלץ ממציאות זרה ומנוכרת זו באמצעות פעולה המגלה את העולם כפועל יוצא של הכוונות האנושיות המושקעות בו. בנקודה זו צועד האקזיסטנציאליזם יד ביד עם הפנומנולוגיה מבית מדרשו של אדמונד הוסרל (Husserl).

מצד אחר, האקזיסטנציאליזם מבקש להרחיק לכת מעבר לעקרון האינטנסיונליות (התכוונות) הגלום בפנומנולוגיה של הוסרל. כל בחירה מכוונת היא בחירה "מקומית"; היא תלויה בפרספקטיבה של הבוחר; היא מוטבעת במשמעות המוענקת לבחירתו – משמעות שהיא שלו בלבד. הפעולה האנושית המכוונת צריכה אפוא להיות קונקרטית, קשורה למטרותיו ולצרכיו של האחר. המשמעות המתקבלת אינה נגזרת באופן אפריורי, אלא היא הפרי המובהק של כוונות והתנסויות מסוימות.

המשמעות נקשרת להתנסות האנושית ולדאגות אנושיות המתגלמות בחיי היומיום. לא מדובר בעולם "סובייקטיבי" גרידא, שהוא ניגודו הנחות של עולם מטאפיזי ואובייקטיבי –  כמו עולם המדע. למעשה, אחת מן המטרות הפילוסופיות של האקזיסטנציאליזם היא למחוק דיכוטומיה זו בין ה"אובייקטיבי" ל"סובייקטיבי", בין רוח לגוף. משמעות העולם כפועל יוצא של הכוונה האנושית הפועלת בתוכו אינה נופלת בחשיבותה ממשמעות העולם הרציונלי, חסר האינטרסים האנושיים, של המדע הקלאסי. מבחינת האקזיסטנציאליסטים, משמעות אינה יכולה להיות מנותקת מצרכים אנושיים; משמעות פירושה, תמיד ומלכתחילה, שאנו נמצאים במצב שהיידגר מגדיר כ-[Dasein –היות שם: להיות בתוך העולם הנשלט על-ידי צרכים אנושיים.

תורתו של סארטר תופסת מקום מרכזי בהגות האקזיסטנציאליסטית. לגרסתו, הדברים (האובייקטים הלא-אנושיים) פשוט "קיימים"; לעומת זאת, הקיום האנושי המודע לעצמו אינו מקובע למהות מסוימת היוצרת את טבעו, אלא נקבע באמצעות האקט (הפעולה) שמוליד את משמעותו. הקיום האנושי מנוסח אפוא במושגים של התהוות והיעשות (Becoming). הוא נתון לשינויים, לזרימה מתמדת הקובעת את טיבו. עולם האובייקטים זוכה למשמעות רק בשעה שהוא הופך מושא לתודעה ולכוונה האנושית המוטבעת בו (Warnock, 1970; Cooper, 1990) (ע"ע ריבוי).

ערך מרכזי באקזיסטנציאליזם הוא החירות. ערך זה נובע מעצם הצורך המתמיד לבחור בפעולה מסוימת בתוך העולם – בחירה שאנו נוטלים עליה אחריות. פירוש הדבר, כי רק הפעולה היא זו שקובעת את האני שלנו ובלעדיה האני נעדר "מהות". מכאן הסיסמה הפופולרית "הקיום קודם למהות". באמצעות הקיום נוטל לעצמו האדם את האחריות לחייו, ואינו מעביר אותה לשום רשות חיצונית שמעבר לקיומו האנושי. התנהגות מעין זו נתפסת בעיני האקזיסטנציאליסטים כפעולה של חירות היוצרת אותנטיות (סיגד, 1975).

גרסה אחרת של אקזיסטנציאליזם מציג אלבר קאמי (המיתוס של סיזיפוס; האדם המורד). בניגוד לסארטר, המבליט את היסודות הרציונליים של הבחירה האותנטית, קאמי מבליט את מושג האבסורד, שאותו הוא מגדיר כמתח שבין חוסר המובנות של העולם, לבין השכל האנושי הטורח לפענח ולהסביר מציאות ריקה זו. עם זאת, קאמי שותף להשקפתו של סארטר בשאלת החירות. זו מתאפשרת רק בעולם אנושי המעלה על נס יחסי שותפות ואחווה בין בני אדם כנגד הרוע חסר התכלה (קאמי, [1947] 2001).

האקזיסטנציאליזם, שהיה למשנה פילוסופית-אופנתית בשנות הארבעים והחמישים בצרפת (וקודם לכן, בשנות השלושים, בהגות הגרמנית, אצל היידגר), סימן את נקודת החיבור בין פילוסופיה מופשטת לבין בחירה אנושית ופוליטיקה של היומיום. ערך החירות הוצב במרכז הבמה והיה לחשוב ביותר מבחינה פוליטית. במובן מסוים, האקזיסטנציאליזם המשיך את הפרויקט של הנאורות והציע פתרון משחרר בעולם ריק מאלוהים ומסמכות רציונלית חיצונית אחרת. במובן אחר, הוא חרג מן המסר של הנאורות בכך שהביע חשד כלפי התבונה הכללית והאוניברסלית והציע לראות באירוע הקונקרטי, האישי, מפתח ליצירה מחדש של המשמעות האנושית.

האקזיסטנציאליזם השפיע באופן עמוק על ההגות האירופאית במחצית השנייה של המאה ה-20. הזיקה "הגופנית" לעולם מוצאת את ביטויה המיוחד בפילוסופיה של מרלו-פונטי. הפנומנולוגיה האקזיסטנציאלית שלו נועדה להחזיר את התודעה אל העולם: תהליך זה יוכל לצאת מן הכוח אל הפועל אם יוכרו חומריותה של התפיסה (Perception) וגופניותה. מרלו-פונטי מציע אפוא לחזור אל הגוף כאל מקור ההכרה. התפיסה אינה יכולה להיות מוסברת רק בנטייה השכלית, הטהורה. היא מעורבת מראש עם חומריותו, עם "בשרו" של האובייקט (העולם) שאותו היא תופסת (Merleau-Ponty, 1964: XVII); הבשר משותף הן לסובייקט והן למושא ההכרה שלו – העולם. התפיסה העוברת דרך ה"בשר" היא פעולה של האדם בתוך העולם. פעולה זו קובעת את גורלו. אנו נידונים למשמעות – טוען מרלו-פונטי (בפרפראזה על דברי סארטר, כי "אנו נידונים לחירות"). העולם קיים עבור הסובייקט והוא הופך למשמעותי בהקשר אליו. הפילוסופיה המאוחרת יותר של מרלו-פונטי רואה בתפיסה ה"גופנית" אירוע רדיקלי אף יותר. תפיסה זו היא עמומה, נוזלית, חסרת גבולות, מתחברת עם ה"בשר" של העולם שנמצא לכאורה מחוצה לה אך מחלחל אל תוך גופניותה (כהן-שבוט, 2003; Merleau-Ponty, 1968: 168).

מהלך זה, המשקף תבנית בינארית קלאסית (אובייקט/סובייקט; תודעה/עולם), יוצר פילוסופיה של עמימות המתעדת בצורה ריאליסטית את מצבו של האדם בתוך העולם. בתקופה מאוחרת יותר (שנות השישים של המאה ה-20) חלחלה פילוסופיה זו אל זרמים פוסטמודרניים המבליטים אף הם את ערפולה של התודעה ואת התמוססותה למערכת אינסופית של הבדלים. עם זאת, מסתמנת גם נטייה הפוכה: האקזיסטנציאליזם של מרלו-פונטי ושל אחרים חוגג את כינונו של סיפור-על חדש – הקרוי "בשר". ואולם הפוסטמודרניסטים מבקשים ללכת אל מעבר למגמה הגואלת המסתמנת באקזיסטנציאליזם ולטעון לדקונסטרוקציה של המציאות באמצעות פירוקה הרדיקלי של השפה המתארת אותה.

מקורות

כהן-שבוט, ש' 2003: "תרדמת השכל יוצרת מפלצות: הגרוטסקי – קריאת הפילוסופיה לבשר", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת חיפה.

סיגד, ר' 1975: אקזיסטנציאליזם, המשך ומפנה בתולדות התרבות המערבית, ירושלים: מוסד ביאליק.

פרוסט, מ' 1990: אלברטין איננה, תרגום: א' ברק, תל אביב: הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.

פרנקל, ו' [1946] 1981: האדם מחפש משמעות: ממחנה הריכוז לאקזיסטנציאליזם, תרגום: ח' איזק, תל אביב: דביר.

קאמי, א'  [1956] 1975: הנפילה; גלות ומלכות, תרגום: צ' ארד, תל אביב: ספרית פועלים.

— [1942] 1985: הזר, תרגום: א' המרמן, תל אביב: עם עובד.  

— [1947] 2001: הדבר, תרגום: א' המרמן, תל אביב: עם עובד. 

Blackham H. J. 1961: Six Existential Thinkers: Kierkegaard, Nietzsche, Jaspers, Marcel, Heidegger, Sartre, London: Routledge.

Cooper, D. E. 1990: Existentialism: A Reconstruction, Oxford: Blackwell.

Merleau-Ponty, M. 1964: "The Primacy of Perception and Other Essays", in: Eddie, J. (ed.), Phenomenology of  Perception – The Philosophy of Art, History and Politics, Evanston: North Western University Press.

— 1968: The Visible and the Invisible, trans. A. Lingis, Evanston: North Western University Press.

Sartre, J. P. [1943] 1958: Being and Nothingness, trans. H. Barnes, London: Methuen.

— [1946] 1990: Existentialism and Humanism, trans. P. Mairet, London: Methuen.

Solomon, R. C. 2001: From Rationalism to Existentialism: The Existentialists and Their Nineteenth-century, Lanham, MD: Rowman and Littlefield.

Warnock, M. 1970: Existentialism, Oxford University Press, USA.

תאור / מקור התמונה:

ז'ן פול סארטר ואלבר קאמי. צלם לא ידוע.
Photographer: unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×