אקט
Act
בשונה מן המשמעות של "התנהגות" או "פעולה", המונח אקט מציין התנהגות אנושית המחייבת אחריות מוסרית. בפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan) האקט הוא מעשה ששום ידע קודם לא הכתיב. זהו הימור שבעקבותיו יכול הסובייקט להשתנות, לעבור תהליך של חניכה או להיוולד מחדש. האקט שייך לקטגוריית הממשי (The Real) של לאקאן, ולכן חומק מכל הגדרה (ברמה הסימבולית של השפה). האקט הוא ביטוי לפעולת הלא-מודע – פעולה הלובשת צורה מעוותת המקשה את הפענוח שלה. "המַעֲבָר לאקט" כרוך בסיכון, משום שבעיקרו הוא מעין עבֵרה שהסובייקט מבצע כנגד הקהילה הסימבולית שאליה הוא משתייך.
ניתן להשוות בין האקט לבין הפעילות שפרויד מכנה Acting Out – "לפעול החוצה". כדי להבין זאת יש לחזור להבחנה הפרוידיאנית בין שתי צורות בסיסיות שבאמצעותן נחווה העבר: (א) באמצעות החזרה (repeating); (ב) באמצעות הזיכרון (remembering). הדחקתם של מאורעות העבר מן הזיכרון גורמת לזיכרונות המודחקים ללבוש צורה של פעולות; ההתעלמות מזיכרונות אלה מתבטאת בהפיכתם לפעולה שמופנית החוצה (Acting Out): זהו ביטוי בפעולה, הֶפְגֵּן (פרויד, [1914] 2002). מול התהליך הבעייתי שתואר כאן אפשר להציב את התהליך שפריו הוא היכולת לזכור. פרויד מכנה פעולה זו בשם Working Through ("עיבוד") (ע"ע טראומה, פוסט-טראומה).
על-פי לאקאן, ה"פעולה החוצה" אינה נובעת רק מהכישלון לזכור באופן מודע את העבר, אלא גם מאי-היכולת לתקשר כישלון זה אל האחר (The Other): סירובו של האחר להאזין לסובייקט גורם לאחרון להתייאש מן התקשורת המילולית ולתעל את כישלונו לעבר פעולה הפונה החוצה. פעולה זו היא אינה מודעת מצד הסובייקט. על-ידי הפנייתה האקטיבית החוצה אל האובייקט היא הופכת לגילוי תחליפי לסיבה, לזיכרון המודחק.
"הפעולה החוצה" היא תבנית הפועלת כתרמית לא מודעת, החוזרת על עצמה באופן כפייתי ומופנית באופן הפגנתי אל האחר. לפנינו סירוב לדעת את הלא-מודע: "האובייקט פועל מבלי לדעת ממה הוא מתחמק, ולכן הוא פותר את המבוי הסתום באמצעות ההבאה לידי פעולה […] הסיומת Out מקנה לפעולה את הגוון שמחוץ, מחוץ לאמירה, מחוץ לעיבוד שעליו מדברת האנליזה" (רקיז, 1995: 2). האקט הלאקאניאני, לעומת זאת, מבטא יכולת לפעולה סמויה וחיובית, שבה הבלתי ניתן לניסוח או להיגד (זוהי התשוקה שבתחום הממשי) פורץ החוצה באמצעות פעילות בלתי מודעת המביאה לתפנית משמעותית, לגילוי סוד, בחייו של הסובייקט. הפעילות הנוגעת באיווי פורצת מחוץ למסגרת הידע של האחר, ובסופו של דבר מאובחנת על-ידי הסובייקט רק לאחר מעשה. זהו מצב שהופיע בתחילה כתולדה של אי-ידיעה. התוודעות זו, המכונה בפי לאקאן "מַעֲבָר לאקט" (passage to the act), מלווה במידה ידועה של מועקה. בניגוד לכך, ה"פעולה החוצה" היא התחמקות מן המועקה באמצעות תרגומה לפעילות הפגנתית שהסובייקט אינו יודע עליה דבר (Lacan, [1964] 1977) (ע"ע אירוע).
נסכם: האקט נבדל מפעולה רגילה בכך שהוא משנה את המְבַצֵע. הסובייקט כמו "עובר" דרך האקט. זהו מעין ליקוי מאורות זמני, בלתי ניתן להסבר. האקט, כותב סלבוי ז'יז'ק (Žižek), "הוא אפוא תמיד 'פשע', 'עבירה' על גבולות הקהילה הסימבולית שאליה אני משתייך" (ז'יז'ק [2001] 2004: 57). בעקבות האקט, הסובייקט מתעמת עם "הבדיה הסימבולית" שכופה עליו המציאות; הוא ניצב מול התהום, מול החשכה של הממשי, שהיא מעבר לקטגוריות הסימבוליות בשפה. ה"מַעבר לאקט" דומה אפוא לאקט האונטולוגי שעליו מצביע היידגר: ההצצה אל תהומיות החיים. ההיות שם (Dasein), פירושה להציץ אל מעבר לפרגוד, אל יסוד המוות שבקיום. האקט הוא מעין ממשות קיומית זו, החוצה את הגבולות הנינוחים יחסית של הסדר הסימבולי; זהו המפגש פנים אל פנים עם האלימות והמוות. הממד ההרואי של האקט טמון בעובדה כי הסובייקט המבצע מכחיש את עצם קיומו של האחר הגדול: סדר סימבולי אידאלי (האל, החוק, האידאולוגיה), מקום שמבטיח את המשמעות המוחלטת של הסובייקט. החופש המושג באמצעות האקט אינו נחווה כהקלה או כשחרור אלא כמועקה, משום שהסובייקט מוותר על תמיכתו של אותו אחר גדול המסמן את גבולות ההסכמה בתרבות (ע"ע פסיכואנליזה).
מכאן לאן?
מקורות
ז'יז'ק , ס' [2001] 2004: תיהנו מהסימפטומים, הוליווד על ספת הפסיכולוג, תרגום: ר' ידור, תל אביב: מעריב, עמ' 59-54.
פרויד, ז' [1914] 2002: "היזכרות, חזרה ועיבוד", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, תרגום: ע' רולניק, תל אביב: עם עובד, עמ' 119-114.
רקיז, פ' 1995: "מעבר לאקט ואקט פרוורטי", בתוך: פולמוס, 6, עמ' 25-19.
Lacan, J. [1964] 1977: Seminar, Book XI, The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis, trans: A. Sheridan, London: Hogarth Press and Institute of Psyco-Analysis.
תאור / מקור התמונה:
Marlene Dietrich in Stage Fright (1950) Director: Alfred Hitchcock