הגמוניה
Hegemony
מיוונית, הגמון: מנהיג, מפקד, מדריך. במחשבה המרקסיסטית: שליטה פוליטית או מנהיגות. אידאולוגיה הגמונית מוזרמת להמונים באמצעות האמנות, החינוך והמדיה ומוצגת כטבעית, כמובנת מאליה, כמופת ראוי לחיקוי. לאינטלקטואלים תפקיד מרכזי ביצירת ההגמוניה, משום שהם אחראים לעיצוב מבנה-העל שבאמצעותו ניתן להשפיע על עיצוב השקפת העולם של ההמונים.
המונח "הגמוניה" מזוהה עם הבלשן המרקסיסטי אנטוניו גרמשי (גרמשי, [1935-1929] 2004), שהניח כי שליטתו הפוליטית והכלכלית של מעמד מסוים נשענת בראש ובראשונה על הכשרה תרבותית ואינטלקטואלית. עוצמתה של הבורגנות נשענת על יסודות ערכיים ורעיוניים שהטמעתם בקרב המעמדות הנמוכים מגייסת את הסכמת הנשלטים והופכת למקור העוצמה של השולטים. כך מצליח המעמד השליט לכפות את האידאולוגיה שלו על ההמונים בלי להיזקק כמעט לאמצעים כוחניים.
לאינטלקטואלים, השותפים למעמד השליט, תפקיד אינסטרומנטלי: עליהם לעצב את השקפת עולמו של המעמד השליט, להעניק לו אחדות ולהופכו מודע למטרותיו, ליצור מוסדות חברתיים תואמים ולעצב אקלים של הסכמה לרעיונות אלה. המפתח לשליטה הוא השגת הסכמה ספונטנית וקבלה של הרעיונות השולטים כמובנים מאליהם. המושג "אינטלקטואלים" מקיף מגוון רחב של נושאי תפקידים: מהוגי דעות ומדענים ועד פקידים ומפיצי תרבות שונים. גרמשי טען שכל מהפכה בעתיד תהיה חייבת להכשיר את הקרקע להצלחתה באמצעים אינטלקטואליים. הכשרת הלבבות תיצור הגמוניה חלופית. הצלחת המהפכה, על-פי גרמשי, תלויה בשילוב בין מבנה הבסיס (הכלכלי) למבנה-העל (הסמלי), וזאת בניגוד לטענתו של מרקס שגרס כי ניתן לחולל שינוי היסטורי מהפכני בראש ובראשונה על-ידי שינויים במישור הכלכלי.
הבחנתו של גרמשי בדבר הפער שבין כפייה להסכמה שימשה נר לרגליו של הפילוסוף המרקסיסטי לואי אלתוסר (אלתוסר, 2003 ; Althusser, 1971). האחרון הציע להבחין בין מנגנוניה הדכאניים של המדינה לבין מנגנוני האידאולוגיה שלה. לטענתו, בעוד מנגנונים מהסוג הראשון פועלים באמצעות כוח ישיר, הרי מנגנוני האידאולוגיה – כגון המשפחה, בתי הספר ואמצעי תקשורת ההמונים – מפיצים ומחזקים את ערכי האידאולוגיה השלטת באמצעים "רכים". מנגנונים אלה שואבים את עוצמתם מן התפיסה החברתית הרואה בהם מוסדות אוטונומיים, אוניברסליים ונטולי אינטרס, הפועלים בחיי היומיום. בתור כאלה, הם אינם נתפסים כסוכנים של אינדוקטרינציה ואינם מעוררים התנגדות.
מושגים כגון "הגמוניה" ו"המנגנון האידאולוגי של המדינה" אומצו בידי תיאורטיקנים ומבקרי תרבות רבים. טוד גיטלין (1995), לדוגמה, חקר את מוסד הבידור בטלוויזיה האמריקאית כמנגנון של אידאולוגיה. בחשיבה הפוסטמודרנית, המונח עובר תהליך של שינוי. ארנסטו לקלאו ושנטאל מוף (Laclau and Mouffe, 1985) סבורים כי אין להבין את המונח הגמוניה במושגים מרקסיסטיים מוחלטים. המדוכאים אינם עשויים חטיבה אחת, אלא מתאפיינים בריבוי אינטרסים. על כן יש לפתח מרקסיזם ריבויי ופלורליסטי, שיביא בחשבון מגוון עמדות אתניות ותרבותיות. הפרגמנטציה של האינטרסים של ההמונים יוצרת ביזור והפרטה של מגמות הגמוניות ויוצרת משקל נגד לנטייה של ההגמוניה לחשיבה טוטלית.
מכאן לאן?
מקורות
אלתוסר, ל' 2003: על האידאולוגיה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: רסלינג.
גיטלין, ט' 1995: "אידאולוגיה של זמן צפיית שיא: התהליך ההגמוני בבידור המשודר בטלויזיה", בתוך: כספי, ד' (עורך), תקשורת המונים: מקראה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
גרמשי, א' [1935-1929] 2004: על ההגמוניה: מבחר מתוך "מחברות הכלא", תרגום: א' אלטרס, תל אביב: רסלינג.
Althusser, L. 1971: "Ideology and Ideological State Apparatuses", in: Lenin and Philosophy and Other Essays, trans. B. Brewster, London: New Left Books.
Laclau, E. and Mouffe, C. 1985: Hegemony and Socialist Society, London: Verso.
תאור / מקור התמונה:
Matrix