המודעות האתנית מתבטאת ברצונה של קבוצה מסוימת בחברה לשמר את תרבותה המקורית, את ההיסטוריה הייחודית של מנהגיה וזיכרונותיה. מודעות זו אמורה ליצור התבדלויות שהן מעבר לתיאור האנתרופולוגי ה"מדעי": האתניות אינה תיאור מצב אלא אקט פוליטי של רצון לבידול, שבעקבותיו מקווה הקבוצה האתנית לשפר את מעמדה ואת מיצובה בתוך המבנה החברתי והפוליטי הקיים או העתידי (המבנה שאליו חותרת הפוליטיקה האתנית). פוליטיקה זו היא דרך מרכזית להבניה של שייכויות וזהות. הפוליטיקה של הזהויות הופכת אם-כן למרכיב עיקרי בזהות עצמה (בשארה, 1999). במילים אחרות, זהויות אתניות ניתנות גם לביסוס רטרואקטיבי המכונן את המציאות שאותה הן מבקשות להסביר.

הפוליטיקה האתנית נוצרת על-ידי גורמים שונים: טיפוח מיתוסים של ראשית ושל זיכרון קולקטיבי "שבטי", פולחן של גיבורים מקומיים, הבלטה של שוני בלבוש ובהופעה, הקפדה על מזון ייחודי (ע"ע אוכל), הזדהות עמוקה עם המולדת של העבר ועם "האתרים הקדושים" שלה, טיפוח של סגנונות מוזיקליים מן העבר ועוד. פרקטיקות אלו עשויות להוליך לעבר; הן מיוצרות לעתים באופן מלאכותי כדי לייצג (או למחזר) את הזיכרון בתוך ההווה.

דוגמאות למגמות אתניות ניתן למצוא בתחום הספרות. חלק ניכר מן הספרות הישראלית העכשווית מדגיש לוקליות אתנית מול "אוניברסליזם" מערבי. נטיות כאלה משתקפות ביצירות כגון החתונות שלנו מאת דורית רביניאן (1999), אני אנסטסיה של אלונה קמחי (1996), דודה אסתר של אריה אקשטיין (1992), מסע אל תום האלף של א. ב. יהושע (1999), אותו הים של עמוס עוז (1999), ילדה שחורה של סמי ברדוגו (1999) ועוד. דוגמאות מרכזיות בתחום המוזיקה הן להקות ותיקות כגון "הברירה הטבעית", להקות צעירות כגון "טיפקס" (דיסקו מאניאק) ו"שפתיים" או להקות המנגנות "מוזיקת עולם (תווית הקרובה ברוחה למושג "מוזיקה אתנית") כגון "שבע", "גאיה" ועוד. תופעות אתניות ייחודיות אחרות בארץ הן התאטרון היידי מצד אחד והתזמורת האנדלוסית הספרדית מצד אחר. תופעות אלו ניזונות מאווירה של פתיחות חדשה לאתניות. תרבות ישראלית אקלקטית הנוצרת מצירוף של סגנונות שונים זוכה לפופולריות רבה. היא מסמנת מגמה המבליטה הבדלים בחברה הישראלית של ההווה. מכיוון ביקורתי יותר ניתן לטעון כי המגמה האתנית במוזיקה היא חלק בלתי נפרד מטרנד כלל-עולמי המחפש נתיבות אל לבו של "האחר האתני", הנתפס בממד האקזוטי שלו ומנוכס לעתים על-ידי האימפריאליזם התרבותי הלבן.

במבט רחב, אפשר לאתר מגמה גלובלית להיבדלות אתנית. סיפורן הטרגי של קוסובו ובוסניה הוא דוגמה מובהקת לכך; כך גם המאבק הבין-תרבותי בקנדה (חבל קוויבק) בשנות השמונים של המאה ה-20 (ועד היום) או התבדלותם של מיעוטים אתניים בגרמניה ובצרפת – כל אלה מספקים דוגמה לאי-השקט האתני השוטף את העולם. הגל האתני מוחרף לעתים על-ידי גלי הגירה גדולים או על-ידי פוליטיקה בדלנית שתוצאותיה גזעניות. מבחינה זו, "הגאווה האתנית" היא לעתים תגובה מתגוננת בעולם שאינו מרחם כלל על השונים, בייחוד אם הם חלשים. מכיוון חיובי יותר, אפשר להוסיף כי המגמה הגלובלית נוטה להבליט ולכבד זהויות פרטיקולריות, להפוך את המקומי לאופנתי. מגמה זו, המכונה גלוקליות, הפכה לקו מוביל בתקשורת ובתרבות. כך, לעתים קרובות, נבלעת הפוליטיקה האתנית בתוך הקפיטליזם התרבותי המנכס אותה לעצמו ובכך מפרק אותה מנשקה.

בצד יתרונותיו של השיח האתני, המספק לכאורה מצע של סובלנות הדדית, ניתן להצביע גם על מכשלות אפשריות באוטופיה האתנית של האחר. התבדלות תרבותית רדיקלית שפירושה הקצנה של המגמה הבדלנית, עלולה לפורר את היציבות הפוליטית ולחסל את הסיכוי לסולידריות רחבה, או לפחות להקשות את כינונו של דיאלוג בין "השונים המשמעותיים". ועוד: הזדהות קיצונית מוגזמת עם מיתוסים נבדלים של העבר עלולה לפורר את המרקם החברתי ולעודד מגמות ארוגנטיות ולאומניות. פעילות זו יכולה להביא להקצנה פוליטית ולמאבק דמים שתוצאתו והתרחקות מפלורליזם סובלני. לעמדה אתנית קיצונית נשקפת אפוא סכנת האתנוצנטריות שכנגדה היא לוחמת. במקרה זה האתניות אמנם נחווית כתחושה של מיעוט נרדף, אך גם כתחושה של כוח מדכא המפגין לעתים עמדה גזענית כלפי קבוצות תרבותיות אחרות.

לסיום נפנה את המבט אל השיח האתני הישראלי, שזוכה לפריחה במסגרת הדיון הציבורי והאקדמי. תוצאותיו של השיח מופיעות בצורות מגוונות:

• טיפוח של תרבויות מוצא מזרחיות לצד וכנגד התרבות האשכנזית הדומיננטית (לדוגמה  התנועה הפוליטית-תרבותית הקרויה "הקשת המזרחית").
• נטייתם של ישראלים לחקור את מוצאם ואת שורשיהם האתניים על רקע כינונה מחדש של חברת מהגרים. תהליך זה הואץ עם העלייה הרוסית הגדולה של שנות התשעים (כמיליון וחצי נפש).
• קריאת המפה החברתית כריבוי של זהויות תרבותיות הרואות את עצמן אוטונומיות ביחס לזהויות אחרות; זו באה לידי ביטוי בהתנגדות למודל ההגמוני הישראלי-מערבי-חילוני, שמשל בכיפה לאורך שלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה (דהאן-כלב, 1999).

תמונת מצב ישראלית עכשווית מציגה חברה רב-תרבותית ורב-שבטית הכוללת את השבט האשכנזי-חילוני-מערבי ("הצפוני"), השבט המזרחי (הזוכה להגדרה חדשה עם כינונה והצלחתה המסחררת של ש"ס בפוליטיקה הישראלית מאז אמצע שנות השמונים), השבט החרדי (האשכנזי), השבט הדתי-לאומי, השבט הרוסי והשבט האתיופי. לאלה יש להוסיף את המיעוט הערבי-פלסטיני. מיעוט לאומי זה, הנהנה להלכה מזכויות אזרח מלאות, אינו נהנה באופן מעשי משוויון זכויות והזדמנויות, אך מנוע מלהגדיר את עצמו במושגים של זהות אוטונומית-תרבותית נבדלת. המיעוט הערבי בישראל ידע תהליכים מהירים של "ישראליזציה" המותירים את זהותו חצויה (בשארה, 1999); הגם שזהותו האזרחית היא ישראלית, ברור כי זהותו התרבותית-אתנית היא פלסטינית, ולאומיותו היא ערבית או פלסטינית. במציאות מורכבת זו מתקיימים יחסים בעייתיים בין הזהות האתנית של "היהודים הישראלים" לבין זהותם המפוצלת של "הערבים-הישראלים". בחברה אתנית ורב-תרבותית מאבד הפלסטיני הישראלי את מקומו כ"אחר" המגדיר על דרך השלילה את הקולקטיב היהודי-ציוני. כל זה קורה משום שהחברה היהודית-ישראלית הגדירה לעצמה במהלך התפתחותה מספר לא מבוטל של "אחרים" (בעיקר "מזרחים" ו"חרדים"). את התוצאה מסכם בשארה כך: "בשביל להיות ערבי-ישראלי חייב הערבי הישראלי להיות חלק משלילתו שלו" (בשארה, 1999: 14). הערבי הישראלי חייב לשלול את שלילתו (המוגדרת על-ידי היהודים הישראלים). משום שזהותו הלאומית נחלשת, הוא אינו זוכה לזהות ישראלית אזרחית או על-לאומית חלופית, וכן אינו מוכר כמיעוט תרבותי-אוטונומי (בתוך משטר אפשרי הקרוי "דמוקרטיה מותאמת בין-קבוצות", "Consociational Democracy"). בהינתן כי גם הקולקטיב היהודי-ישראלי התפצל זה מכבר לזהויות תרבותיות, אתניות ועדתיות שונות, לא נותרה לערבי הישראלי גם זכות השלילה: אין לו היכולת לבצע פירוק של הזהות האנטגוניסטית שיצר מולו הרוב היהודי, משום שרוב יהודי-ישראלי מעין זה אינו קיים עוד כנוכחות חברתית בעלת קונצנזוס רחב.

ואולם ייתכן כי מדובר דווקא ב"חדשות טובות": תהליך הפרגמנטציה שחל בקולקטיב היהודי-ישראלי יכול לתרום תרומה חיובית בכך שייצור שינוי בדגם המאיים של "הישראלי הדמוני החד-ממדי", כפי שהוא משתקף בתודעה הערבית-ישראלית. במקרה כזה ידובר על אחר נוסף (האחר הערבי-ישראלי) בתוך פסיפס תרבותי גדול, בחברה המורכבת מזהויות שונות ונבדלות שזכו להכרה. עם זאת, ייתכן כי הדגם המוצג חוטא בחשיבה נאיבית יתר על המידה, שהרי התהליכים שנרמזו לעיל נעצרו עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא באוקטובר 2000. בעקבות הקונפליקט המתמשך מאז (פיגועים, תוכנית ההתנתקות, מטחי רקטות על הנגב, פעולות ישראליות תכופות בשטחי הרשות הפלסטינית כגון מבצע "עופרת יצוקה" בסוף 2008) מתרחבים הפער והניכור בין העמים. בשעת כתיבת שורות אלה נראה החלום האתני כמציאות רחוקה.

עידן רייכל וויו פארקה טורה // צילום: Youri Lenquette