מרקסיזם, ביקורת מרקסיסטית, ביקורת ניאו/פוסט-מרקסיסטית

Marxism

"דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי-הימים של מלחמת מעמדות".

קארל מרקס ופרידריך אנגלס, "בורגנים ופרולטרים", המניפסט הקומוניסטי, עמ' 7.

"'תחזיק מעמד', היו אומרים לי, 'עד שהזקן הזה, הקפיטליזם, יתפגר'; והנה הוא מת סוף-סוף – ואני שוב חי לי לבדי מתחת לשמיכה, ועצוב לי כל-כך!'".

אנדרה פְּלַטוֹנוֹב, "חופרים יסודות", בעולם נהדר ואכזר, עמ' 260.

פילוסופיה פוליטית ותאוריה ביקורתית המבוססת על הגותו של קרל מרקס (1883-1818). ביסוד התאוריה עומד עקרון המטריאליזם ההיסטורי, שלפיו התשתית החומרית והכלכלית של האדם מעצבת את תודעתו לאורך ההיסטוריה ומשפיעה באופן מכריע גם על מבנה-העל, שהוא דפוס הפעולה הרוחני שלו. בבסיס החיים הכלכליים עומדים יחסי ייצור המתקיימים בין הקפיטליסטים, בעלי אמצעי הייצור, לבין חסרי אמצעי הייצור – הפרולטריון. כל תקופה מתאפיינת ביחסי ייצור ייחודיים לה ובמאבק מעמדי המתקדם באופן דיאלקטי לאורך ההיסטוריה ומסתיים בניצחון הפרולטריון, שלאחריו תיכון החברה העל-מעמדית של העתיד. המרקסיזם, שהבטיח אוטופיה מוסרית ופוליטית למאמיניו, היה לגורם אינטלקטואלי ופוליטי חשוב מאז סוף המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20. חסידיו ראו בו שיטה מדעית המוכחת על-ידי ניתוח היסטורי של הכלכלה המדינית; אחרים ראו בו אידאולוגיה של שחרור הפועלת בשירות האדם. המבקרים הצביעו על הממד הדוגמטי, הדטרמיניסטי והמשיחי של המשנה המרקסיסטית וראו בה מקסם שווא הפותח פתח לדיקטטורה רוחנית. אף כי המרקסיזם הפוליטי נחל את כישלונו המובהק בדמות מדינת המשטרה הסובייטית, ממשיכים ניאו-מרקסיסטים רבים לראות בו שיטה ביקורתית רבת עוצמה היכולה לשפוך אור על היחסים החברתיים ועל אופני שיח בתרבות ובתקשורת העכשוויות. ביקורת ניאו-מרקסיסטית ופוסט-מרקסיסטית בולטת בלימודי תרבות ותקשורת, בלימודים פוסט-קולוניאליים ובתאוריות פמיניסטיות, ומוצאת ביטוי אצל הוגים כגון אנטוניו גרמשי (Gramsci), מיכאיל באחטין (Bakhtin), לואי אלתוסר (Althusser), ריימונד ויליאמס (Williams), ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard), פרדריק ג'יימסון (Jameson) ועוד.

המרקסיזם, שבא לעולם באמצע המאה ה-19, הושפע ממסורת פילוסופית ענפה שהתפתחה באירופה החל מן המאה ה-18. שורשיה של זו נעוצים בפילוסופיה הגרמנית: הגל והדיאלקטיקה של ההיסטוריה (הגל, [1806] 1996), הולבך וספרו שיטת הטבע (Holbach, [1770] 1999), פוירבך וביקורת האידאולוגיות (Feuerbach, [1841] 2004), כתיבתם של סן סימון (Saint-Simon, [1814] 1976), אדם סמית (סמית, [1776] 1996) ועוד. ואולם היה זה קרל מרקס שהשכיל להתיך השפעות אלו וליצור מהן בניין טוטלי חדש. חדשנותה של המחשבה המרקסיסטית טמונה ברצון לכונן מדע מהפכני כולל של ההיסטוריה. השיטה המרקסיסטית מציעה מודל מבני שבו מעצבים היחסים המעמדיים את האדם וקובעים את דפוסי חייו. תנאי החיים החומריים – "מבנה הבסיס" – קובעים את "מבנה-העל" המורכב מן ההתנסות הרוחנית והסימבולית של האדם (הפוליטיקה, המשפט, האמנות וכו').

"בתהליך הייצור החברתי נכנסים בני האדם ליחסים מוגדרים שאינם תלויים ברצונם ואשר אי אפשר בלעדיהם; יחסי ייצור אלה תואמים שלב מוגדר בהתפתחות כושר הייצור החומרי שלהם. סיכום יחסי-הייצור הללו מהווה את המבנה הכללי של החברה – הבסיס האמיתי שעליו קמים מבני-העל, המשפטי והפוליטי, ואשר תואמות לו צורות מסוימות של תודעה חברתית והכרה חברתית. שיטת הייצור במישור החומרי קובעת את האופי הכללי של תהליכי החיים במישור החברתי, הפוליטי והרוחני. לא תודעת האנשים היא הקובעת את קיומם, כי אם ההיפך מזה: קיומם החברתי הוא המעצב את תודעתם" (מרקס, [1859] 1970, אצל ברלין, 1979: 164).

הדיון ההיסטורי הנפרש על-ידי מרקס בקפיטל חושף דפוס בינארי החוזר לאורך ההיסטוריה. זהו ה"מטריאליזם ההיסטורי": הניגוד בין אדונים לעבדים בחברה הקדומה, בין פיאודלים לצמיתים בחברה הביניימית ובין הקפיטליסטים (המנצלים, בעלי אמצעי הייצור) לבין הפרולטריון (המנוצלים, חסרי אמצעי הייצור, הנסמכים רק על כוח עבודתם), בחברה המודרנית. דפוס זה מביא להתנגשות אינטרסים בלתי נמנעת ולאלימות, משום שצבירת ההון והעוצמה בידי המעטים נעשית על חשבון התרוששות והידלדלות חסרת תקדים של הרבים (ברלין, 1974: 121-98). ואולם לבשורה קשה זו יש גם היבט חיובי: תהליך הייצור, המגדיל את כוחם של המנצלים, הופך אותם לתלויים יותר בכוח העבודה הזול של הפרולטריון, המייצר עבורם את עושרם. מכאן אמרתו המפורסמת של מרקס כי הקפיטליזם כורך במו ידיו את טבעת החנק סביב צווארו. תהליך ההתנגשות הוא אפוא תהליך דיאלקטי המתקדם תוך שלילת השלבים הקודמים שלו ו"העלאתם" (Aufhebung, במינוחו של הגל) לרמה גבוהה יותר. היחסים בין המעמדות הופכים לנפיצים יותר, ולכן בשלים יותר למהפכה הבלתי נמנעת, זו שבעקבותיה יוגדרו מחדש יחסי הכוח בין המעמדות. שימוש בדיאלקטיקה ההגליאנית משרת את מרקס כדי להגדיר את הזרימה הרציונלית אל ה"פתרון" הכולל, ואולם הישות הזורמת אינה האידאה הרוחנית של ההיסטוריה ("רוח ההיסטוריה"), אלא התבנית החומרית (יחסי הייצור המעמדיים), המגיעה לידי מיצוי גואל בסיומה (מרקס, [1867] 1947) (ע"ע מטריאליזם דיאלקטי).

מציאות זו תתגשם על רקע שני תהליכים: (א) עלייה בעוצמתם של הניצול והדיכוי המעמדי, עד כי הפרולטריון ישוכנע שלא נותר לו דבר להפסיד זולת כבליו; (ב) עלייה ברמת המודעות הביקורתית: הפרולטריון יגיע לתודעה ביקורתית שתאפשר לו להבין כי התיקון המתבקש לא יתחולל באמצעות רפורמות בתנאי העבודה אלא על-ידי שלילה קיצונית שאותה תביא בכנפיה המהפכה. המהפכה תיצור חברה חדשה ותשים קץ לשיטת הייצור הקפיטליסטית. כל האזרחים ישותפו בבעלות על אמצעי הייצור. תיווצר חברה אוטופית, שתבטיח חירות לכול ושתשנה מן היסוד את הגדרת האדם. תוכנית הפעולה המרקסיסטית מבליטה את אופיו האבולוציוני של התהליך; בדומה לדרוויניזם, שהציג את עצמו כמדע התפתחותי של המינים, גם המרקסיזם ביקש לתאר את חוקי ההתפתחות של החברה הקפיטליסטית כתהליך דטרמיניסטי של אבולוציה חברתית וכלכלית, המגיעה לידי מיצוי לוגי עם ניצחון הפרולטריון.

האם התאוריה המרקסיסטית עמדה במבחן הזמן? התשובה לשאלה זו מורכבת. מצד אחד, גלוי לעין כי המרקסיזם הוא אחת הגרסאות המרכזיות של המודרניות: כינונו של עולם חדש המבטל באבחה אחת את הלגיטימיות של הסדר הבורגני הישן; ייסודו של סדר "דתי" חלופי שבמרכזו שחרור האדם מתהליך מתמשך של דיכוי היסטורי. המרקסיזם מציע מסגרת חדשה של חשיבה על היררכיות וכוח, שכל מיעוט פוליטי, אתני או מגדרי, אינו יכול להתעלם ממנה. זאת ועוד: המרקסיזם מציע גם קריאה חדשה של ההיסטוריה ומבשר על דרך חדשה לחיים בעלי משמעות. הוא מאפשר לאדם לצאת מהסבל ומהניכור שבהם הוא שרוי ולראות בעבודה ערך משחרר. העבודה, בחזונו הקוסמי של קרל מרקס – מציין ישעיהו ברלין – ממלאת אותו תפקיד שממלאת האהבה הקוסמית בחזונו של דנטה, היינו: הגורם המעצב את בני האדם (ברלין, 1979).

מן הצד האחר, לא קשה לקבוע את כישלונה המוכח של התאוריה המרקסיסטית: דווקא הטענה כי המרקסיזם הוא תיאוריה מדעית-אמפירית לא זכתה מעולם לאישור; המציאות הפוליטית הפריכה רבות מהנחותיה. הניגודים המעמדיים בארצות מתועשות ומפותחות לא הביאו להתרוששות מוחלטת של מעמד הפועלים ולכן גם לא הובילו למהפכה המקווה (בשונה מן התאוריה המרקסיסטית הקלאסית). המנגנון הקפיטליסטי השכיל לשפר באופן משמעותי את תנאי החיים של הפועלים והשכירים וכך לדחוק מן הזירה את האופציה המהפכנית. בנוסף, היישום הדוקטרינרי של המרקסיזם בתוך מסגרת של מדינת משטרה טוטליטרית היה רחוק באופיו מבשורת ההומניזם והחירות שהובטחה בראשית הדרך למאמינים. נפילת הקומוניזם הסובייטי (1985), ובעקבותיה נפילת הקומוניזם בארצות אירופה המזרחית, היוו הוכחה נוספת לכישלונה הפוליטי והמוסרי של האידאולגיה המרקסיסטית.

ברמה הפילוסופית, המרקסיזם נדחה כאידאולוגיה מוניסטית טוטלית המציגה דגם מהותני, אוניברסלי ודטרמיניסטי של המציאות – דגם המוביל לפתרון מהפכני וגואל של המצוקות האנושיות. סיפור-על זה הצטייר כחשוד מעיקרו על שום סגירותו ויומרתו לידיעה כוללת וגורפת של האמת ההיסטורית: עקרון יסוד יחיד – יחסי הייצור – העומד בבסיס היחסים האנושיים. בתום מלחמת העולם השנייה, לאחר שהוכרו אימי היטלר וסטאלין כאחד, לאחר שדהתה האמונה בקדמה ובנאורות, נתפס המרקסיזם כרציונליזם נוקשה ומסוכן בעולם של אי-ידיעה ופירוק. הביקורת הפוסטמודרנית, שהופנתה נגד האידאלים המודרניים, ראתה במרקסיזם חלק בלתי נפרד מן העולם המודרני: סיפור-על "יודע כול", שדינו ליפול יחד עם סיפורי-העל המודרניים האחרים, כגון הקדמה, הלאומיות ועוד.

סיפור-העל המרקסיסטי זכה לביקורת מארבעה כיוונים נוספים:

  • מנקודת מבט פסיכואנליטית הוטל ספק בממד האופטימי הגואל המונח בבסיס המרקסיזם. על-פי התפיסה המרקסיסטית, שורש האלימות והקונפליקטים בין בני אדם נעוץ בהבדלים המעמדיים ביניהם. משעה שאלה יתבטלו (עם בוא המהפכה), יבוא תיקון חברתי שלם ואיתו גם הרמוניה חדשה. ואולם, האלימות האנושית, יטען פרויד, אינה רק פרי ההבדלים המעמדיים; יצר היא באדם; חלק בלתי נפרד מן התוקפנות הטבועה בנו מלידה. האלימות הזו, שאותה מכנה פרויד בשם "יצר המוות" (תנאטוס), אינה תלויה בנסיבות כלכליות ואינה עוברת מן העולם בשעה שאלה מתבטלות (פרויד, [1930] 1968; Freud SE, 1974, Vol. 21: 113).
  • מנקודת מבט פוסט-סטרוקטורליסטית (שדוברה המרכזי היה מישל פוקו) הוטל ספק בפרדיגמה המרקסיסטית של שאלת הזמן: המרקסיזם שקוע עד למעלה מראשו בתפיסה היסטוריציסטית נוקשה המניחה כי ההיסטוריה היא מכשיר דטרמיניסטי המוציא מן הכוח אל הפועל את בשורת המהפכה; הוא אחוז בתפיסה של הזמן שעל-פיה מהלכו הדיאלקטי אמור לייצר את הקונפליקט המעמדי וליילד את המהפכה. נקודת מבט זו, כך נטען, מספרת סיפור שוטף ואחדותי מדי, הכפוף כולו לפרדיגמה של הזמן הגואל. היא אינה מותירה מקום לקטגוריות ביקורתיות אחרות, הטרוגניות וחוצות גבולות, כגון הקטגוריה של המרחב (Foucault, 1984: 239-256).
  • מנקודת מבט ליברלית, המרקסיזם הוצג כדרך המלך המובילה לשעבוד האדם: אורח חשיבה קולקטיבי השם את צורכי הכלל במרכז ונוקט במדיניות כלכלית של תכנון ריכוזי כדי להוציא מן הכוח אל הפועל מדיניות זו. תפיסה זו עומדת בניגוד מוחלט לתביעה לאפשר לפרט להחליט בעצמו מהי תוכנית חייו; לאפשר לו לבחור באופן חופשי כיצד לנצל את אפשרויותיו. המשנה התובעת שוויון מעמדי וכופה אותו באופן ביורוקרטי מלמעלה מוצגת כשיטה המדכאת את החירות; זו מוצבת כערך נעלה ובסיסי הקודם לערך השוויוניות. האידאולוגיה הטוטליטרית של השוויון, על-פי גרסה זו, לא זו בלבד שהיא מנוגדת לאינטואיציה הבסיסית שלנו, המכירה ביכולות ובכישורים השונים של בני האדם, היא אף אינה תורמת בפועל לצמצום פערים ולצדק חברתי (פרידמן, 2002; האייק, [1944] 1998).
  • הממד הדכאני המצוי בבסיס החשיבה המרקסיסטית בא לידי ביטוי במדינה הטוטליטרית הקומוניסטית הרוסית שנולדה במהפכת אוקטובר 1917, ושאותה הנהיגו לנין עד 1924, וסטלין עד למותו המסתורי ב-1953. היות ועקרון "נמנעות הטעות" הוא עקרון יסוד במשנה המרקסיסטית, ובהינתן כי הדיאלקטיקה המעמדית היא הנחה שאינה עומדת לדיון, מצאה עצמה המדינה הקומניסטית עד מהרה בתוך מערבולת של משפטים, וידויים פומביים וטרור. הנאשמים במשפטי הראווה שנבחרו באקראי גילמו "מתח מהפכני מתמיד" שאמור היה להבטיח את טיהור המפלגה מיסודות חתרניים מדומיינים. כך הפך הטרור הקומוניסטי, במיוחד הטרור הסטליניסטי, לאמצעי של שליטה וניהול מדיניות. מודל זה ביקש להכחיד את צלם האדם כיצור אינדיווידואלי ספונטני ולהפכו לחיה קונפורמיסטית נרדפת ונפחדת, המשוללת כל זיק של חירות וכבוד עצמי (ארנדט, [1951] 2010).

על אף הביקורת שספג כפילוסופיה פוליטית וכפרקטיקה של אלימות, לא ירדה קרנו של המרקסיזם כתאוריה ביקורתית של התרבות. התברר כי דווקא בעידן של קפיטליזם תאגידי וגלובליזציה מואצת עלתה חשיבותן של קטגוריות כגון מעמד, הון ועבודה בניתוח תהליכים מרכזיים של תרבות ותקשורת. בהסתכלות כוללת נתפס המרקסיזם כרלוונטי משום שהוא הציע שפה מושגית מתוחכמת שיכלה להתמודד עם דילמות קפיטליסטיות בתחומים אלה. גם כיום מוכרת השפעתו הגדולה של מרקס בחשיפת אופייה המאגי, הפטישיסטי, של הסחורה כסוכנת של תקשורת סימבולית (מרקס, [1867] 1947: 69-58). יחסי הכוח הבנויים על פערים מעמדיים נראים רלוונטיים להגדרת המרחק בין העולם המערבי השבע לבין העולם השלישי המנוצל על-ידו. בעידן גלובלי, המרחיב את הפערים בין עשירים לעניים, בין בעלי הידע לחסרי הידע, מעלה המרקסיזם על סדר היום את שאלת הצדק החברתי – החלוקה ההוגנת של הטובין בחברה. מול ניאו-ליברליזם קשוח היוצר קיטוב מעמדי גואה, שואל המרקסיזם שאלות נוקבות ומבקש אחר תשובות הומניסטיות למצוקות אנוש (Kolakowsky, 1968) (ע"ע שמרנות, שמרנות חדשה). תשובות אלו אמורות לשחרר את האדם מן החטא הקפיטליסטי הקדמון: תהליך החִפְצוּן שהוא עובר בעל כורחו, ובמקביל תהליך ה"החייאה" שעוברת הסחורה בדרך להפיכתה למפתה, ל"אנושית" כל-כך.

את יוקרתו שואב אפוא המרקסיזם מן התחכום המושגי שהוא מציע כשיטת ניתוח של התרבות וככלי מחקר בפרשנות טקסטים בתקשורת, בספרות, באמנות וכדומה.  ביצירות כגון אמנות וחיים חברתיים של פלכאנוב (Plekhanov, [1912] 1932), אמנות ומהפכה של טרוצקי (Trotsky, [1923] 1960), עולמו של רבלה למיכאיל באחטין (Bakhtin, [1965] 1984) ועוד, אפשר לעקוב אחר התהליך הביקורתי האמור. הניתוח הספרותי מיישם את עקרונות המטריאליזם הדיאלקטי על טקסטים ספרותיים המשקפים קונפליקטים חברתיים. ניתוחים אלה עומדים כאנטיתזה לאלה של הפורמליזם הרוסי מיסודם של יאקובסון (Jakobson), שקלובסקי (Shklovsky), אייכנבאום (Eichenbaum), טיניאנוב (Tynyanov), ואחרים (Benett, 1979; Macherey, 1981: 77-90).

בצד הביקורת האורתודוקסית, צמחו במערב זרמים ניאו-מרקסיסטיים ופוסט-מרקסיסטיים חדשים. הניאו-מרקסיזם קרוב בגישתו למרקסיזם האורתודוקסי, בעוד שהפוסט-מרקסיזם ביקורתי יותר ביחס למסורת הפילוסופית של המרקסיזם. שני הזרמים חולקים ביניהם כמה הנחות משותפות:

ראוי להתעכב על תרומתם של כמה הוגים ניאו-מרקסיסטיים חשובים, כגון אנטוניו גרמשי, לואי אלתוסר, פרדריק ג'יימסון, ריימונד ויליאמס, מיכאיל באחטין וטרי איגלטון.

אנטוניו גרמשי (Gramasci) מציג חשיבה חדשה על היחס בין מבנה הבסיס למבנה-העל. לתפיסתו, מה שיוצר את היחסים המעמדיים הוא ההגמוניה שמשיג המעמד השולט באמצעות שליטתו במבנה-העל: הטמעת הערכים שלו במערכת הסימבולית של התרבות; השלטת האינטרסים שלו בתחומי התרבות, החינוך, המדע והאמנות. האינטלקטואלים אחראים להשגת הגמוניה זו ומאפשרים למעמד השולט לכפות את ערכיו על ההמונים בלי להזדקק כלל לטקטיקות כוחניות (גרמשי, [1935-1929] 2004).

חשיבה זו משפיעה במידה רבה על הפילוסופיה המרקסיסטית של לואי אלתוסר (Althusser). בספריו For Marx  ו-Reading Capital (בשיתוף אטיין בליבר), הוא מציב מודל של "מרקסיזם סטרוקטורלי" המורכב משלושה יסודות: מטריאליזם היסטורי, פסיכואנליזה לאקאניאנית וסמיוטיקה מבית מדרשו של פרדינן דה סוסיר. אלתוסר מבקר את הניגוד המרקסיסטי הבסיסי בין אידאולוגיה לבין מדע. על-פי המרקסיזם, האידאולוגיה היא תודעה כוזבת שנועדה ליצור לגיטימציה לנורמות השולטות ולמוסדות הבורגניים הנסמכים עליהם. ואולם, על-פי אלתוסר, האידאולגיה היא מציאות הכרחית, המעצבת את האדם ומתאימה אותו לתנאי חייו (Althusser, 1971: 235): רק באמצעות הזיהוי האידאולוגי מצליח האדם להגדיר את עצמו כסובייקט. אלתוסר מציע לראות באמנות את המקום שבו מופיעה הסטרוקטורה האידאולוגית; האמנות יכולה להציג את האידאולוגיה השלטת ובה בעת גם לפרקה. בעקבותיו מניח המבקר המרקסיסטי טרי איגלטון (איגלטון, [1991] 2005; Eagleton, 1976) כי האמנות משעתקת אופני שיח אידאולוגיים, אך גם יוצרת פרובלמטיזציה של האידאולוגיות עצמן (ע"ע אינטרפלציה ; קריאה סימפטומטית ; מנגנון אידאולוגי של המדינה).

הוגה דעות ניאו-מרקסיסטי אחר הפועל בתוך המסורת של אלתוסר הוא פרדריק ג'יימסון (ג'יימסון, [1981] 2004; Jameson, 1971). ג'יימסון מבליט את תפקיד האידאולוגיה בעיצוב הסובייקט. הוא רואה במרקסיזם מכשיר ביקורתי רב עוצמה, משום שהוא מציע שיטה היסטורית המאפשרת פרשנות של טקסטים ובה בעת מגדירה את המסורת ההיסטורית תוך עיון אימננטי בטקסטים עצמם. דבר זה בולט במאמרים חשובים שלו על אופייה של התאוריה (Jameson, 1982) וכן בסדרת מאמריו על הפוסטמודרניזם (ג'יימסון, [1984], 2002) שבהם הוא מדבר על "הפְּרֶה-היסטורי" האידאולוגי, או הלא-מודע הפוליטי, המעצב את התודעה הפוליטית. כל טקסט הוא בעת ובעונה אחת גם ייצוג של עולם וגם ניסיון סימפטומטי לפתור באופן אסתטי סתירות פנימיות ובקיעים שעליהם מנסה האידאולוגיה של התקופה לכסות. כל טקסט הוא אפוא מבע סימבולי של מצב היסטורי חברתי נתון (יחסי הייצור המעמדיים) שהוא "מתגבר" עליו ובה בעת חושף את עיוורונו ואת הדחקותיו (ג'יימסון, [1981] 2004: 80-77; סוקר-שווגר, 2004: 107). ג'יימסון רואה בפוסטמודרניזם את הגיונו המובהק של משטר כלכלי-פוליטי-רעיוני, שאותו הוא מכנה קפיטליזם מאוחר. הניתוח המרקסיסטי של ג'יימסון מוביל אותו להכרה כי הפוסטמודרניזם מכחיש את הרציפות הליניארית ההיסטורית. אי-רציפות זו מוצאת את ביטויה בחיסול הרגש ההיסטורי, והיא בולטת בכל מוצרי התרבות – הטלוויזיה, הקולנוע, הפרסומת, גילויים שונים בחיי היומיום וכדומה.

מבחינות רבות, פעילותו של חוקר התרבות ריימונד ויליאמס (Williams, 1977, 1981) מקבילה לזו של ג'יימסון. גם הנחת העבודה שלו גורסת כי הטלוויזיה, האמנות, האופרה, הספרות, התקשורת, התרבות הפופולרית – כל אלה מוצרים חברתיים שיש לדון בהם על-פי אמות מידה מרקסיסטיות, כלומר להתבונן ביחסי הייצור שהולידו אותם. אלה מתקיימים בתוך החברה ומתפתחים באמצעות המטריאליזם ההיסטורי. אין לנתק בין המוצרים האמנותיים או התקשורתיים לבין ההיסטוריה הפוליטית והאידאולוגיות של התקופה, כשם שאין לנתק את המבקר או את החוקר מן הרקע הפוליטי-אידאולוגי שמשפיע על כתיבתו. הפרשנות אינה מבקשת רק להציג את היצירה כשלעצמה; בעקבות מרקס טוען גם ויליאמס כי תפקידה של היצירה לשנות את העולם באמצעות הכתיבה עליו (ע"ע מטריאליזם תרבותי).

דמות ניאו-מרקסיסטית מרכזית נוספת היא מיכאיל באחטין (Bakhtin). מאמריו החדשניים על הדיבור ברומן ועל הקרנבל נכתבו בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, אף כי התפרסמו במערב רק בשנות השישים. לטענתו, כל אירוע מילולי הוא גם אירוע חברתי, משום שאינו מצטמצם לכדי מבע לשוני פורמלי ואף אינו מתקיים רק בתודעתו הסובייקטיבית של הנמען – הוא תלוי בפרקטיקה היסטורית מסוימת הקובעת את מבנהו הלשוני. לנמען יש על כן מקום מרכזי בפענוח הטקסט: הוא אינו קורא נורמטיבי אלא קורא הנוצר על-ידי הטקסט (ע"ע קהילייה פרשנית). הטקסט תובע ממנו להגדיר מחדש את עמדתו, וזאת בניגוד לעמדת המוצא החברתית-אידאולוגית שבה הוא ממוקם. כלל זה נכון גם לגבי מבקר התרבות. זה אינו יכול להפקיע את עצמו מן הסיטואציה הפוליטית-היסטורית שבה הוא שרוי ולטעון לביקורת פורמליסטית חסרת אינטרס. במקום שבו קיימת שפה קיימת גם חברה, וחברה זו משקפת יחסי כוח פוליטיים המתקיימים בין סוכניה. תפקידה של הביקורת, קובע  חוקר הספרות האמריקאי פרנק לנטריצ'ה (Lentricchia), הוא הפקה של ידע שיחשוף את יחסי הכוח בתרבות, וישאף, אולי, גם לשינוי חברתי. תפקידו של המבקר להציג את ההיסטוריה כשדה של מאבק חברתי ולחשוף את הממד הפוליטי של התרבות (ע"ע היסטוריציזם חדש).

בצד הניאו-מרקסיזם, שכמה מגיבוריו נזכרו כאן, אפשר כאמור לציין גם זרם ביקורתי נוסף: הפוסט-מרקסיזם. מונח זה מקבץ סביבו מגוון של גישות, שהמשותף להן הוא התנגדות למשנה המרקסיסטית האורתודוקסית. הדמויות המובילות בתחום הן ארנסט לקלאו ושנטאל מוף (Laclau & Mouffe) בספרם Socialist Strategy, ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard), ז'יל דלז (Deleuze), מישל פוקו (Foucault) וז'ן בודריאר (Baudrillard). ליוטאר מבקר את הכלכלה המרקסיסטית הרציונלית בשמה של כלכלה ליבידינלית, העובדת בשירות עקרון העונג ומופעלת באמצעות הפנטזיה, הריגוש והדמיון. בספרים כגון לביקורת הכלכלה הסימבולית של הסימן (Baudrillard, 1981) וסימולקרות וסימולציה ([1981]  2007), מבקר ז'ן בודריאר את התפיסה המרקסיסטית, וטוען כי במצב הפוסטמודרני הנוכחי מתפרק הקשר הגורדי בין המסמן למסומן וכפועל יוצא מכך נפגעת יכולתו של הסימן לייצג את המציאות שבשמה הוא מדבר. הזיקה המרקסיסטית הקלאסית בין המסמן ("מבנה הבסיס") לבין המסומן ("מבנה-העל") ניתק. נוצר עולם חדש והזוי המבוסס על האקסטזה של קומוניקציה וצריכה – עולם זה מופעל באמצעות שרשרת ניהיליסטית של סימולקרות שאין להן מקור. אלה מבטלות את הדיאלקטיקה המרקסיסטית ושמות ללעג כל אפשרות ל"התקדמות היסטורית" שסופה בפתרון גואל: איתורו של עולם אותנטי חף מזיוף.

אפשר לומר כי המרקסיזם הציג עמדה רדיקלית חדשה ביחס לאפשרויות הניצבות בפני הביקורת הפוליטית של התרבות. זו בלטה, למשל, בחיבורו המפורסם של ולטר בנימין (Benjamin) על יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני ([1936] 1983) והקרינה אחר-כך מהשפעתה על מתודות כגון הסטרוקטורליזם והפוסט-סטרוקטורליזם במחצית השנייה של המאה ה-20. הסטרוקטורליזם הושפע מן המרקסיזם בכך שאימץ לעצמו את התבנית הבינארית שאפיינה אותו: המבנה הבינארי מתגלם ביחס שבין "מבנה הבסיס" לבין "מבנה-העל". תבנית זו תורגמה בסטרוקטורליזם ליחס בין "מבנה העומק" לבין "מבנה השטח" (ע"ע דקדוק גנרטיבי). גם פוסט-סטרוקטורליסטים נוסח פוקו (Foucault), למשל, מצאו עניין במחשבה המרקסיסטית משום שזו חשפה את פעולת הכוח בתרבות ותיארה את האינטרסים ההגמוניים השולטים בה. המרקסיזם נתפס כרלוונטי משום שהבליט את הממד ההיסטורי בתהליך יצירת המשמעות. גם פוקו, כמו מרקס לפניו, רואה בהיסטוריה מעבדה אידאולוגית הקובעת את ערכיה המשתנים של האמת (ע"עאפיסטמה ; ביופוליטיקה).

לבסוף ראוי לבדוק את הזיקה בין המרקסיזם לדקונסטרוקציה – התאוריה רבת ההשפעה מבית מדרשו של ז'ק דרידה (Derrida). האחרון קושר בין השניים בספרו רוחות הרפאים של מרקס (Derrida, 1994). לדידו, המרקסיזם הוא כאותו חי-מת, רוח רפאים שאינה נותנת מנוח. היא מבטיחה גאולה סופית ומהפכנית, אך אינה יכולה לקיים את שבועתה. הדבר דומה לרצון של הלשון "להגיד את המסומן" (להגיד את הרעיון) – רצון הנידון מראש לכישלון: "ההבטחה המרקסיסטית היא רק פן של הבטחה רחבה הרבה יותר השייכת לאופי הלשוני הכולל. בה בעת זוהי תקווה שלא תמומש לעולם" (עפרת, 2002). המרקסיזם משמש אפוא כמטאפורה לשאיפה האוטופית של הלשון: כישלונה להביא להכרה סופית של האמת. ההיסטוריה מייצגת באופן נאמן את הפרדוקס האנושי: לחיות באמצעות השפה את מה שאינו ניתן להבעה, להשלים עם המוגבלות המטאפיזית, לשאוב כוח מן האנרגיה שמייצר משחק המסמנים.

לא יהא זה מופרז להניח כי החשיבה המרקסיסטית השפיעה בצורה מעמיקה על תחומיה השונים של התרבות במאה השנים האחרונות. בעקבות ישעיהו ברלין (Berlin) אפשר לומר כי המרקסיזם הניח את היסוד לשני תחומי דעת מרכזיים – ההיסטוריה הכלכלית החדישה והסוציולוגיה החדישה. תרומתה המרכזית ניכרת במיוחד בצורות שיח המבליטות פרקטיקות פוליטיות, כגון פמיניזם, פוסט-פמיניזם, פוסט-קולוניאליזם, גלובליזציה, תקשורת, לימודי תרבות ועוד. לבסוף יש לקשור את המחשבה המרקסיסטית למסורת החשיבה הביקורתית, חשיבה המציבה ניגוד עקרוני בין הגלוי לעין לבין תהליכי עומק סמויים המייצרים את הקיים. דוגמה לחשיבה מעין זו נמצא במושג "הדיאלקטיקה השלילית" מבית מדרשו של תיאודור אדורנו (Adorno).

הנה כי כן,  כישלונו ההיסטורי של המרקסיזם אינו מעיד על כישלונו כשיטת חשיבה מתוחכמת וביקורתית על המציאות האנושית. אומר ישעיהו ברלין: "בחדות ובבהירות שהתאוריה הזו מנסחת את שאלותיה, בעוצמת השיטה בה היא שואפת למצוא את כל התשובות, בשילוב של תשומת לב לפרטים ושל הכושר ליצור הכללות רחבות ומקיפות – אין דומה לה. אפילו אם התבדו כל מסקנותיה הספציפיות, לא תיפגע חשיבותה כגישה חדישה לגמרי אל שאלות חברתיות והיסטוריות, כפותחת אפיקים חדשים לידע אנושי" (ברלין, 1979: 129).

 

מקורות

איגלטון, ט' [1991] 2005: אידאולוגיה: מבוא, תרגום: א' מוקד, תל אביב: רסלינג.

ארנדט, ח' [1951] 2010: יסודות הטוטליטריות, תרגום: ע' זרטל, תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד.

בודריאר, ז' [1981] 2007: סימולקרות וסימולציה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

בנימין, ו' [1936] 1983: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, תרגום: ש' ברמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ברלין, י' 1979: קארל מרקס, חייו וסביבתו, תרגום: א' חשביה, תל אביב: זמורה-ביתן.

ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.

— [1981] 2004: הלא-מודע הפוליטי, על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי, תרגום: ח' סוקר-שווגר, תל אביב: רסלינג.

גרמשי, א' [1935-1929] 2004: על ההגמוניה, מבחר מתוך 'מחברות הכלא', תרגום: א' אלטרס, תל אביב: רסלינג.

האייק, פ' [1944] 1998: הדרך לשעבוד, תרגום: א' אמיר, ירושלים: מרכז שלם.

הגל, גו"פ [1806] 1996: פנומנולוגיה של הרוח, תרגום: י' יובל, ירושלים: מאגנס.

מרקס, ק' [1867] 1947: הקפיטל. ספר ראשון, ביקורת תהליך הייצור של ההון, תרגום: צ' וויסלבסקי, מרחביה: ספרית פועלים. [פרק ראשון: "הסחורה", עמ' 40-29, פרק רביעי: "האופי  הפטישיסטי של הסחורה וסודו", עמ' 69-58)].  

מרקס, ק' ואנגלס, פ' [1898] 1964: המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

סוקר-שווגר, ח' 2004: "פרדריק ג'יימסון – פרשנות מרקסיסטית בעידן פוסטמודרני", בתוך: הלא-מודע הפוליטי, על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי, תרגום: ח' סוקר-שווגר, תל אביב: רסלינג, עמ' 133-103. 

סמית, א' [1776] 1996: עושר העמים: ספרים א-ג, תרגום: י' עיטם וש' ענבל, ירושלים: מוסד ביאליק.

עפרת, ג' 2002: "'קץ-הקץ' – הקדמה", בתוך: סים, ס', דרידה וקץ ההיסטוריה, תרגום: א' בובר, תל אביב: ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר.

פְּלַטוֹנוֹב, א' [1929-30] 2008: "חופרים יסודות", בתוך: בעולם נהדר ואכזר, תרגום: נ' מירסקי, תל אביב: עם עובד  עמ' 393-238.

פרויד, ז' [1930] 1968: "תרבות בלא נחת", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי, תרגום: א' בר,  תל אביב: דביר, עמ' 184-118.  

 

— [1930] 2000: "תרבות בלא נחת", תרגום: י' גוטשלק, בתוך: התרבות והדת, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 145-75.  

פרידמן, מ' 2002: קפיטליזם וחירות, תרגום: מ' כהן, ירושלים: מרכז שלם.

 

 

Althusser, L. 1971: Lenin and Philosophy and Other Essays, trans. B. Brewster, London: New Left Books.

— [1965] 1977: For Marx, trans. B. Brewster, London: New Left Books.

Althusser, L. and Balibar, E. [1965] 1970: Reading Capital, trans. B. Brewster, London: New Left Books.

Bakhtin, M. 1984 [1965]: Rabelais and His World, Bloomington: Indiana University Press.

Baudrillard, J. 1981: For a Critique of Political Economy of the Sign, trans. C. Lewin, St. Louis: Telos Press.

Bennet, T. 1979: Marxism and Formalism, London: Metheun.

Eagleton, T. 1976: Criticism and Ideology, Marxism and Literary Criticism, London: Metheun.

Eagleton, T. and Said, E. W. 1990: Nationalism, Colonialism, and Literature, Minneapolis: University of Minnesota Press.

Feuerbach, L. A. [1841] 2004: The Essence of Religion, trans. A. Loose, Amherst, NY: Prometheus Books.

Goldman, L. [1956] 1984: The Hidden God, London: Routledge and Keagen Paul.

Holbach, B. D. [1770] 1989: System of Nature, trans. H. D. Robinson, Manchester: Clinamen Press Ltd

Jameson, F. 1971: Marxism and Form: Twentieth Century Dialectical Theories of Literature, Princeton: Princeton University Press.

— 1982: "History at the Edge of Discourse: Marxism, Culture, Interpretation", Diacritics, 12, pp. 33-46.

Kolakowsky, L. 1968: Toward a Marxist Humanism, New York: Grove Publishers.

Lentricchia, F. 1983: Criticism and Social Change, Chicago: University of Chicago Press.

Lukács, G. [1958] 1963: The Meaning of Contemporary Realism, trans. J. and N. Mander, London: Merlin Press.

[1923] 1977: History and Class Consciousness: Studies in Marxist Dialectics, trans. R. Livingston, Cambridge: The MIT Press.

Macherey, P. and Balibar, E. 1981: "On Literature as Ideological Form", trans. I. Mcleod, J., Whitehead and A. Wordsworth, in: Young, R. E (ed.), Untying the Text, London: Routledge, pp. 79-99.

Marx, K. [1859] 1970: A Contribution to the Critique of Political Economy, Moscow: Progress Publishers.

— [1867] 1976: Capital, A Critique of Political Economy, London: Lawrence & Wishart.

Marx, K. and Engels, F. 1952: Manifesto of the Communist Party, trans. S. Moore, Moscow: Progress Publishers.

Mulhern, F. (ed.) 1992: Contemporary Marxist Literary Criticism, London: Longman.

Plekhanov, G. V. [1912] 1932: Art and Social Life, New York: Critics Group.

Saint-Simon, C. H. de [1814] 1976: "On the Reorganization of European Society", in: Ionescu, G. (ed.), The Political Thought of Saint-Simon, Oxford: Oxford University Press, pp. 84-98

Sartre, J. P. 1960: Critique de la Raison Dialectique, Paris: Gallimard.

— 1971: L'Idiot de la Famille, Paris: Gallimard.

Trotsky, L. [1923] 1960: Literature and Revolution, Ann Arbor: University of Michigan Press.

Williams, R. 1977: Marxism and Literature, New York: Oxford University Press.

— 1981: Problems in Materialism and Culture, New York: Schocken.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

"האבות המיסדים" של הקומוניזם: מרקס, אנגלס, לנין, סטאלין, מאו

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×