פמיניזם/פוסט-פמיניזם
Feminism/Post-feminism
"העניין העיקרי בחברה הוא להפוך למישהו אחר, שלא היית בתחילה […] המשחק שווה את ערכו כל זמן שאין יודעים מה יהיה הסוף".
Michel Foucault, "Truth, Power, Self': An Interview with Foucault", p. 9.השיח הפמיניסטי מתמקד בחוויה הנשית בתרבות, בניסיון לבסס מודל חדש של קריאה וכתיבה, התנהגות וניתוח, לנוכח התרבות הפטריארכלית הגברית. בתפיסה זו, ה"אישה" מופיעה כקטגוריה מאוחדת וקוהרנטית, ולכן ניתן לתאר את פעולתה ודרכי ייצוגה ברמה המינית, הפוליטית, התרבותית והאמנותית. ניתן לזהות שלב זה של הפמיניזם עם המודרניזם, מכיוון שבשני המקרים ישנה חתירה למהפכה רבתי: הריסת הנרטיב הגברי הקיים לטובת נרטיב מסוג חדש המקנה לנשים זכויות שוות וקורא מחדש את תרומתן הייחודית והמרכזית לתרבות. השיח הפוסט-פמיניסטי נקט עמדה ביקורתית ביחס להנחות אלה. מושג הנשיות נתפס כהבניה תרבותית והיסטורית ולא כקטגוריה אוניברסלית מהותנית. שיח פמיניסטי רדיקלי זה, שהתפתח מתוך דיאלוג עם תחומי דעת אחרים כגון לימודי מגדר, לימודי תרבות, לימודים פוסט-קולוניאליים ועוד, פנה לעסוק באישה כסובייקט היסטורי המשקף הבדלים של גזע, מעמד, מגדר, צבע, לאום וכן הלאה. במישור הפופולרי, הפוסט-פמיניזם מציין עמדה ביקורתית המופנית כנגד דור שלם של פמיניסטיות שבודדו את האישה מן ההקשר המשפחתי והחברתי (הזכות לבית, למשפחה, לילדים) והציבו את ה"סינגל" כמופת בלעדי; ואולם לעמדה זו אורבת סכנת הניכוס על-ידי החשיבה הפטריארכלית המסורתית, זו שהפרויקט הפמיניסטי המקורי יוצא נגדה.
תיאוריה ופוליטיקה של הפמיניזם
הביקורת הפמיניסטית חושפת את דיכוי הנשים ואת דיכוי הנשיות לאורך ההיסטוריה, באמצעות חשיפת מנגנוני ההדרה (Exclusion) שהופעלו נגד נשים במטרה להוציא אותן ממשחק הכוחות הפוליטי ולהשאירן במצבן המסורתי המקופח: האדם הא-פוליטי, ה"ביתי", הגדור בתוך הגטו של הדמיון, האינטואיציה והרגש, רחוק מעולם ההשפעה הגברי ומן הממשות הפוליטית-כלכלית המאפיינת אותו.
האישה הפמיניסטית מבקשת, בלשונה של וירג'יניה וולף (Woolf) "חדר משלה" (וולף, [1929] 1981). היא תובעת לעצמה את הזכות להיות מיוצגת. המדובר כאן בייצוג כפול:
- ייצוג פוליטי, שיקנה לה השפעה על קביעת סדר היום הכלכלי-חברתי-תרבותי.
- ייצוג סימבולי באמצעות הכרה בתרומתו של "כתב היד" הנשי והרגישות הנשית לפרקטיקות של התרבות.
הפמיניזם מציע לקרוא מחדש את הקנון הגברי מנקודת מבט חתרנית של "הליכה נגד הזרם". האסטרטגיה שננקטת היא גילוי "נקודות חלשות" סותרות ומביכות בעמדה הפטריארכיה הגברית, כדי להציע ארגון מחדש של טקסטים מתחומי התרבות והאמנות. דוגמאות לקריאה מחדש של הקנון הגברי נמצא אצל סימון דה בובואר (de Beauvoir) בספרה המין השני (דה בובואר, [1949] 2001), אצל קייט מילט (Millett) בספרה (Sexual Politics), אצל טניה מודלסקי בספרה The Women Who Knew Too Much: Hitchcock and Feminist Theory (Modleski, 1988) ועוד. מסלול נוסף חוקר את האמנויות הפלסטיות במטרה לחשוף ולתאר את ההיסטוריה של התודעה היצירתית הנשית. דוגמאות לכך נמצא בכתביהן של סנדרה גילברט וסוזן גובר (Gilbert and Gubar, 1979), של אלין שוולטר (Showalter, 1977), של לוסי פישר (Fischer, 1989) ועוד.
הגישות הפמיניסטיות אינן מתבססות על מתודולוגיה ייחודית. הן נוטות להתבוננות בינתחומית השואלת מתחומי ידע אחרים (פילוסופיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פסיכואנליזה, קולנוע, ספרות ועוד). אלה מגויסים על-פי העניין כדי לקדם מטרות פמיניסטיות שעניינן חשיפת הממד הפאלוצנטרי בתרבות (ממד הנשלט על-ידי מרכזיותו של הפאלוס הגברי), וכן גילוי הקשר שבין המבט הגברי לבין עמדות פילוסופיות ופוליטיות המזוהות איתו, כגון הסגידה לרציונליות, לאסנציאליות (מהותנות) ולאוניברסליות.
מנקודת מבט חיובית, מטרת הפרויקט הפמיניסטי היא לשחזר ולשקם את הנשיות המדוכאת וכן ליצור דגמים חדשים של "הקול הנשי": ראשית, לשחזר את ההיסטוריה הנשית – את תרומתן המרכזית של נשים לתרבות שהסוו מנגנוני הכוח הפטריארכליים; שנית, לבקר את אופני הייצוג של האישה בתחומי האמנות השונים; שלישית, לבחון באופן ביקורתי את מעמדה של האישה בתוך התרבות הפופולרית: ביקורת על אופני הקישור והזיהוי בין נשיות לבין סחורה (Commodity), בין נשיות לבין מיניות, בין נשיות לבין צריכה, פרסומת ועוד (גיליגן, 2006; Williamson, 1986).
שחרור האישה אינו רעיון חדש. הגל הפמיניסטי הראשון נולד בהשראתו של פרויקט הנאורות. כבר ב-1792, תוך הישענות על רעיונותיו של זן-ז'ק רוסו, קראה מרי וולסטונקראפט (Wollstonecraft) לחינוך הנשים לרציונליות. ספרה, הגנה על זכויות האישה (1792), נחשב לאחד הביטויים הראשונים במאבק הנשי למען שוויון זכויות. הפמיניזם הליברלי, שהתפתח בהשראת הוגים כג'ון סטיוארט מיל (Mill), התמקד בשיח הזכויות. ב-1869 פרסמו מיל ובת זוגתו הרייט טיילור (Taylor) את המסה דיכוי הנשים. לדידם, השחרור הנשי הוא מרכיב יסודי של החברה הליברלית, כמו גם ההגנה על גוף האישה ועל רכושה. במישור הפוליטי התגבש ב-1848 המניפסט הפמיניסטי הראשון שחובר על-ידי שתי הפעילות האמריקאיות אליזבת סטאנטון (Stanton) וסוזן אנטוני (Anthony). בשנות התשעים של אותה מאה קמה התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, שדגלה במתן זכות בחירה לנשים ותרמה למאבק למען זכויות נשים בכלל. בארצות הברית השיגו נשים את זכות הבחירה רק ב-1920. באנגליה זכו נשים מעל גיל שלושים לזכות בחירה החל מ-1918, ואילו לנשים מעל גיל 21 (גיל הבחירה לגברים) הוענקה הזכות ב-1928.
למעשה, עם השגת זכות הבחירה שקע המאבק הפמיניסטי עד לשנות השישים. השנים שבין לבין סומנו כשנים שמרניות המאופיינות בטיפוח התא המשפחתי. רק בתחילת שנות השישים הסתמן שינוי בחשיבה הנשית. הדבר השתלב היטב ברוח הרדיקלית של התקופה. המאבק לשינוי פני החברה ולהשגת זכויות אזרח עורר מחדש את סוגיית הקיפוח של הנשים בחברה. העלאת המודעות הנשית (Consciousness Rasing) יצרה קבוצות דיון רבות שבהן עסקו הנשים בחייהן, בתסכוליהן ובדרכים לשנות את גורלן בתוך תרבות גברית מתנכרת. ספרה של בטי פרידן The Feminine Mystique, הקמתם של ארגוני נשים כגון NOW , וכן יסודו של המגזין הרדיקלי Ms. בשנת 1972, היו ביטויים פוליטיים בולטים להעצמה הפמיניסטית באותו עשור. תחומי המעורבות הפמיניסטית העיקריים מאז היו הפולמוס על הזיקה בין מין למגדר (Gender); הוויכוח על אופייה של "הכתיבה הנשית": האם קיימת כתיבה שהיא נשית במובהק (Page, 1996) (ע"ע היפרטקסט); הזיקה בין פמיניזם לפוסט-קולוניאליזם ולאימפריאליזם חברתי ועוד. כפי שנראה, דווקא משום אופייה ההטרוגני, שאינו מחויב למתודולוגיה נוקשה, השכילה הכתיבה הפמיניסטית ליצור קשת רחבה של התייחסויות לסוגיות מרכזיות שעל סדר היום, ובכך השפיעה באופן מובהק על התרבות במחצית השנייה של המאה ה-20 (ע"ע גבריות חדשה).
החשיבה הפוסט-פמיניסטית
החשיבה הפוסט-פמיניסטית רואה בסובייקט הנשי הבניה תרבותית ולא מהות אוניברסלית. תשומת הלב נודדת מלימודי נשים ללימודי מגדר (Gender Studies), שמחזיקים בעמדה זו, תוך הישענות על תיאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות. התחנות במסע הפוסט-סטרוקטורליסטי הן טענתו של ז'ק לאקאן (Lacan) כי הסובייקט מיוצר על-ידי השפה, עמדתו של לואי אלתוסר (Althusser) שלפיה הסובייקט מיוצר על-ידי האידאולוגיה, התיאוריה של ז'ק דרידה (Derrida) הגורסת כי הסובייקט הוא קונסטרוקט של הכתיבה והתיאוריה של מישל פוקו (Foucault) שעל-פיה הסובייקט מיוצר בתוך ובאמצעות השיח.
התיאוריות שהזכרנו תמכו ברעיון של הבניית הסובייקט על-ידי כוחות חיצוניים לו. עמדה רדיקלית זו הצטלבה עם הגישה הפוסט-פמיניסטית שראתה בכינונו של הסובייקט הגברי או הנשי פועל יוצא של כוחות התרבות; כך ניתן יהיה לבחון דגמים שונים של נשיות בלי ליפול לסטריאוטיפ מלאכותי בדמותה של אישה לבנה מן המעמד הבינוני. גישה אנטי-מהותנית זו ראתה בפרויקט הפמיניסטי המקורי פרויקט אוטופי והגמוני לא פחות מן הפרויקט הגברי. הזרקור הופנה כעת למושג ההבדל שלא הופיע בשיח הפמיניסטי של הזרם המרכזי. הסתמן מעבר מן הדיון בסטרוקטורה הנשית אל מושג "השיח הנשי", שכלל בתוכו הכרה בהבדלים המיוצרים על-ידי ההיסטוריה.
ניתן להבחין בין הגל הפוסט-פמיניסטי לבין הגל הפמיניסטי. הבחנה זו היא כרונולוגית וגיאוגרפית. מבחינה כרונולוגית, הגל הפמיניסטי הראשון הסתיים בשנות העשרים של המאה שעברה. הגל השני הופיע בסוף שנות השישים, והגל השלישי – הפוסט-פמיניזם – משנות השמונים ואילך. מבחינה גיאוגרפית, הפמיניזם התמקד בנשים באמריקה, בריטניה, צרפת וגרמניה, ואילו הפוסט-פמיניזם הרחיב את היריעה הגיאוגרפית וכלל בתוכו גם את הנשים מאפריקה, מאסיה וכדומה. הפוסט-פמיניזם מתח ביקורת על הגל השני בארבעה תחומים עיקריים
- נשים אפריקאיות-אמריקאיות ביקרו את הנחות היסוד האתנוצנטריות של הפמיניזם מבית הגידול של המעמד הבינוני.
- ביקורת נמתחה על העובדה כי הבדלים מיניים לא טופלו בצורה מספקת בגל הפמיניסטי השני. פמיניסטיות דקונסטרוקציוניסטיות מצרפת התמקדו בתיאוריה הפסיכואנליטית ובחנו את שאלת ההבדלים המיניים בהקשר אליה.
- הובע רצון למפגש בין פמיניזם ובין תיאוריות תרבות עכשוויות כגון פוסטמודרניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, ופוסט-קולוניאליזם (Brooks, 1997).
- עמדה ביקורתית נוספת נובעת מן ההבחנה שבין פמיניזם ליברלי לבין פמיניזם רדיקלי (קמיר, 2002: 43-9). הראשון מבליט שוויון פוליטי, כלכלי וחברתי בין גברים לנשים. הוא מניח כי יש ליצור שוויון הזדמנויות שיאפשר לאישה לבטא את חירותה ולבחור את בחירותיה בתוך המבנה החברתי הקיים. השני, הפמיניזם הרדיקלי, המושפע מלימודי תרבות, מבקש לרדת לשורשי הקיפוח של האישה בחברה הפטריארכלית. הוא מבקש לבחון באופן ביקורתי את ייצוגיה הסימבוליים של האישה – ייצוגים הנובעים מן המבנה הדכאני של התרבות. פמיניזם זה מבקש לשנות דפוסי יסוד ביחסים בין המינים וליצור דיאלוג חדש על בסיס של ביקורת תרבות רדיקלית.
אחד מאפיוניו של הפוסט-פמיניזם היה, כאמור, המעבר מלימודי נשים ללימודי מגדר. ואולם חוקרת התרבות טניה מודלסקי טוענת כי המעבר הוא בעייתי, מכיוון שפאזה זו מרחיבה את שדה השיח וכוללת לפיכך דיון סלחני בטקסטים גבריים סקסיסטיים ומיזוגיניים היוצרים הבניה של גבריות בעייתית (Jardin and Smith, 1987). הסכנה במהלך זה היא שהביקורת הגברית תנכס את הפמיניזם תוך ניצולו הציני לצרכיה. מהלך זה עלול לדחוק את הפמיניזם לשוליים, מכיוון שהוא ישמוט את הקרקע מתחת לעניין מרכזי לפמיניזם: התרומה של התיאוריה החדשה לאינטרסים של נשים. שימוש ציני במושג "הבדלים" עלול ליצור מצב שבו "גברים מתמודדים עם הכוח הנשי המאיים באמצעות שיתוף פעולה סמוי עימו" (Modleski 1991: 7).
ג'ודית באטלר (Butler, 1990, 1993), תיאורטיקנית פוסט-פמיניסטית המפגישה בין פמיניזם לפוסט-סטרוקטורליזם של פוקו, מבקרת את ההנחות המובלעות בפמיניזם ופורמת אותן בזו אחר זו. באטלר חותרת כנגד מעמדו של הסובייקט או הקטגוריה "אישה" – קטגוריה שעליה נשענת הפוליטיקה הפמיניסטית. בדומה לפוקו, גם באטלר גורסת כי אין שום דבר אפריורי, קבוע, אוניברסלי, בקטגוריה "אישה" – אין דבר שאינו תלוי בתרבות ובלשון. באטלר גם מתנגדת להתבוננות הבינארית "גבר/אישה" ולהפקעה של משתנים נוספים כגון מעמד, גזע, מגדר, מתוך הדיון. ההגדרה המהותנית חושפת את הממד הכוחני בבסיס הפמיניזם ההגמוני הלבן.
באטלר מפקפקת בקיומה של פטריארכיה כסטרוקטורה אוניברסלית של העליונות הגברית. היא גורסת כי יש לעקוב אחר הפעולה הפוליטית שמייצרת את הקטגוריה של 'הפמיניזם; זוהי המשימה הדחופה של הגֵּנֵאָלוֹגְיָה הפמיניסטית. על-פי באטלר, אין להיגרר להבחנה חדה מדי בין מין למגדר. מין (הנוסחה הביולוגית) אינו קודם למגדר, אלא המגדר מעצב את המין. באטלר מציירת קרע בסובייקט הפמיניסטי: היחסים בין מין למגדר אינם יחסים מימטיים, אלא יחסים של חוסר המשכיות רדיקלי בין הגוף המיני לבין הגוף המובנה בתרבות, המציב ריבוי פרשנויות לקטגוריה של המין. מין, אם כן, אינו מהווה מצע ואינו יוצר פני שטח ניטרליים מבחינה פוליטית. המיניות היא אפקט של המנגנון התרבותי. באטלר מערערת על ההנחה כי הגוף קודם לסימון הפרשני המגדרי; המשמעות, הפרשנות, מגבילה ואונסת את הגוף. לפי באטלר, המגדר הוא הסגנון הפעיל, הפרפורמטיבי, שבו נחווה הגוף בתוך העולם (באטלר, 2001). בכך היא ממשיכה את מחשבתו של פוקו, שלפיה הנפש היא בית הכלא של הגוף; אולם היא מבקשת להיחלץ מהקיטוב הפילוסופי בין רצון חופשי לדטרמיניזם (הגוף הדטרמיניסטי הוא מדיום פסיבי שלתוכו מתנקזות ונכתבות משמעויות תרבותיות). לדעתה, הגוף הוא מרחב התמרון שבו ניתן להיחלץ מהדטרמיניזם, גם אם אין זו היחלצות משחררת או גואלת. הפעולות (acts) והמחוות (gestures) מייצרות אפקטים המייצגים איזו מהות פנימית של הגוף. לגוף המגדרי אין מעמד אונטולוגי נפרד מחוץ לפעולות השונות המכוננות אותו. הפרפורמנס, שהוא תצורה המתקבלת באמצעות סימנים גשמיים, הוא אפוא סיבה שהופכת לתוצאה.
בצורה דומה דנה באטלר גם בשאלת הדראג. הדראג הוא אירוע פרפורמטיבי, החותר תחת התפיסה של זהות אחדותית בשל חוסר ההמשכיות שבין האנטומיה של הפרפורמר לבין המגדר המשוחק בהופעת הדראג. הדראג פועל בדיוק על קו התפר שבין חיקוי (imitation) למקור (origin). הוא יוצר דה-נטורליזציה של המין והמגדר על-ידי הדרמטיזציה שלהם וחשיפת המכניזם התרבותי היוצר אחדות מומצאת ומלאכותית. הכוונה כאן אינה לפרודיה של המגדר, מכיוון שהפרודיה במקרה זה מופנית כנגד מושג המקור עצמו: חיקוי נלעג של מיתוס המקור כפסטיש. חיקוי מעין זה מצביע על נזילות הזהויות. אף כי הוא נוטל חלק בתרבות הגמונית מיזוגינית, הוא חותר תחת אושיותיה. כל פוליטיקה פמיניסטית הפועלת באמצעות זהויות מגדריות חלופיות סופה שהיא מייצרת מחדש פרקטיקות נורמטיביות של הדרה, שאותן ביקשו הנשים לבקר (Sawicki, 1994).
הכתיבה הנשית
בבואן להציע מודל חלופי למודל הכתיבה הגברית נתקלו הפמיניסטיות בקושי להציב את עצמן בתוך המסורת וההיסטוריה של הספרות ושל האמנות (לובין, 2003). השאלה שעלתה היתה, באיזו רשת אינטרטקסטואלית יש להציב את הכתיבה הנשית? שתי אפשרויות עמדו על הפרק. האחת היתה לערב אמנות נשית עם הקנון הגברי, מכיוון שלנשים הכותבות אין עקרונות ארגון שונים מאלה של הגברים. תפיסה זו ממזערת את ההבדלים בין המינים וטוענת כי הכתיבה הנשית היא בסופו של דבר פעילות דומה לזו הגברית. הגישה השנייה טוענת כי על האמנות הנשית לתת גט כריתות לתרבות הפטריארכלית. לוסי פישר (Fischer) בספרה (Shot/Countershot), מאמצת גישה שלישית, המנסה להצליב בין שתי העמדות הקוטביות וטוענת כי אין לבחון את הכתיבה הנשית כטריטוריה נפרדת, אלא כגבול ארוך ומפותל, ולהתרכז בנזילות שהיא פעילות הגומלין עם הפטריארכיה הדומיננטית. גישה זו מתורגמת למתודולוגיה של "השוואתיות רדיקלית": בחינת השאלה היכן כתיבה נשית קרובה לכתיבה גברית. תפיסה זו מאפשרת לתיאורטיקן לבדוק את האפיונים המשותפים ליצירות האמנות הנשית ובה בעת לקבוע את היחס בין מאפיינים אלה לזרם הדומיננטי הגברי.
סוגיית היצירתיות והמרד האסתטי הכרוך בה מעסיקה נשים רבות. ספרו של הרולד בלום חרדת ההשפעה (בלום, [1973] 2008) עשוי להאיר את עינינו בסוגיה זו. בלום מציג תיאוריה על השפעה פואטית, שמציירת את האמן כמי שכבול במאבקו נגד יוצרים קודמים: האמן מגיע לסגנונו האישי רק על-ידי קריאה משבשת של "האב הפואטי" שממנו שאב את השראתו. תיאוריה זו מגדירה את ההיסטוריה של הספרות כתופעה אינטרטקסטואלית. משמעותה היא כי אין טקסטים, אלא רק מערכות יחסים בין טקסטים (Bloom, 1975: 3). הצעתו של בלום מציבה קשיים לפמיניסטיות, שהרי המחבר שבלום בוחן הוא גבר; בכך הוא מרמז כי נשים כותבות מעולם לא נטלו חלק בהיסטוריה של הספרות. בלום מייחס היבטים מיניים לדילמה של היוצר ולמאבק הסימבולי שלו. "כתיבה מחדש של האב" היא מרד
כנגד עמדה זו טוענת לוסי פישר כי הנשים אכן יכולות לקיים דיאלוג אינטרטקסטואלי. לא מדובר בהיפוך המודל של בלום, כלומר בראיית האישה הכותבת כ"בת" יצירתית המצויה במאבק סימבולי רומנטי עם "ההורים" הפואטיים שלה; אמנות נשית מצויה במאבק אופוזיציוני עם המסורת הפטריארכלית – לא מתוך תשוקה למלא את מקומו של ההורה, אלא מעצם הרצון לדבר, וזאת מכיוון שהקנון פועל בצורה אגרסיבית להשתקת האישה. בלום רואה את הסופר הצעיר כמורד במורשת הספרותית במגמה לעצב את סגנונו האישי. ואולם את האישה היוצרת ניתן לתאר כניגוד למסורת הפטריארכלית כולה – בלי הצורך להתמקד בדמויות הוריות מסוימות. לפיכך, הדיון הפמיניסטי רואה באמנות נשים תופעה הקשורה לשיח הפולמוסי על אודות התרבות הפטריארכלית. המטרה היא לדון באמנות נשית בתוך ההקשר של אמנות הגברים, לא במטרה לשנות את ההיררכיה הנשית בתוך הקנון, אלא כדי להאירה באמצעות דיון אינטרטקסטואלי מתמשך. דוגמה לדיון מעין זה נחשפת בסרטים פמיניסטיים שונים שהם גרסאות מחודשות (remakes) של הקנון. לדוגמה, (Riddles of the Sphinx (1977 של פיטר וולן (Wollen) ולאורה מאלווי (Mulvey), כגרסה מחודשת של הסרט הליידי משנחאי (אורסון וולס, 1947); או הסרט My Name Is Oona של גונוור נלסון (Nelson) כגרסה מחודשת של הסרט Fatima משנת 1897.
השאלה הנשאלת היא, האם ניתן להציע חלופה לנרטיב האדיפלי שנתפס כמודל מובהק של חשיבה גברית? ספרם של דלז וגואטרי (Deleuze and Guattari, [1972] 1983]) אנטי-אדיפוס, קפיטליזם וסכיזופרניה מציע חלופה מעין זו: ההצעה היא להתבונן בתסביך האדיפלי כתופעה פוליטית תלוית תרבות. העיסוק האדיפלי באב – הנעדר, האבוד או הבלתי נגיש – הוא תמה כפייתית במודרניזם הגברי, לדוגמה, ברומנים אבשלום, אבשלום, אור באוגוסט והקול והזעם של ויליאם פוקנר. האב הנעדר הוא הקשר לעבר, הדרך של הגיבור לכונן את זהותו. החיפוש אחר האב מבטא אמונה נוסטלגית כי העבר הוא המפתח לחידה. אמונה זו באה לידי ביטוי בתשוקה הכושלת לעצור את הזמן או ליצור אותו מחדש – לזמן אותו לתוך ההווה. ואולם עבודות של נשים מגלות מעט מאוד ערגה למה שלא נוכח עוד. היעדר הנוסטלגיה נראה להן דבר טבעי (Friedman, 1993).
הפרויקט הפמיניסטי: מעבר לתקינות פוליטית?
זרמים פמיניסטיים ופוסט-פמיניסטיים משפיעים ומעצבים את פני התרבות ואת היחסים בין המינים מתחילת המאה ה-20 ועד לימינו אלה. לפמיניזם לגווניו נודעה השפעה רבה בתחומי הפוליטיקה, החברה והאמנויות. תנועות פמיניסטיות השפיעו מעבר למטרות הפוליטיות שלהן, שכללו חשיפת התרומה המודחקת של האישה לתרבות, מאבק על שוויון זכויות והצגת "הקול השונה" של האישה, הן לגברים והן לנשים. כדי להשיג מטרות אלה יצר הפוסט-פמיניזם בריתות מזדמנות עם זרמים ביקורתיים מקבילים בתרבות, כגון פוסט-סטרוקטורליזם ופוסטמודרניזם. פרויקטים אלה, שעסקו בפירוק מושג הסובייקט וביקרו את המבנה הבינארי של התרבות, נראו בעלי ברית טבעיים מנקודת מבט נשית, כאשר זו ביקשה להתמודד עם מודלים של חשיבה ופרקטיקה רציונלית "גברית" (ע"ע שוליים/מרכז).
קשה לטעון כי המאבק הפמיניסטי הגיע בימינו אל המנוחה והנחלה. עם זאת, השפעתו המצטברת רשמה הישגים ניכרים, בעיקר במודעות ובסובלנות החדשה ביחס להבדלים בין המינים. בעידן שבו שאלת הלידה והפריון המיני הופרדה משאלת הקשרים החברתיים והרגשיים שבין נשים לגברים, יש משנה חשיבות לדיון בסוגיות המגדירות ומעצבות את המושגים "אישה" ו"גבר" כקטגוריות בעלות קיום היסטורי והקשר תרבותי. יתרה מזו: ההון הסימבולי שהפמיניזם הצליח לצבור במרוצת השנים לא זכה לגיבוי ותשואה מספקת בשטח החברתי, הכלכלי, האקדמי ועוד (ע"ע גבריות/נשיות).
יש אירוניה מסוימת במצב הנוכחי, משום שנראה כי תרבות האינטרנט וההיפרטקסט, המאפיינת את ההווה, היא אכן תרבות "נשית" – אנטי-ליניארית, יצירתית, קישורית ואינטרטקסטואלית (Page, 1996). ואולם הפמיניזציה של התרבות אינה מתבטאת תמיד בהישגים פוליטיים; היא עדיין אינה מתורגמת למישור של צמצום פערים ברמת השכר, המשרות הבכירות, העמדות המובילות בשדה התרבות ועוד. משימתו הגדולה של הפמיניזם היא למצוא דרכים לסגירת פערים אלה ולהפיכת הקול הנשי מעמדה המבטאת תקינות פוליטית בלבד למנוף לשינויים בחיי היומיום של נשים וגברים בימינו (גורביץ', 1997). חלק מן הפרויקט הפוסט-פמיניסטי אכן מציע דרכים חדשות, לעתים מיליטנטיות פחות, לחשוב על יחסי נשים-גברים בימינו, תוך ניסיון להציע הקשרים מרובים ככל האפשר, שבהם יכול מפגש שוויוני מעין זה להתקיים.
מכאן לאן?
מקורות
בלום, ה' [1973] 2008: חרדת ההשפעה, תיאוריה של השירה, תרגום: ע' שור, תל אביב: רסלינג.
גורביץ', ד' 1997: "מה רוצה האישה" בתוך: פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר.
גיליגן, ק' 2006: הולדת העונג, תרגום: ד' שועלי, תל אביב: ידיעות אחרונות.
דה בובואר, ס' [1949] 2001: המין השני: הכרך ראשון, העובדות והמיתוסים, תרגום: ש' פרמינגר, תל-אביב: בבל.
וולף, ו' [1929] 1981: חדר משלך, ירושלים ותל אביב: שוקן.
לובין, א' 2003: אישה קוראת אישה, אור יהודה: זמורה-ביתן ואוניברסיטת חיפה.
קמיר, א' 2002: פמיניזם, זכויות ומשפט, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת, עמ' 48-9.
Bloom, H. 1973: The Anxiety of Influence: A Theory of Poetry, New York: Oxford University Press.
— 1975: A Map of Misreading, New York: Oxford University Press.
Brooks, A. 1997: Postfeminisms: Feminist, Cultural Theory and Cultural Forms, New York & London: Routledge.
Butler, J. 1990: Gender Trouble: Feminism and The Subversion of Identity, New York & London: Routledge.
— 1993: Bodies That Matter: On the Discursive Limits of "Sex", New York & London: Routledge, pp. 223-230.
Deleuze, G. and Guattari, F. [1972] 1983: Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, trans. R. Hurley, M. Seem, and H. R. Lane, Minneapolis: University of Minnesota Press.
Fischer, L. 1989: Shot/Countershot: Film Tradition and Women's Cinema, Princeton New York: Princeton University Press.
Foucault, M. [1982] 1988: "'Truth, Power, Self': An Interview with Foucault" (with Rux Murtin), in: Martin, L. H. Gutman, H. and Hatton, P. H. (eds.), Technologies of Self, Amherst: The University of Massachusetts Press.
Friedman, E. G. 1993: "Where Are the Missing Contents? (Post) Modernism, Gender and the Canon", PMLA, No. 2, Vol. 108 (March), pp. 240-252.
Gilbert, S. M. and Gubar, S. 1979: The Madwoman in the Attic: The Woman Writer and the Nineteenth-century Literary Imagination, New Haven: Yale University Press.
Jardin, A. and Smith, P. (eds.) 1987: Men in Feminism, London: Metheun.
Millett, K. 1970: Sexual Politics, New York: Doubleday.
Minh ha, Trinh, T. 1989: Woman, Native, Other: Writing Postcoloniality and Feminism, Bloomington: Indiana University Press.
Modleski, T. 1988: The Women Who Knew Too Much: Hitchcock and Feminist Theory, New York: Methuen.
— 1991: Feminism Without Women: Culture Criticism in a "Postfeminist" Age, New York & London: Routledge.
Page, B. 1996: "Women Writers and the Festive Text: Feminism, Experimental Writing and Hypertext", Post Modern Culture, No. 2 (January).
Sawicki, J. 1994: "Foucault, Feminism and Questions of Identity", in: Gutting, G. (ed.), The Cambridge Companion to Foucault, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 286-313.
Showalter, E. 1977: A Literature of Their Own: British Women Novelists from Bronte to Lessing, Princeton, NJ: Princeton University Press.
Williamson, J. 1986: Consuming Passions: The Dynamics of Popular Culture, London: Marion Boyars.
תאור / מקור התמונה:
Fotolia_121972899 Young protesting woman on stage with microphone. Pretty woman screaming into mic, hands rised in stop gesture. Violently protesting young beautiful woman on stage