בינתחומיות

הבינתחומיות מחייבת דיאלוג בין טקסטים החודרים זה לתחומו של זה ומשפיעים זה על פרשנותו של זה. אין לראותה במושגים מהותנות, כלומר כייצוגים אפשריים של כוללות אחת. את הגישה המבקשת להדגים תפיסה משותפת בתחומים שונים ראוי לכנות רב-תחומית (multidisciplinarity).

הבינתחומיות עוסקת בייצוגים אפשריים של מערכת אחת בתוך מערכת אחרת. בעקבות זאת נוצר משא ומתן בין דברים השונים זה מזה; נוצרת גזרה של השפעה הדדית, המקרינה על תוצאת ההשוואה. נוצר "דבר שלישי", השונה במהותו מן החומרים שהביאו להיווצרותו (ע"ע סינרגיה ; הוליזם). דוגמה לכך היא ההנחה שכדי שתיאוריית הכאוס תשתקף במלוא מורכבותה יש להשוות בין תופעות כאוטיות במדעי הטבע והמחשב לבין פרקטיקות כאוטיות בספרות, למשל בסיפוריו של חורחה לואיס בורחס או ברומן רעש לבן של דון דלילו (1991). דוגמה אחרת היא השוואה בין תופעות פרקטליות בתחום התרמודינמיקה לבין תופעות דומות בסגנון "מוזיקת המקרה" (chance music) של ג'ון קייג' (Hayles, 1991).

המתודה הבינתחומית מתבוננת בקיים בעיניים חדשות: הממשי אינו זהה לרדוקציה המדעית, כשם שאינו זהה לעולם המיתוס או המיסטיקה האי-רציונלית. הממשי אינו מצוי בגופם או בחיצוניותם של הדברים האמפיריים, כשם שאינו מצוי רק בפנימיותם. הממשי אינו מצוי בחוקי הלוגיקה המערבית יותר משהוא מצוי בפרדוקסים שבבסיס הזן-בודהיזם. בקצרה, הממשי אינו שייך בהכרח למתודה, למינוח או לעגה השגורה. הממשי שבמציאות שייך ליחס בין הדברים, לאופני התיאור של האני באמצעות מערכת המונחים של האחר. האחר, האפשרות האחרת, המקום האחר שממנו אנו מדברים – כל אלה נעים יחד עם האני ומגדירים אותו בכל פעם מחדש, בהתאם לתנועתו (אטלן, 1994).

לא ניתן עוד להסתפק ב"בונקר אינטלקטואלי" שבו המתודה חדירה רק למינוח המוכר לה ושואלת באירוניה על כל השאר, "האם זה רציני?". הרצינות מוגדרת עתה מחדש, לא במונחים של הסתגרות ואוטונומיה, אלא במונחים של ממשקים ומשחקי הכרה חדשים:

לצאת אל דרכי ההכרה כאל משחקים שאין צורך להתייחס אליהם ברצינות יתרה, זו הערובה הבטוחה ביותר לרצונות ההכרה […] המשחק המכונן את ה"אני" אצל התינוק, ואחר-כך את התרבות אצל המבוגר (ויניקוט), משחקי הלשון המכוונים את הצד החברתי של ההכרה (ויטגנשטיין) […] אלה מלמדים לשחק טוב יותר את משחקי ההכרה (שם: 33).

ספרו של הנרי אטלן, אלו ואלו: ביקורת הדדית של המדע והמיתוס (שם), מצייר את משחקיה האינסופיים של ההכרה: בין הפנים לחוץ, בין המיתוס למדע, בין השיטה לאמצעי המדידה שלה. התבוננויות אלה הן מאושיותיה של  התפיסה הבינתחומית.

אמנם, חלק מהגישות הבינתחומיות מעוגנות בדיסציפלינות ותיקות כגון ספרות משווה (comparative literature), אולם הפופולריות של המושג נובעת מתהליכים פילוסופיים וחברתיים-תרבותיים נוספים. נוכל להצביע על שלושה מעגלי השפעה:

1. עליית קרנה של ההתבוננות ההיסטורית-חברתית. התבוננות זו, שבאה לידי ביטוי בדיסציפלינות שונות כגון היסטוריציזם חדש, מטריאליזם תרבותי ולימודי תרבות, נוטה לקשור בין טקסטים ולהצביע על הזיקה ביניהם בהקשר היסטורי-אידאולוגי נתון.

התרבות מהווה אפוא מכלול של פרקטיקות, פרשנויות ואורחות חיים הנחווים בתחומים שונים. בתוך המרחב האנתרופולוגי של המושג נבחנות מערכות מורכבות המייצרות משמעויות פוליטיות, חברתיות ואסתטיות. התרבות, כהגדרתו של קליפורד גירץ (Geertz), היא משחק פומבי המופק מעל במות שונות, ולכן מן הדין לעסוק בתרומתו של המשחק לאופן שבו התרבות מפרשת את עצמה. מנקודת מבט זו, ההשוואה הבינתחומית מספקת כלים לתיאור גדוש (thick description) של המציאות (גירץ, [1973] 1990).

2. דחיית הפרדיגמה המודרניסטית. הגישה ההשוואתית והבינתחומית מותחת ביקורת על מודל החשיבה המכיר בקיומן הפורמלי הנבדל של השפות השונות. תפיסתו הקלאסית של עמנואל קאנט, שהשפיעה על תיאורטיקנים מרכזיים של האמנות המודרנית, כגון קלמנט גרינברג (Greenberg, [1961] 1968), גרסה כי כל אמנות היא בבחינת ביקורת פנימית של עצמה: כל מדיום טהור מבקר את עצמו בכליו שלו. כך, למשל, הציור בוחן באופן ביקורתי את איכויותיו הציוריות והמוזיקה מתבוננת באופן רפלקסיבי בשפה המוזיקלית. הגישה המודרנית מבליטה את הממד האוטונומי של האמנויות השונות, ומנקודת מבט בינתחומית היא נתפסת כגישה מגבילה. העמדה הבינתחומית, לעומת זאת, קוראת לפרוץ את הגבולות הסגנוניים והמתודולוגיים של האמנויות ושל תחומי הדעת הנבדלים לטובת הסתכלות בריקולאז'ית, המדגישה עירוב הטרוגני של שפות, נקודות מבט וחומרים, המשמשים בתוך ההגדרה המורחבת של הטקסט.
3. טקסטואליזציה של המציאות. התפיסה הבינתחומית מושפעת מאוד מהתבוננויות ביקורתיות כגון סמיוטיקה, סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם. הסמיוטיקה, שנוסדה בידי סנדרס פירס (Peirce) ופרדינן דה-סוסיר (de Saussure), כוננה מדע אוניברסלי של סימנים טבעיים ולא טבעיים, פשוטים ומורכבים, שנועד לשמש בסיס להשוואה בין אובייקטים שונים ובין מערכות שונות של סימנים. המתודולוגיה הסמיוטית יצרה לגיטימיזציה להשוואה בין תחומי דעת או בין טקסטים שונים, על בסיס ההבנה כי טקסטים אלה מקיימים בתוכם וביניהם יחסי סימון, כלומר יחסים של יצירת משמעות, ללא קשר לאמצעי התיווך השונים שבהם מדובר.

אופיו החברתי של הסימן שנוסח בידי תיאורטיקנים מרכזיים כגון אמיל בנבניסט (Benveniste), רולאן בארת (Barthes), מישל דה סרטו  (de Certeau) ופייר בורדייה (Bourdieu), הבליט את הצורך בהשוואה בינתחומית. כך החלו להתגבש מחקרים המשווים בין תפקודו של הסימן במערכות פוליטיות או חברתיות לבין תפקודו במערכות של צריכה כלכלית או אסתטית. דוגמה לכך היא מחקריו של בורדייה, הבוחנים באמצעות המודל המרקסיסטי טקסטים מתחום הספרות, האופנה והפוליטיקה של התרבות, או מחקריו של דה סרטו בתחום המטאפורות החזותיות והשפעתן על חיי היומיום (דה סרטו, [1980] 1997). אפשר להצביע גם על זיקה בין הגישה הבינתחומית לבין תיאוריית הגשטאלט בפסיכולוגיה, וכן בינה לבין המבנה המולטימדי של האינטרנט.

עם עליית הסטרוקטורליזם, הפוסט-סטרוקטורליזם והפמיניזם הלכו והתחזקו המגמות הבינתחומיות. הסטרוקטורליזם עוסק בכינונה של סטרוקטורה אוניברסלית מוצרנת, הפועלת ברמה החברתית, הפוליטית והאסתטית, כבסיס להשוואה בין טקסטים בתרבות. ההבדלים האינדיווידואליים בין האובייקטים הנחקרים מיטשטשים מול כוחה של הסטרוקטורה. האובייקטים מאבדים מהאוטונומיה שלהם והם נקראים בראש ובראשונה כטקסטים. טקסטים אלה, המבוססים על ייצוגים קודמים, מכוננים את עצמם באמצעות המתח הפנימי וההבדלים ביניהם. הם מתפרקים לשרשרת מתמדת של הבדלים, הדוחים את אחדותו המטאפיזית של הסימן ומצביעים על המשמעות כעל פרויקט הגולש תדיר אל הדחייה ואל השוני של עצמו. בתפיסה זו, המבטאת מגמות פוסט-סטרוקטורליסטיות, אין שום דבר שהוא מחוץ לטקסט (Derrida, [1967] 1976). מושגים של פנים וחוץ מתערבבים ביניהם, צליל ומשמעות מחליפים מקום, והחיים והאמנות משחקים בכיסאות מוזיקליים (ע"ע דיפראנס). האמנויות השונות משתמשות בשרשרת של מסמנים (או הבדלים) כדי לכונן את יחסיהן ההדדיים, הנמצאים בתנועה מתמדת של חילופי דברים ומשמעויות. במובן זה, הבינתחומיות היא פועל יוצא של פירוק הטקסט הבודד ופתיחת הדלת לטקסטואליזציה מתמדת של המציאות. מגמה זו ניכרת גם בזרמים שונים של פמיניזם, המאמצים לעתים קרובות את המתודה הבינתחומית. אסטרטגיה זו מאפשרת בחינה ביקורתית של טקסטים בתרבות שעוצבו מנקודת מבט פטריארכלית. מחקרים פמיניסטיים בינתחומיים עסקו ב"חתימה הגברית" בתרבות, בפוליטיקה, באמנות, במדע ובחיי היומיום (Harding, 1986).

interdiciplinary