מגדר

ההבחנה בין מגדר למין, ובעיקר ההתייחסות אל שני המושגים כמנוגדים זה לזה – המין כדבר מה שנמצא מעבר לתרבות והמגדר כדבר הנמצא בתוכה – נתקלת לעתים בהתנגדות. גם המין הביולוגי, המולד, כך נטען, הוא תוצר של ההיסטוריה, ועל כן נמצא "בתוכה". אף-על-פי שחקר הנשיות והגבריות כמבנים תרבותיים מעסיק חוקרים מתחומים שונים, המושג מזוהה בעיקר עם הביקורת הפמיניסטית. נקודת המוצא של ביקורת זו היא כי התבוננות בתופעה בהקשר תרבותי משתנֶה (ולא בהקשר מהותני ואוניברסלי) עשויה לפתוח פתח לשינויים בפוליטיקה שבין המינים. הפמיניזם עושה שימוש בכלי ניתוח מרקסיסטיים בבואו לחקור את תולדות הניתוח המגדרי כהבניה היסטורית. ואולם מודלים מרקסיסטיים קלאסיים, המושתתים על דטרמיניזם כלכלי, לא סיפקו מענה ראוי לשאלה (ע"ע גזע-מעמד-מגדר).

אפשר להבחין בשלוש תיאוריות המאירות את הממדים התרבותיים של הזהות המגדרית: סטרוקטורליזם, פוסט-סטרוקטורליזם ופסיכואנליזה. בתפיסה הסטרוקטורליסטית נתפס המגדר כתוצר של קונבנציות תרבותיות אוניברסליות. תפיסה זו מתמקדת ב"דקדוק" הממסגר את הביטוי הלשוני והתרבותי (כך, לדוגמה, נבדק סימונו של הגיבור הגברי כסובייקט פעיל, בעוד הדמות הנשית מסומנת לרוב כאובייקט סביל). בניגוד לכך, התפיסה הפוסט-סטרוקטורליסטית זונחת את המחשבה על חוקים תרבותיים אוניברסליים לטובת התמקדות במשמעויות ובזהויות הנוצרות בעקבות תהליכים של ייצור לשוני ותרבותי. הדגש מוסט מהמגדר כישות סימבולית נתונה למקומו של הסובייקט כיצרן של מגדר (Butler, 1990). בעידן הפוסט-סטרוקטורליסטי, שהבליט את פירוק הסובייקט, רק טבעי היה להתבונן במגדר במושגים של ריבוי והבדלים. עתה ניתן לבחון את הרצף המגדרי בין הנשי לגברי במונחים ביקורתיים, כלומר כאוסף הטרוגני של צירופים והבניות אפשריות (ע"ע גבריות חדשה ; קוויר). בתפיסה הפסיכואנליטית המסורתית, הזהות המגדרית מופיעה כבר בשלב הילדות המוקדם ובעיקר בשלב המאופיין בתסביך אדיפוס, שבו רוכשים הבנים סובייקטיביות פעילה ו"גברית", והבנות – סובייקטיביות סבילה ו"נשית". קיימת גם גישה אחרת הרואה בלא-מודע גורם שאינו מאפשר זהות מגדרית יציבה. במקרה כזה, ובדומה לעמדה הפוסט-סטורקטורלית, הזהות המגדרית מופיעה כבלתי יציבה מבחינה היסטורית, ועל כן כפתוחה לשינוי.

כיום קיימת הסכמה בין הגישות השונות לגבי מספר נקודות: ראשית, פקפוק בתקפותה של החלוקה הבינארית גבר/אישה, הנתפסת כלא מקובלת. למעשה, אין קשר ברור בין מגדר למין ביולוגי. גבריות ונשיות, על-פי טענה זו, הן קטגוריות דכאניות הכופות דואליזם קשיח ואינן מאפשרות ריבוי של משמעויות וזהויות. שנית, פקפוק בסוגיית ההיררכיה המגדרית: ההנחה בדבר העליונות הגברית והנחיתות הנשית נחקרת בדומה לאופן שבו מתגבשות או משתנות היררכיות ונורמות מגדריות אחרות. שלישית, פקפוק ביחס לקשר שבין הדואליות המגדרית, המיניות והאוריינטציה המינית: אין כל דבר "טבעי" בזהות מגדרית, כך טען פוקו, שעל-פיו המיניות אינה נתון מולד אלא מתהווה בעקבות תהליכים תרבותיים (פוקו, [1976] 1996). בחירתו של האובייקט המיני אינה ישירה ומובנת מאליה. בשיטה המערבית נעשית הפרדה בין פרקטיקות מיניות לגיטימיות לפרקטיקות בלתי לגיטימיות, כשההטרוסקסואליות נקבעת כנורמה. קביעת הגבול שבין ההטרוסקסואליות לניגודיה מצריכה חלוקה מקבילה בין מגדרים, שלפיה הביטוי החברתי הלגיטימי היחיד לתשוקה מינית חייב להתייחס ל"אישה" או ל"גבר". מן הטענה של פוקו עולה כי חלוקה זו היא פרי האידאולוגיה השלטת במאות ה-18- וה-19 ואין לבלבל בינה לבין מציאות "טבעית", דטרמיניסטית, בלתי ניתנת לשינוי.

אין ספק כי מגדר ומין תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה. הם נתונים במשחק ההבדלים פרי פעולתה של ההיסטוריה. מגדר הוא תופעה היסטורית. כדי להבינה יש לחקור את השינויים וההבדלים שחלו בהגדרה לאורך ההיסטוריה. אסטרטגיה מעין זו "מחלנת" את המושג, מעמידה אותו בהקשר יחסי ומצביעה על אפשרויות של שינוי המצמצמות את תמונת הדיכוי התרבותי ביחסים בין המינים. מיסודו של המחקר המגדרי בתוך מסגרות אקדמיות מסמן שלב חדש של הכרה בתועלת התאורטית והפוליטית שעשויה לצמוח מן הלימוד הממוקד של הנושא (ע"ע לימודי מגדר).

Source: Unknown