דטרמיניזם
Determinism
(1) השקפה פילוסופית ומדעית שלפיה הידיעה על מצבו של העולם בזמן נתון מובילה לעתיד הניתן לניבוי: ידיעת מצבם של הדברים והכוחות הפועלים עליהם מאפשרת לשֵׂכל לחזות במדויק את מצבו של העולם בעתיד; (2) השקפת עולם הגורסת כי קיימת רק היסטוריה אפשרית אחת של העולם; (3) השקפת עולם תאולוגית שלפיה כל התנהגות אנושית נגזרת מרצונו המוקדם של האל או של סוכן כול יכול אחר (תפיסה זו מתנגשת עם ההנחה בדבר זכות הבחירה החופשית של האדם). ההנחה הדטרמיניסטית נוסחה בידי פייר סימון לפלס (Laplace) בתחילת המאה ה-19 והיא משמשת יסוד לפעילות המדעית בהגדרתה הקלאסית. זו מניחה קשר סיבתי בלתי ניתן לערעור בין תופעות בעולם. לדוגמה, על-פי ההשקפה המרקסיסטית קיימת הכרחיות היסטורית המתבטאת במונח "דטרמיניזם היסטורי". המונח מתאר את הקונפליקט ההכרחי בין המעמדות, המסתיים במהפכה ובניצחון של מעמד הפועלים. ברמה התרבותית, ההנחה הדטרמיניסטית עולה בקנה אחד עם העמדה הרציונלית שבה מחזיק המודרניזם. השקפה זו אותגרה על-ידי תיאוריות פוסטמודרניות שהבליטו את האופי ההקשרי והנבדל של עולם התופעות וההתנהגויות האנושיות.
השקפה דטרמיניסטית במדע מניחה כי כל אירוע – יהא תיאורו מפורט ככל שיהיה – נובע משיטה מדעית כוללת ומוסבר באמצעותה. הדטרמיניזם הפרוידיאני גורס למשל כי אי-פתרונם של קונפליקטים בשלב ההתפתחות הילדי יגרום לנוירוזות בגיל המבוגר (ע"ע פסיכואנליזה); דוגמה אחרת: דטרמיניזם חברתי או ביולוגי (צ'רלס דארווין, [1859] 1965) יוצג כשיטה שלפיה רק החזקים והמתאימים ביותר שורדים. הנחות היסוד של הדטרמיניזם הן אפוא:
- לכל אירוע יש סיבה המסבירה אותו.
- כשנתון מצב מסוים, רק עתיד מסוים יכול לבוא בחשבון.
- בהינתן כי ידועים לנו התנאים הקודמים וכן החוקים הטבעיים של העולם, אפשר בכל רגע ובכל מצב נתון לקבוע את המצב של העולם (רואל, 2000: 30-25; Laplace, 1814).
ההנחות הדטרמיניסטיות דוחות את עקרון האקראיות בשם עקרון הסיבתיות, ורואות בכל שיבוש אפשרי של כושר הניבוי סוגיה שניתנת לפתרון על בסיס ההנחה שלא הובאו בחשבון גורמים נוספים שהביאו לתוצאה ה"מקרית". הדטרמיניזם דוחה אפוא צורות שונות של פטאליזם. ההנחה הפטאליסטית מדברת על קשר בל יינתק בין סיבה לתוצאה. אולם בניגוד מוחלט לדטרמיניזם, היא תולה את התוצאה ההכרחית בקיומם של כוחות שאינם מושפעים מפעולותיו ומשאיפותיו של האדם; השקפה פטאליסטית גורסת כי אי-אפשר להסביר את החוקים הכלליים שעל-פיהם נגזרת התוצאה. בפטאליזם, כמו בדטרמיניזם, חל חוק נמנעות הטעות, אולם הסיבות לכך נותרות עלומות. בדטרמיניזם, חוק נמנעות הטעות נגזר מנכונותה של התיאוריה המדעית, שהופכת את ההתרחשות להכרחית.
קיימים מישורים שונים של דטרמיניזם. אפשר לדבר על דטרמיניזם מדעי, היסטורי ותאולוגי. הדטרמיניזם המדעי מניח כי קיימים חוקים אוניברסליים של הטבע המאפשרים להסביר ולנבא את כל ההתרחשויות בעולם (דוגמה לגישה זו היא הגישה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה, Skinner, 1974). הדטרמיניזם המדעי עולה בקנה אחד עם השקפת עולם פוזיטיביסטית: ההסבר שהוא מציע נתפס כהסבר האמיתי היחיד למצב הדברים בעולם. תפיסה זו קרובה להנחה הריאליסטית, שלפיה הדטרמיניזם משרטט מערכות סיבתיות המתארות אירועים מסוימים ואת אופן זיקתם למערכות-על בטבע. מערכות אלה, שהן התיאוריות המדעיות, מספקות כושר ניבוי ביחס לעתיד ומשרטטות את קווי המתאר של ההיסטוריה הוודאית של העולם.
"הדטרמינזם ההיסטורי" הוא פועל יוצא של ההנחות שתוארו: ידיעת החוקים האוניברסליים העומדים מאחורי עולם התופעות מאפשרת לנבא את ההיסטוריה ההתנהגותית שלהם. היסטוריה זו אמורה להיות "סגורה". המודל המפורסם ביותר בהקשר זה הוא מודל הדטרמיניזם ההיסטורי המזוהה עם המרקסיזם. על-פי קרל מרקס ([1867] 1947), ניתוח הכלכלה המדינית מוביל למסקנה מדעית כי ההיסטוריה היא בימת ההתרחשות שעליה עולה המחזה "הקונפליקט": הקונפליקט הנצחי בין עשירים לעניים, בין בעלי אמצעי הייצור לעובדים. קונפליקט זה, המוּנע על-ידי חוקי התפתחות דטרמיניסטיים, מוביל בהכרח להחרפת המאבק, עד להתנגשות אפוקליפטית בלתי נמנעת שמסמנת המהפכה. בפרספקטיבה של ראשית המאה ה-21 אפשר לומר שכישלונו של מרקס יכול לשמש עדות מרשיעה לקוצר ידו של הדטרמיניזם ההיסטורי לשרטט מפה עתידית של העולם. באופן דומה אפשר לבקר את שיטתו הדטרמיניסטית של גו"פ הגל (שממנה הושפע מרקס), שראתה ב"רוח ההיסטוריה" מעין צופן גנטי שאליו מכוונת האנושות בזרימתה ההיסטורית הרגילה (הגל, [1806] 1996) (ע"ע דיאלקטיקה ; מטריאליזם דיאלקטי).
קיים כאמור דטרמיניזם נוסף – הדטרמיניזם התאולוגי, הגורס כי כל ההתנהגות האנושית נגזרת מרצונו של האל או של סוכן כול יכול אחר, בלי שניתנת לאדם זכות הערעור או הבחירה החופשית בין חלופות ראויות. סוגיה זו נוגעת לאוטונומיה האישית של האדם וליכולתו לקבל החלטות ואחר-כך לקבל אחריות לבחירותיו.
מנקודת מבט תרבותית, ערכי הדטרמיניזם הם גם ערכיו של המודרניזם: סיבתיות, ליניאריות, חיזוי וניבוי. הדטרמיניזם התאולוגי הישן אמנם נזנח לבלי שוב, אולם הדטרמיניזם החילוני, המדעי, שהפציע תחתיו היה קנאי ותאולוגי לא פחות מקודמו. דוגמה מובהקת לכך היא כינונו של דטרמיניזם טכנולוגי, שלפיו דפוסי הפעולה של אמצעי התקשורת קשורים קשר הדוק לטכנולוגיה המרכזית בכל עת.
הדטרמיניזם ספג ביקורת מנקודות מבט מגוונות: הפילוסוף מייקל אוקשוט (Oakeshott, 1975) מותח ביקורת על השיטה, בטענה שאם השיטה נאמנה לעצמה הרי שהנחותיה שלה נקבעו מראש, ואז נשאלת השאלה מהי האוטונומיה שנותרה לבני האדם. תיאוריות חדשות במדע, כגון תיאוריית הקוונטים או התיאוריה של הפרקטלים, מניחות אף הן כי במקרים מסוימים הדטרמיניזם אינו חל על חוקי הטבע וכי מצב הדברים בעולם נקבע לעתים באקראי. מנקודת מבט פוסטמודרנית נמתחת ביקורת על הדטרמיניזם בטענה שמשמעותם של האני ושל הטקסט אינה קבועה, אלא היא פרי של משחק תנודתי בין אפשרויות שאינן ניתנות תמיד לניבוי. בקצרה, המתקפה על הדטרמיניזם מציינת את אופיו הרלטיביסטי והספקני של העידן הנוכחי. עידן זה מביט באירוניה על התשוקה לגלות אמיתות מטאפיזיות ביחס למציאות. מגמה זו בולטת במגוון דיסציפלינות: פסיכואנליזה, סוציולוגיה, תקשורת, ספרות, היסטוריציזם חדש ועוד (Honderich, 1993).
מכאן לאן?
מקורות
דארווין, צ' [1859] 1965: מוצא המינים, תרגם והוסיף מבוא: ש' אדלר, ירושלים: מוסד ביאליק.
הגל, גו"פ [1806] 1996: פנומנולוגיה של הרוח, תרגום, מבוא ותיאור שיטתי: י' יובל, ירושלים: מאגנס.
מרקס ק' [1867] 1947: הקפיטל, ספר ראשון: תהליך הייצור של ההון, תרגום: צ' וויסלבסקי עריכה: י' מן, מרחביה: הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר.
רואל, ד' 2000: על מקריות וכאוס, ירושלים: מאגנס.
Honderich, T. 1993: How Free Are You? The Determinism Problem, Oxford: Oxford University Press.
Laplace, P. S. 1814: Essai Philosophique sur les Probabilités, Paris: Courcier.
Oakeshott, M. 1975: On Human Conduct, Oxford: Blackwell.
Skinner, B. E. 1974: About Behaviorism, London: Jonathan Cape.
תאור / מקור התמונה:
Source: YouTube: Sony HDR-CX305: Dominos Slow Motion [HD]