קוויר, חריג (תיאוריית ה-)

Queer Theory

תיאוריה ביקורתית הדנה במושגי המוזר והחריג בחברה, כשהיא מנגחת את הגדרותיה של האידאולוגיה השלטת למושגים כגון מין, גזע ומגדר. קוויר פירושו משונה, מוזר, מטורף, תימהוני, מפוקפק, חשוד, הומוסקסואלי. טווח הקונוטציות הרחב של המושג מלמד על הרצון לתאר את הזהות הקווירית כאוסף של הבדלים ביחס לסובייקט ה"נורמלי". זהו מקבץ של פרקטיקות העוסקות בקריאת התשוקה ההומוסקסואלית ובהתבוננות ביקורתית בזהויות ובהבדלים מיניים בפוליטיקה, בתרבות ובאמנות. פרקטיקות אלה כוללות התנסויות טרנס-מגדריות, סאדו-מאזוכיזם ועוד. המונח יוצר זהות נזילה שמשמעותה נגזרת מהקשרה הפרפורמטיבי. זהות זו מאפשרת הכרה בסובייקט החריג כסובייקט בעל כוח המתייצב כנגד העמדה ההומופובית בתרבות.

במקורו, המושג "קוויר" נושא עמו מטען של קונוטציות שליליות. הוא מצביע על מי שמנודה מן החברה הלבנה, ההטרוסקסואלית והפטריארכלית. אולם התיאוריה הקווירית, שניצניה הופיעו בשנות התשעים של המאה ה-20, מקפלת בתוכה מהלכים תיאורטיים שהמשותף לכולם הוא מאבק נגד זהויות אחדותיות הומוגניות של יחידים ושל קהילות ואתגור הסטטוס הפוליטי והאונטולוגי של קטגוריות בינאריות של מיניות וזהות (Alexander, 1993). שורשי התיאוריה הקווירית מעוגנים בתיאוריות ובדיסציפלינות קודמות כגון לימודים הומו-לסביים (Gay and Homolesbian Studies) ופמיניזם, אולם היא מתבלטת באופי הרדיקלי של עמדותיה. התיאוריה הקווירית מתבוננת באחר כמונח מטרייה המצוי מעבר לקטגוריות הבינאריות המשוות בין "אני נורמלי" ל"אני פרוורטי" מכל סוג שהוא. ההנחה הישנה בדבר אחדות, הרמוניה ושקיפות של יחידים ושל קהילות עוברת טלטלה, וגבולות הזהות מיטשטשים. הקוויר אינו עומד כניגוד הופכי ל"נורמלי", להטרוסקסואלי. קיומו חושף את היותה של החשיבה הבינארית פיקציה כוחנית ושרירותית. הפירוק של עמדת הכוח הסמכותית לא נועד לפסול את השימוש בקטגוריות אלו אלא להצביע שוב ושוב על הסיכון הכרוך בשימוש זה (Butler, 1997).

על-פי תיאוריית החריג, הזהות המינית היא תוצר של משטר סמכותי כובל. תפיסה זו רואה את הזהות כפעולת דיבור, כשיח סמכותני המייצר את הדבר שהוא נוקב בשמו (טקס נישואין, הכרזת בעלות, ענישה וכדומה). הפרפורמנס שואב את כוחו מהישנות הפעולה, מן החזרות המתמידות שבהכרח אינן יציבות. על-ידי שימוש מודע וחוזר בשם "קוויר" נוצרת פעולה המנכיחה את הקטגוריה החדשה ומעניקה לה סמכות. כפרקטיקה לשונית, הקוויר פועל באמצעות אינטרפלציה (מעינה – כינון אידאולוגי של הסובייקט) שמטרתה לבייש את הסובייקט המתואר באמצעות שִׁיום (קריאה בשם) (שם; באטלר, 2001; Butler, 1998). החזרה הנשנית על המושג קושרת אותו לאשמה, לפתולוגיה או להתרסה, ומשרתת את העמדה ההומופובית. כדי להיחלץ מייצוג מפלה זה יש לפתוח את המושג למובנים נוספים וליצור קואליציות בין "אחרים", "זרים" ו"אנשי שוליים" מבחינה מינית, גזעית, אתנית ומעמדית – זאת בהנחה שהם אינם שונים אלה מאלה באופן רדיקלי. כאן מתגלה המגמה החתרנית של המונח, המבקש להפוך את הקערה על פיה. המשמעות המבוזה של המונח מומרת כעת במשמעות חדשה המקרינה כוח והתנגדות של קהילת המקופחים. אסטרטגיה זו גורסת שאפשר להפנות את תשומת הלב הציבורית לעצם השימוש הכוחני במונח ועל-ידי כך לצמצם את ההתנהגות המפלה המזוהה עמו בחיי היומיום.

דוגמה לניתוח ביקורתי על-פי התיאוריה הקווירית מופיעה אצל לי אדלמן (Edelman, 1994) בפרשנותו לסרט לורה (אוטו פרמינגר, 1944). סרט זה שייך לז'אנר הפילם נואר. במרכזו עומד הבלש מקפירסון, החוקר את פרשת רציחתה של לורה הנט, הפאם פטאל הנחשקת. חקירתו מלווה בהתעניינותו של וולדו ליידקר, אחד החשודים ברצח. בניתוח מרתק של הסרט, אדלמן טוען כי בתשתיתו עומד מאבק השליטה על הנרטיב. המאבק הוא בין וולדו, המייצג את הצד האחר של המגדר, לבין לורה הנט, המייצגת את הנרטיב ההטרוסקסואלי. וולדו הוא דמות המפריעה ליציבות הנרטיבית ולכן ישנה תביעה אידאולוגית לסמנו ואחר-כך לסלקו מן הנרטיב. מכיוון שהסרט נוצר בתקופה שבה אסור היה לבטא ייצוג ישיר של ההומוסקסואל בשל "קוד הייס" (קוד שתבע ממפיקי סרטים צנזורה עצמית בענייני מוסר), היה צורך לסמנו בדרכים עקיפות. וולדו פותח את הסרט ב-Voice Over. המצלמה משוטטת על האביזרים המקשטים את ביתו ונכנסת לחדר האמבטיה,שם הוא יושב עירום. מקפירסון נכנס לחדר האמבטיה כדי לתחקר את וולדו בפרשיית הרצח. גופו העירום של וולדו – הגוף העירום היחיד המוצג לאורך כל הסרט – הוא העומד לחקירה. זהו גוף רזה ולא מפותח, גוף עירום שניתן לקוראו, "גוף טקסטואלי". באופן אירוני, וולדו יושב באמבט ומתקתק במכונת הכתיבה. כאשר וולדו מבקש ממקפירסון להביט במראה, לראות "אם אי פעם ראה עיני תם, חפות מפשע כמו שלי?", מקפירסון מסרב לשתף פעולה עם מבטו הנרקיסיסטי של וולדו. הוא מפנה את מבטו וב"קאט" קולנועי אנו עוברים למשחק ה"מנרמל" של מקפירסון: זהו משחק בייסבול מיינסטרימי המשדר מצ'ואיזם אמריקאי טיפוסי. אדלמן קורא לתחבולה זו "רטוריזציה של המבט". הסרט מורה לנו במה מותר ובמה אסור להביט. הוא מסיט את עינינו מן המבט האוטו-ארוטי של וולדו אל עבר דמותה ההטרוסקסואלית של לורה. במהלך הסרט מקפירסון מתאהב בדמותה של לורה, אולם וולדו, בעצם קרבתו לבלש, מערער את זהותו המינית של מקפירסון. מקפירסון זקוק אפוא לחזרתה של לורה כדי להשיב לעצמו את יציבותו המינית. אדלמן אינו טוען שמקפירסון הומוסקסואל, אלא שהזהות המינית שלו הופכת לנזילה ולמטושטשת בשל הדומיננטיות של וולדו.

הטענה העולה מפרשנות זו היא כי בצורה זו או אחרת כולנו נתונים לאי-יציבות קווירית זו, אולם האידאולוגיה השלטת מאלצת אותנו להיכנע לקטגוריות בינאריות מחמירות ולבחור בין גבריות לנשיות. אדלמן מנתח את סימונו של וולדו ליידקר כהומוסקסואל באמצעות סימנים מקובלים. הוא בודק את האמביוולנטיות המינית שמקפירסון נתון בה ולבסוף מצביע על הפתרון ההטרוסקסואלי באמצעות חזרתה הלא צפויה של הנרצחת. חזרתה של האישה משקמת את היציבות הנרטיבית של הסרט, מאפשרת איחוד הטרוסקסואלי בין לורה למקפירסון ומסלקת כמובן את החריג, וולדו ליידקר.

לתיאוריית הקוויר מטרה כפולה: להילחם בדעות הקדומות על החריג החברתי ולהצביע על החריג המודע לעצמו כאסטרטגיה לסובלנות פוליטית וחברתית חדשה. תיאוריה זו צועדת בעקבות מישל פוקו (Foucault) בהגדירה את השונות המינית לא כמציאות ביולוגית אלא כהמצאה תרבותית, שנועדה לברוא את ה"נורמלי" כניגודו של ה"סוטה" וה"פתולוגי". תיאוריית הקוויר משתפת פעולה עם תיאוריות ופרקטיקות של מיניות חריגה לסוגיה, כגון קאמפ, טרנסווסטיזם, מסקרייד ודראג. בעבור תיאורטיקנים של הקוויר כגון ג'ודית באטלר, אווה קוסופסקי-סדג'וויק (Kosofscsky-Sedgwick, 1990) וד"א מילר (Miller), עוצמתה של התיאוריה נעוצה באופייה הלא-מהותני. המציאות החברתית נתפסת כפרקטיקה המתווכת על-ידי השיח. לדעת אחרים, כגון סטיבן סיידמן (Seidman, 1995, 1996), התיאוריה מסתפקת במשחק ההבדלים ואינה מצליחה לתרגם את השיח התיאורטי לעמדה פוליטית המחוללת שינוי. נשאלת אפוא השאלה: האם המונח "קוויר" כבר נוכס ונטמע בתוך התרבות המקובלת וכך איבד מקסמו הטרנסגרסיבי? לחשש זה מצטרפת תרזה דה לוריטיס (De Lauritis). אולם לדעת באטלר (Butler, 1998), העמדה הקווירית מצליחה להציג את האני הפרפורמטיבי, האני כאופן פעולה, כמציאות גבולית המייצרת כל פעם מחדש מנעד רחב של הבדלים המרכיבים את האני ההטרוגני החדש.

השם "קוויר" מצליח לרכז סביבו ידע חדש ואלטרנטיבי ובכך להרחיב את גבולות ההבדלים המתקיימים בסובייקט בן זמננו. הבדלים אלה אינם מנוסחים כתהליך של איסור ומניעה אלא כתהליך של מירוּב הכוח באמצעות מירוב ההנאה (פוקו, [1976] 1996; ספארגו 2002; גורביץ', 2002). הפוליטיקה של ההבדלים בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 תרמה אף היא לביצור מעמדם הפוליטי של המיעוטים המגדריים. סוגיות של מעמד וגזע נידונו מנקודת מבט רדיקלית יותר, שמתחה ביקורת על הזהות "גיי" או "לסבית" כמונחים "לבנים" בורגניים מקובלים. ואכן הקוויר ביקש לא רק להתייצב מול הכוחות המנרמלים של ההטרוסקסואליות, אלא אף לבקר את מגמות הנרמול שביטאו זרמים מסוימים בפוליטיקה של הגייז. הקוויר הופיע כמושג המערער על עצם ההבניה הבינארית: הגייז מול העולם הסטרייטי. עתה הוצעה מערכת רדיקלית יותר של שונות והבדלים שחצו את הגבול הישן בין נורמליות לאקסצנטריות. החריג הפך לייצוג של אחרות דינמית המערערת על עצם קיומו של מרכז וחושפת את הבעייתיות הטמונה במושגי יסוד חברתיים כגון הנאה, כוח, זהות ותקשורת. הפוליטיקה הקווירית תומכת אפוא בזהויות המבוססות על טשטוש הגבולות בין קטגוריות חברתיות ועירובן באמצעות בני כלאיים שונים (יונאי, 2001: 275).

הפוליטיקה הקווירית בולטת בתרבות הפופולרית. סרטים כגון טריינספוטינג (דני בויל, 1996) החדירו פרקטיקות קוויריות לקולנוע, לטלוויזיה, לאופנה ולפרסומת. טריינספוטינג, שהפך לסרט פולחן מקובל ומוערך, העיד על הנטייה הקווירית לייצר נִרְאוּת ביקורתית כאסטרטגיה "חיובית" של גאווה, מול מגמות הגנתיות יותר של מחתרתיות וסוד. מגמת הנראות הציבה את הפוליטיקה הקווירית בעמדת השפעה על התרבות הכללית (Hennessy, 1994). הגישה הקווירית מביאה בחשבון את העובדה שכל "קריאה בשם" מגדירה את הסובייקט וקובעת את גבולותיו. עם זאת ברור שרק פוליטיקה של זהויות (כגון הזהות הקווירית) מאפשרת פעולה של תיקון ושינוי פוליטי. הפוליטיקה הקווירית, לדברי באטלר, עשויה לעסוק בפירוק של עצמה. "הדקונסטרוקציה הפוליטית של 'קוויר' לא חייבת לשתק את השימוש במונחים ממין זה, אלא (באורח אידאלי) להרחיב את הטווח שלהם, לעורר מחשבה על מחיר השימוש בהם ועל המטרות שלשמן הם מיושמים, לחשוף את יחסי הכוח שעומדים מאחורי הקטגוריות" (באטלר, [1993] 2001: 35-34). במילים אחרות, אף שאין לוותר על המונח "קוויר" כבסיס לגיוס פוליטי, אין גם ללכת שבי אחריו בעיניים עצומות. יש להבין ש"קוויר" הוא מונח פרגמטי, שעוצמתו תלויה בנסיבות המשתנות של השימוש בו ובאופי הפרפורמטיבי והבלתי קבוע מראש של השימוש. הזהות הקווירית משמרת את כוחה הביקורתי בשעה שהיא מבליטה את אופייה המזדמן, הנתון להיסטוריזציה מתמדת.

 

מקורות

באטלר, ג' [1993] 2001: קוויר באופן ביקורתי, תרגום: ד' רז, תל אביב: רסלינג.

גורביץ', ד' 2002: "פוקו כגיבור תרבות: מבוא", בתוך: ספארגו, ת', פוקו והתיאוריה הקווירית, תרגום: א' בובר, תל אביב: ספרית פועלים.

גרוס, א' וזיו, ע' 2003: "בין תיאוריה לפוליטיקה: לימודים הומולסביים ותיאוריה קווירית", בתוך: קדר, י', זיו, ע' וקנר, א' (עורכים), מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 45-9.  

יונאי, י' 2001: "מבט קווירי על הסכסוך הערבי-יהודי", תיאוריה וביקורת, 19, עמ' 276-265.  

ספארגו, ת' 2002: פוקו והתיאוריה הקווירית, תרגום: א' בובר, תל אביב: ספרית פועלים.

פוקו, מ' [1976] 1996: תולדות המיניות I, הרצון לדעת, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 

קזין, א' 2001: "לסביות, פרטיות והחיים (הקווירים) בעיר", תיאוריה וביקורת, 19, עמ' 264-259. 

Alexander, D. 1993: Making Things Perfectly Queer: Interpreting Mass Culture, Minneapolis: Minnesota University Press.

Edelman, L. 1994: "Imagining the Homosexual: Laura and the Other Face of Gender", in: Homographesis, Essays in Gay Literary and Cultural Theory, New York and London, Routledge, pp. 192-241.

Halberstam, J. 2005: In a Queer Time and Place: Transgender Bodies, Subcultural  Lives , New York: New York University Press.

Hennessy, R. 1994: "Incorporating Queer Theory on the Left", in: Callari, A. and Cullenberg, S. (eds.), Marxism in the Postmodern Age, New York: Guilford, pp. 266-275.

Kosofscsky-Sedgwick, E. 1990: Epistemology of the Closet, Berkeley: California University Press.

Seidman, S. 1995: "Deconstructing Queer Theory or the Under-Theorization of the Social and the Ethical", in: Nicholson, L. and Seidman, S. (eds.), Social Postmodernism: Beyond Identity Politics, Cambridge: Cambridge University Press.

— (ed.), 1996: Queer Theory/Sociology, Cambridge, MA: Blackwell.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

The Marriage of Heaven and Hell, Keith Haring, 1984

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×