פוסטמודרניזם (אתיקה)

אחת הטענות הרווחות כנגד תפיסת העולם הפוסטמודרנית גורסת כי היא אינה מאפשרת עמדה אתית, שיפוט מוסרי או סולידריות אנושית.

טענה זו מעוגנת בהנחות הבאות: (א) ההנחה בדבר הממד הכאוטי, הניהיליסטי והמפרק של הפילוסופיה הפוסטמודרנית – הנחה המצביעה על הבלטת הממד האינדיווידואלי בפילוסופיה זו על חשבון הממד הסולידרי של המציאות; (ב) ההנחה בדבר התרוקנותה של השפה מן הממד התקשורתי הבהיר שלה; (ג) ההנחה בדבר האופי ההטרוגני של השיח הפוסטמודרני השולל בינאריות, ובכך מערער על הדיכוטומיה המקובלת בין אמת לשקר, בין טוב לרע וכיוצא בזה; (ד) ההנחה בדבר אופיו המשחק של הסגנון הפוסטמודרני, המפנה עורף לכאורה לממד הפוליטי-מוסרי של המציאות ומעדיף במקומו נרקיסיזם אסתטי נהנתני ופורק עול; (ה) ההנחה כי לא ניתן לבנות סולידריות אנושית ללא מצע אוניברסלי-רציונלי משותף, ומכאן שהפוסטמודרניות משלימה עם הרוע, ואף משחקת לידיו, תוך ויתור על התקווה לשינוי; (ו) ההנחה כי הפוסטמודרניות היא חלק בלתי נפרד מן השוק הקפיטליסטי; היא יציר כפיו של מנגנון הצמא תמיד ל"צעצועים אינטלקטואליים" חדשים, שהם מוצרי צריכה חיוניים עבורו. מבחינתו "הכול הולך", הכול אפשרי ומוסרי – ובלבד שיהיה לו ביקוש כלכלי.

אף כי אין לדחות טענות אלה בקלות דעת, ניתן לומר כי האתיקה הפוסטמודרנית מציעה תמונת עולם מורכבת יותר מזו העולה מן ההסתייגויות שהצגנו. נוכל להציע את התשובות הבאות להסתייגויות שהועלו:

אתיקה אוניברסלית או אתיקה של האחר

אכן ביסודה של האתיקה הפוסטמודרנית ניצבת ההנחה בדבר התמוטטותו של השיח הרציונלי, האוניברסלי על אודות האמת (Bernstein, 1992) (ע"ע שיח ; לוגוצנטריות ; דיפראנס). הטענה בדבר קיומה של אמת לשונית אחת (האמת המצויה בסימן), או אמת פוליטית אחת, נדחית על שום העריצות הסמויה המשתמעת ממנה. עריצות זו, מזכיר לנו ניטשה, עלולה להיות טרוריסטית ומסוכנת: מי שמרגיש שהאמת היא קניינו יניח לקִניינים אחרים להישמט אל הים, על מנת להציל את האמת הבלבדית שבה הוא מחזיק. ואכן התביעה לאמת היא גורפת; היא מבקשת שיקבלו אותה כמקשה אחת או ידחו אותה על הסף; אין היא מכירה באפשרויות נוספות לידה או בצדה. נטייתה היא אפוא טוטלית. בניסוחו של עמנואל לוינס: "אפשר לפרש את תולדותיה של הפילוסופיה כניסיון לסינתזה אוניברסלית, או כהעמדה של כל הניסיון – היינו, של כל מה שיש בו משמעות – על כוליות, שבה התודעה חובקת את העולם ואינה משאירה דבר חוץ ממנה, ובדרך זו הופכת למחשבה מוחלטת" (לוינס, [1982] 1996). סינתזה רציונלית זו מגיעה לשיאה בתפיסת המוסר של קאנט (הצו הקטגורי), שהיא חלק בלתי נפרד משלטון התבונה החולש גם על תחומים אחרים כגון מדע או אמנות. ואולם האתיקה הפוסטמודרנית מביאה בחשבון את קיומו של האחר והזר, ורואה באחריותנו לגביו, בסולידריות שלנו איתו, את מה שמגדיר אותנו כסובייקטים. אחריות זו היא במובן ידוע "אישית". אין זו אחריות לכל בני האדם המאוגדים תחת חוק אוניברסלי מוסרי אחד, אלא אחריות ל"אחר-שני" (לזולת שני), כלומר אדם ספציפי ומיוחד, שגורל השותפות איתו נחווה כעולם מיוחד וחד-פעמי (לוינס, [1972] 2004).

האתיקה הפוסטמודרנית דוחה את קיומה של אמת אוניברסלית ובמקומה מציבה אמת הקשרית, המשקפת אפשרויות שונות של שיח בין הסובייקט לבין האחר. כלומר, האמת איננה סינתזה מופשטת, אלא תהליך דיאלוגי, אינטרסובייקטיבי, המתקדם באמצעות השיח עם האחר ב"פָּנים אל פנים" של בני האדם (לוינס, [1972] 2004: 71-69). המוסר אינו נגזר אפוא מן האחריות לאמת או לידע אלא מתוך שאיפה אל הטוב שמתגלה בתוך ממד האחריות לאחר: "אחריות כלפי מה שאינו שלי, או שמא כלפי מה שאכן נוגע לי". הסובייקטיביות, על-פי לוינס, נתונה רק ביחס לאחר.

כמו אברהם אבינו, המארח הראשון, גם אנו עשויים להיפתח אל האורח, הזר, הניצב על פתח הבית. הפתיחות אל האחר פירושה ויתור על האמת האחת כמכשיר של שליטה; פירושה לא לפענח את האחר במושגי האמת הידועה לי, אלא לנסות לחרוג מהשקפתי, מהרגלי המחשבתיים, לעבר מחוזות אחרים הזרים לי בתכלית. האחר, יאמרו לוינס ודרידה, אינו ה"אלטר-אגו" שלי – ההשתקפות הנגדית של קיומי שלי – אלא מערכת אחרת בזכות עצמה, המתקיימת לצד האני. האחר הוא אגו אחר ליד האגו שלי. האחר לא נתפס כאיום שיש להסירו, אלא כמי שמאפשר באמצעות זרותו את קיומי שלי כאדם מוסרי (דרידה, [1997] 2009: 40-27, 68-48); האחר הוא שמכונן את הסובייקט באמצעות האחריות המוסרית שהוא מטיל עליו. בדיאלוג מעין זה לא זו בלבד שהתקווה לסולידריות אנושית, מקומית (ל"אחר-שני"), אינה נזנחת, היא אף הופכת למרכיב הכרחי לעצם קיומו של האני. תפיסה זו, הנטועה בדיאלקטיקה ההגליאנית, מזכירה במידה רבה את תפיסת ה"זולת-עצמי" בפסיכולוגיה של העצמי על-פי היינץ קוהוט (Kohut) (ע"ע פסיכואנליזה: פסיכולוגיית העצמי).

פנייה אל הזולת – כל זולת – מבוססת אפוא על איתור השוני האינסופי שבין האני לאחר. שוני זה מתבטא במעין כיסופים אינסופיים להגשים את הטוב באמצעות הזולת: התמסרות מקורית. אהבה. את מושג ההתמסרות האוהבת יש לקרוא כניגודו של הצדק. הצדק הוא התמסרות לחשיבה על אודות "השלישי" ו"הרביעי". האידאולוגיה המערבית של הצדק, כפי שהצביע עליה דרידה, יוצרת סימטריה בין כל היחידים ואינה יכולה לחמוק מן האלימות הכללית של החוק המופנית אליהם (דרידה, [1994] 2006). בניגוד לכך, היחס לאחר הוא א-סימטרי, הוא מציג תביעות כלפי האני עצמו. אחריותו לאחר קודמת לעצמו ומאפשרת את כינונו. הבחנה זו בין מושג האהבה וההתמסרות (המכוון לאחר שני מסוים, ולא לכל האחרים הנוספים) לבין מושג הצדק (המכוון באופן אוניברסלי לכל האחרים) יש לראות כקו התפלגות בין אתיקה פוסטמודרנית לבין אתיקה מודרנית המחפשת תמיד "שלישי" נוסף. מודל אוניברסלי של צדק מודרניסטי הופך על כן למודל פוסטמודרני כתוצאה של היחס האינטימי שנוצר בין האני לאחר (גורביץ', 1994). לוינס מבקש מאיתנו להתקדם מעבר לצדקה שמזוהה עם ההתמסרות האתית אל האחר. עלינו להמיר את המצב הא-סימטרי שבו האני מתמסר לאחריותו כלפי הזולת, למצב סימטרי יותר המזוהה עם הצדק. הצדק כרוך בחוק, במבנה החברתי, בכינונה של המדינה והחשיבה הפוליטית. אלה יכולים להבטיח יחס סימטרי ושיווניוני יותר בין האני לבין האחר. ואולם חומרתו של מנגנון הצדק, כמנגנון אוניברסליסטי, תרוכך באמצעות ההתחייבות האתית הראשונית אל האחר, אל הזולת השני (Lévinas, 1961 ; 1991: 259).

אתיקה של פלורליזם

מן המודל האתי של האחר, כפי שנוסח כאן, ניתן להסיק כמה מסקנות פוליטיות ומוסריות: בעוד שהאתיקה המודרניסטית גורסת מודל אוניברסלי, מכונן ומסדני (Foundational), האתיקה הפוסטמודרנית מציעה מודל לוקלי, שבו השונות בין בני אדם היא הבסיס ליחסים המוסריים ביניהם. מודל זה מניח ריבוי של אופני שיח אתיים; פלורליזם מחשבתי ופילוסופי, אשר במסגרתו אני מכבד בני אדם אחרים זרים לי לגמרי בחשיבתם ומקבל על עצמי לחלוטין את עובדת שונותם.

הסולידריות עם האחר נובעת מהתמסרות באהבה לשוני זה. משום כך היא יוצרת דיאלוג דינמי שדוחה את הרוע ומנסה לאתר את הטוב שבאחר על-ידי עצם ההתמסרות והאחריות כלפיו. האתיקה הפוסטמודרנית אכן מפרקת את קיומו האחדותי של האני, אך היא עושה זאת כדי לגלות את המבנה ההטרוגני שלו, כלומר לגלות את ה"הֶטְרוֹ" (האחר) שמתרוצץ בתוך ומחוץ לאני. לגילוי זה אין רק ערך אסתטי אנרכיסטי, אלא גם ערך מוסרי המיידע את האדם באינסופיות של הקיום האנושי ובדגמים ההטרוגניים שמרכיבים אותו. גישה מעין זו עשויה לעודד תגובה שאינה מבוססת על המהות האוניברסלית של הטבע ועל זכויותיו הטבעיות של האדם, כי אם על השוני וההבדלים המפרידים בין בני אדם. במסגרת זו ניתן להכיר באחר ולהילחם בניסיון להרחקתו ולהדרתו מן השיח הפוליטי, התקשורתי או האמנותי.

יתרה מזו: האתיקה הפוסטמודרנית נשענת על הזיקה אל האחר ומציירת מצב שהוא מעבר לסובלנות המודרניסטית. המודרניסט אכן "סובל" את האחר, הוא מוכן להילחם על זכותו של האחר לממש את שונותו. ואולם הפוסטמודרניסט רואה בזר ובאחר את האדם שאותו הוא מוכן לארח בביתו. מעמדו של האורח שונה ממעמדו של הפליט הזר שאותו אנו "מוכנים לסבול" (ע"ע אסון). האורח בתפיסה הפוסטמודרנית מאפשר למארח להגשים את ייעודו ולמצוא מחדש את עצמיותו שאבדה (בוראדורי, 2004: 153-141).

אתיקה בעידן הקפיטליזם המאוחר

בהנחה כי הקפיטליזם המאוחר מייצר מצב של "הכול הולך", וזאת כדי לקדם את שוק המוצרים, נשאלת השאלה כיצד יכולה האתיקה הפוסטמודרנית להתמודד עם מציאות טוטלית ואומניפוטנטית זו? המפתח טמון בהתנגדות הפוסטמודרנית לתהליכי הטוטליזציה וההומוגניזציה המאפיינים את השוק. הקפיטליזם שואף לקדם מודל כלכלי של חירות אינסטרומנטלית שעיקרו יוזמה חופשית וכישרון אישי. הוא חפץ לצבוע מודל זה בצבעים אוניברסליים כדי לטעון לשוויון הזדמנויות והגינות לכול. ואולם האתיקה הפוסטמודרנית תבליט את הממד הפורמלי, האנטי-הומניסטי של עמדה זו (ע"ע פונדמנטליזם ליברלי). היא תמחה כנגד ההתייחסות אל האדם כאל אמצעי ולא כאל מטרה (ע"ע פעולה קומוניקטיבית). היא תציע אוטופיה של השונה והזר כבסיס לדיאלוג ולתרגום בין-תרבותי, במקום האשליה הדיאלוגית כי קיים קונצנזוס אנושי רחב המבוסס על אופטימיות, "רצון טוב" ו"סביבה ידידותית", "גלובלית", המקיפה את האדם הסביר (האדם הצורך) באשר ילך. האתיקה הפוסטמודרנית מגלה התנגדות לעמדה הקפיטליסטית הקלאסית, החותרת לאחידות, להומוגניות ולטשטוש ההבדלים בין אופני הבחירה האנושיים; היא מבקשת שהכול יעבור דרך ההתכוונות וההתמסרות לזולת, תוך היענות לצרכיו הזרים והשונים.

קווי יסוד לאתיקה פוסטמודרנית

זיגמונט באומן (Bauman, 1993) מציג סכמה של אתיקה פוסטמודרנית מנקודת מבטה של סוציולוגיית הידע. אתיקה פוסטמודרנית מניחה כי קודים שאינם דו-ערכיים, או כאלה שאינם מוליכים לפרדוקסים ולסתירות פנימיות (אינם מוליכים לאפוריה), אינם אפשריים בימינו. אתיקה זו חושפת את העובדה כי המודל של האדם התבוני, האוטונומי, הבוחר את גורלו לאחר שלמד את הכללים הרציונליים, הוא לעתים קרובות רק אשליה עצמית שהמערכת הקפיטליסטית "מטפטפת" לתוך התודעה. בחירתו המוסרית של האדם היא תלוית הקשר ונובעת מהבניה כוחנית-מוסדית, הכופה את הקוד המוסרי על האדם ומכתיבה לו את בחירותיו הרציונליות כביכול. משום כך, אומר באומן, המוסר אינו ניתן לאוניברסליזציה ולהומוגניזציה. אמנם הקפיטליזם שואף להעלים את אופן קיומם של גידולים מוסריים "פראיים" שמפריעים לתמונה הרוגעת שהוא מציג, ואולם תפקידה של האתיקה הפוסטמודרנית הוא להתנגד לתנועת השוק ולהצביע על העדפות מוסריות שגילוין עומד בניגוד לאינטרסים המוסדיים השואפים לאוניברסליות ולהכללה כחלק מאסטרטגיה של שליטה.

לבסוף, תפקידה של האתיקה הפוסטמודרנית הוא לחשוף את הניגוד בין הריבוי האינסופי של קודים מוסריים ברמת הפרט לבין נטייתה של המערכת להדחיק הבדלים אלה ולהטמיע אותם בתוך השיטה האוניברסלית של הצריכה (ע"ע חברת הראווה). המהלך מצביע על צביעותה של המערכת כשומרת יחידה של המוסר ומצביע על כוחו ועל אחריותו של היחיד הביקורתי לעמוד מול תהליכים כוחניים אלה. לוגיקה זו עומדת גם ביסוד ביקורת התרבות של מישל דה סרטו (de Certeau). האחרון מציע אתיקה המאפשרת לפרט בחירה אישית ומקומית ("בחירה טקטית", בלשונו של דה סרטו) כנגד מנגנונים טוטליים סגורים (מנגנונים שהוא מכנה בשם "אסטרטגיה") (דה סרטו, [1980] 1997) (ע"ע חיי היומיום).

סיכום תמציתי ומאיר עיניים לעמדתה של האתיקה הפוסטמודרנית נמצא בספרו של האנתרופולוג קליפורד גירץ  Local Knowledge:  

"לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו, הרי זה מאמץ פוקח עיניים. לראות את האחרים כשותפים שלנו בטבע, בעולם – הרי זו הגינות מינימלית. אבל דבר קשה הוא במיוחד לראות את עצמנו בקרב אחרים, כדוגמה מקומית של צורת חיים אפשרית אחת, מקרה בין מקרים, עולם בין עולמות" (Geertz, 1983: 16, אצל רועה, 1994: 21).

נדמה כי מעמדה זו יכולה לצמוח מחויבות מוסרית לעולם שהסובלנות בו אינה רק סיסמה ריקה מתוכן (שמייצגת למעשה עמדה קולוניאליסטית כלפי הפריפריאלי והזר). אנו יודעים כי מחויבות מוסרית זו קיימת בעידן שלאחר האידאולוגיות הגדולות והחובות המוסריים האוניברסליים (Lipovetsky, 1992); ואולם גם בעידן של פרגמנטציה חברתית, שבו האינדיווידואליסט הנהנתני הפך לחזות הכול, עדיין נותרו אסטרטגיות מוסריות הקוראות לשיתוף ולאחריות הדדית. הנושאים הגדולים – זכויות האדם, צדק חברתי, טיפול בפליטים באזורי אסון – עדיין ניצבים במוקד סדר היום. הפתרונות שמציעה האתיקה הפוסטמודרנית הם פתרונות מקומיים המחייבים, כל פעם מחדש, לקיים התדיינות, תוך קבלת השוני וההבדל הבלתי ניתנים לגישור שבין הצדדים.

כאן ראוי לתת את הדעת למציאות שבה הרטוריקה הגדולה על השחרור האוניברסלי, האחווה בין בני האדם ושיתוף הפעולה ביניהם לא עמדה תמיד במבחן הצהרותיה שלה. האתר הקריטי שבו התמוטטה הרטוריקה האוניברסלית היה מחנה ההשמדה. מחנה ההשמדה, או בשמו הפרטי המאגי "אושוויץ", יצר קרע בזיהוי המודרני בין הממשי לתבוני. אושוויץ מפריכה דוקטרינה זו ומציבה אותנו מול פשע ממשי אף שאיננו תבוני (Lyotard, [1988] 1992: 18, 29). קרע זה בהבנתנו את העולם מסמן את המבוי הסתום שאליו הגיעה האתיקה המודרנית ואת הצורך לגייס מערכת חדשה של ציוויים אתיים שאינם שייכים לעולם שהתמוטט (בן-נפתלי, 1998: 49-48). צורך זה הנו דחוף גם שישים שנה ויותר לאחר השואה, משום שה"מחנה" (camp) הוא עדיין אתר אוניברסלי שבו נשללות זכויותיהם הבסיסיות של בני אדם (נפגעי אסון, עצורים תחת צו של משטר חירום ועוד) (אגמבן, [1998] 2003) (ע"ע ביופוליטיקה).

במציאות זו יש לחשוב על אתיקה שאינה מייצגת את ההגמוניה המערבית הרציונלית שקרסה. יש לפתח אתיקה של הבדלים שתביא בחשבון אי-הסכמה על מונחים בסיסיים כגון צדק אוניברסלי, הגינות ומוסר (גורביץ', 1994; רולס, 1983: 425-399). בהיעדרה של אמת מידה משותפת שתכריע במקרים של מחלוקת, יש להכיר בכך שהצדדים מונחים על-ידי "שפות" שונות של שיח. על פער זה לא ניתן לגשר. הנחת היסוד של ליוטאר היא אפוא כי קיימת מציאות אינקומנסורבילית (היעדר הסכמה על מצע משותף לדיון ולהכרעה) וזהו הדיפרנד – הפער הבלתי ניתן לגישור בין הנרטיבים השונים (ליוטאר, [1983] 1996). משום כך לא תיתכן אתיקה אוניברסלית, שכן פירושה של זו הוא החלטה כוחנית על קנה מידה אוניברסלי והומוגני (מערבי בהכרח) שייכפה על אחד הצדדים (הצד החלש מן הסתם). אתיקה פוסטמודרנית תצטרך אפוא להכיר בקיומה של מציאות מורכבת ולהגיב עליה באמצעות שיח מוסרי ריבויי, שיגן על זכויותיהם של המיעוטים התרבותיים מפני עריצותן של ההסכמה וההרמוניה הכפויות. על מנת שכך יקרה, יש לפתח קשב חדש להקשר התרבותי המשתנה שבו מתנהל משא ומתן לא אלים על ערכים מוסריים בימינו.

A Montreal rally protesting the cuts to the Aboriginal Healing Foundation (AHF), which funded over 130 programs for survivors of residential schools across the country. Photo: Ben Powless