פעולה קומוניקטיבית

Communicative Action

מונח מפתח בתורתו של הפילוסוף והסוציולוג יורגן הברמאס (Habermas). המונח נועד לספק בסיס ערכי לניתוח של נורמות ההבנה האפשריות בחברה. הפעולה הקומוניקטיבית יוצרת את הבסיס לדיבור רציונלי בספֵרה הציבורית. מטרתה היא הבנה בין בני אדם: שיח חופשי בין אנשים רציונליים ואוטונומיים, משוחררים מחרדות, דעות קדומות ובורות, השואפים לשיתוף פעולה. זוהי האידאה המורשת של המין האנושי: כינונו של דיאלוג תבוני בתוך מרחב הניסיון האנושי. הביקורת על עמדה זו טוענת כי מדובר בפרויקט אוטופי המנותק מאינטרסים ממשיים ומקהילות השיח והזהות שהדוברים משתייכים אליהן. בפועל יש לצפות כי הדיאלוג האידאלי בין הצדדים יופרע על-ידי גורמים חיצוניים כגון פחד, הזדהות, אי-ידיעה וכדומה.

הפעולה הקומוניקטיבית כוללת את המרכיבים הבאים: (א) שימוש בשפה אינטנסיונלית (התכוונותית) המניחה את זיהוי הכוונה התקשורתית וכן אמון מלא באמיתות הכוונות של הדוברים; (ב) סיטואציה אידאלית של הבנה ודיאלוג, שבה מתקיימת סימטריה מוחלטת בין המוען לנמען; (ג) עצם ההיתכנות של קומוניקציה רציונלית; הרצון לעגן את הניסיון התיאורטי בתוך פעילות ממשית היוצרת הידברות וקונצנזוס חברתי. לפנינו סינתזה בין הרציונליזם הקאנטיאני לבין תיאוריות פרגמטיסטיות המבליטות ממד של הידברות והתקדמות מעשית (Bernstein, 1992). הברמאס מנסה להימנע מלייחס למונח שלו מעמד של "מטא-תיאוריה". תחת זאת, הוא מסתפק במה שקאלר מכנה "פרגמטיקה של תיאוריה אוניברסלית", כיסוד לתיאוריה חברתית (Habermas, 1984; 1988).

בכל אקט של דיבור מתקיימות שלוש פעולות:

  • פעולה סימבולית – פעולה זו מצויה מחוץ למעגל הלשוני של הדיבור. היא מתבטאת בפעולות כגון קונצרט, ריקוד או פעולות אקספרסיביות סימבוליות אחרות שאינן טוענות טענות.
  • פעולה אסטרטגית – זו מתועלת להישגים אינסטרומנטליים: היא מכוונת למטרה מסוימת; פעולה הננקטת כדי לקדם מטרה שימושית. פעולה זו מתייחסת לנמעניה כאל אמצעים בדרך להשגת מטרותיה. היא מתעלמת מקיומם כסובייקטים אוטונומיים שעשויים להפוך לשותפים מלאים במעשה התקשורתי.
  • פעולה קומוניקטיבית – פעולה זו מנוגדת לשתי הפעולות האחרות. היא הופכת ל"תקשורתית" ברגע שהשותפים לשיח מתחברים ביניהם שלא על בסיס חישובים אגוצנטריים, אלא על בסיס רצונם להגיע להבנה משותפת המיוסדת על עקרונות התבונה.

הברמאס יוצר סינתזה בין המסורת האנליטית (המודרניסטית) לבין המסורת הפרגמטית הרואה ב"אמת" מושג קומוניקטיבי המקובל על הצדדים. העמדה הפרגמטית מביאה בחשבון שכל דיבור בין הצדדים הוא למעשה "אירוע דיבור"; זהו אירוע פרפורמטיבי המאגד בתוכו את עמדת המוען, הנמען והבמה (המרחב הציבורי, המרחב האידאי) שעליה מתרחש השיח. אירוע הדיבור הוא אפוא אקט פרפורמטיבי שאינו מתעניין ב"ערך האמת" של הטיעון (כמו במסורת האתית של קאנט), אלא בשאלה אם נכונותו עומדת לדיון ציבורי. הפרגמטיזם של הברמאס יכול להזכיר את עמדתו הפילוסופית של ריצ'רד רורטי (Rorty). רורטי מעדיף שלא לראות במושג "אמת" התאמה בין עולם הסימנים הלשוניים לבין האובייקטים שהם מתארים. תחת זאת הוא מציע לראות בשפה רק "אוצר מילים": אוצר של פסוקים או תמונות שלכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, ואף אחד אינו טוען להתאמה בינו לבין אמת טרנסצנדנטלית כלשהי. הברמאס ממשיך קו מחשבה זה שעה שהוא מציג את האקט התקשורתי ברמה הפרגמטית כפרפורמנס המקובל על הצדדים; האקט התקשורתי נובע מהסכמה על כשירות תקשורתית (Communicative Competence) ועל אופן מימושה בדיאלוג רציונלי החותר להבנה.

מה שמניע את התיאוריה ההברמאסית הוא הרצון להחיות מציאות מודרניסטית המבוססת על עקרונות רציונליים. בולטת התשוקה לאחד מחדש את הספֵרות הנבדלות של השיח בתוך מה שהברמאס מכנה בשם "עולם החיים": זהו מרחב ציבורי שבו בני אדם מצליחים ליצור ולתקשר באמצעות "דיבור רציונלי אידאלי" המתייחס לספרות הקוגניטיבית, המוסרית והאסתטית של המציאות. הברמאס מניח כי סינתזה מחודשת זו היא בעלת פוטנציאל משחרר: בני אדם מתגברים על האינסטרומנטליות ועל "שלטון המומחים", במטרה להגיע לתקשורת רציונלית אחדותית בעלת אופי משחרר (ע"ע פרופסיונליזם). לפנינו סינתזה כוללת של הניסיון האנושי – בחסותה של התבונה. תבונה מודרנית זו היא עדיין "פרויקט שלא נשלם" (Habermas; 1983). ניתן אפוא לפעול למען תקשורת דיסקורסיבית (Discoursive Communication) שתכונן שיח חופשי בין סובייקטים רציונליים ואוטונומיים השואפים לשיתוף הדדי. בני אדם אלה, המפתחים סולידריות תבונית, יכולים לשמש משקל נגד לכוחם הדורסני והמניפולטיבי של הקפיטליזם המאוחר וחרושת התרבות הנלוות אליו (ע"ע אקטיביזם).

ביקורת על עמדתו של הברמאס נשמעת מכיוונים שונים:

א. ניתן להטיל ספק בעצם קיומו של רצון אוניברסלי לכונן הבנה משותפת. זוהי הנחת-על, ששורשיה האופטימיים מקורם בתור הזהב של הנאורות האירופאית במאה ה-18. ואולם ההנחה בדבר כינונה של שפה אוניברסלית, מעבר לערכי קהיליית הזהות והשיח שאליה שייך הדובר, היא בעייתית;  השאלה הנשאלת היא האם ניתן לייצר מטא שפה מועדפת, שהיא מעבר לאידאולוגיות הכובלות את הדוברים? ייתכן כי השיח האוניברסלי אינו מתקיים משום שהדוברים מעוגנים בתוך מערכות ערכים ומחויבים לפוליטיקה של זהויות המשפיעה על עמדתם בדיאלוג.

ב. ייתכן כי לדוברים (Speakers) יש מטרות נוספות מלבד הרצון והצורך הראשוני להידבר. צרכים אלה יכולים להיות סותרים, ובכך לבטל את "האפקט התרפויטי" של הפעולה התקשורתית.

ג. ניתן לבקר את היסוד האוטופי המובלע בהגדרה. זו מבוססת על ההנחה הקאנטיאנית בדבר קיומו של "רצון טוב" כבסיס לתקשורת רציונלית. ההנחה השוללת אנוכיות או אגוצנטריות מאפיינת את הפעולה הקומוניקטיבית, בדומה ל"סיטואציה אסתטית" בהגדרה אחרת של קאנט: פעולה שאינה מתכוונת לשם השגת מטרה מסוימת; פעילות שתכליתה טמונה בעצמה, "תכליתיות ללא תכלית" (ע"ע נשגב/יפה).

ד. ביקורת על תפיסת הכוח: התנגדות לעמדת הברמאס שלפיה אפשר לדבר על "אמת" אידאלית ואוניברסלית המופקת בתהליך דיאלוגי, אמת הנקייה משיקולי כוח. בניגוד לכך טוען פוקו (Foucault) כי האמת היא תוצר של תהליכי הכוח בתוך המחשבה ההיסטורית עצמה.

  • ה. אסתטיזציה של הפוליטי: האמנות היא צורת מפגש בין היסודות הריגושיים ליסודות המוסריים של "עולם החיים" (Lebenswelt): זהו מקום החיבור בין הסֵפרות הקוגניטיבית, המוסרית והאסתטית – ספרות שהופרדו בקפידה בפילוסופיה של קאנט ומקס ובר; זהו הרצון לאחד מחדש בין הספרות הללו ולהחזיר את הגלגל לאחור, אל האסתטיקה האירופאית הקלאסית (כפי שגרס הפילוסוף הגרמני אלכסנדר באומגרטן), שהאמינה באנליזה כוללת של המרחב האנושי באמצעות ההפשטה המושגית.

ו. ביקורת פוסטמודרנית: הטענה כי עמדתו של הברמאס נוטה לטוטליזציה באמצעות המערכות האוניברסליות והרציונליות שהיא מניחה. טענות אלה, הנשמעות מפיהם של הוגים כז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) או ז'ק דרידה (Derrida), מבקשות להבליט את ההבדלים שנוצרים בכל אקט של תקשורת.

ז. הפילוסופיה של הברמאס חותרת לפוליטיקה משחררת, הן ברמת המקרו והן ברמת המיקרו. ברמת המיקרו, השחקנים המשתתפים באקט התקשורתי חותרים להבנה על בסיס רציונלי משותף. ברמת המקרו, השיטות החברתיות או הקהילות מייצרות משמעות אובייקטיבית. ואולם במסגרת שיטה חברתית מסוימת יכולות להתקיים קהיליות תקשורת שונות הנמצאות ביחסים של משא ומתן ודיאלוג ביניהן. מנקודת מבט ביקורתית זו, התיאוריה של הברמאס מוצגת כנוסטלגיה לאוטופיה של המאה ה-18 המבקשת לכונן שפת-על רציונלית ואוניברסלית, אשר מתעלמת מן היסודות האי-רציונליים, המטאפוריים והפרדוקסליים בשפה. אלה מניעים את חייהם של בני האדם במידה שאינה נופלת מן המניעים הרציונליים בהצעתו של הברמאס. הפרגמטיקה האוניברסליסטית שלו מעומתת על כן עם פרגמטיקה מסוג אחר: זו המדגישה את הממד האינדיווידואלי של הקריאה ואת פירוקה של "הכשירות הקומוניקטיבית" והמרתה באוסף של הבדלים (ע"ע דקדוק גנרטיבי).

Bernstein, R. J. 1992: The New Constellation: The Ethical Political Horizon of Postmodernity, Cambridge MA.: The MIT Press, pp. 99-106.

Habermas, J.  1983: "Modernity, an Incomplete Project", in: Foster, H. (ed.), The Anti-Aesthetic, Essays on Postmodern Culture, Port Townsend, WA: Bay Press, pp. 3-15.

— 1984: The Theory of Communicative Action, Vol 1, Reason and The Rationalization of Society, trans. T. McCarthy, Boston: Beacon Press.

— 1988: The Theory of Communicative Action, Vol 2, Life-World and System: Critique of Functionalist Reason, trans. T. McCarthy, Boston: Beacon Press.

 

 

תאור / מקור התמונה:

Barber Spectres of Marx. Source: https://legermj.typepad.com/blog/2013/04/littoral-art-and-communicative-action.html

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×