אקטיביזם

אקטיביזם היא פעולה של יחידים המתארגנים יחד על מנת להביא לשינוי מהותי בחברה. התנועות האקטיביסטיות מאופיינות במבניות ארגונית לא פורמלית וגמישה (Grassroots). הן נוצרות ומופעלות באמצעות מי שארנסט גלנר כינה "האדם המודולרי" (Gellner, 1995: 40). אדם זה משתלב בהתארגנויות אידאולוגיות כדי לקדם מטרות אד-הוק, ועובר תכופות מהתארגנות אחת לאחרת, ללא מעצורים וחסמים (הברמאס, 2001; Beck, 1994). תנועות אקטיביסטיות פועלות כאופוזיציה למדינה (Hall, 1995) – לעתים קרובות בניסיון להציג עמדה אוטונומית מול המרכז הפוליטי השולט (בן-אליעזר, 1999). האקטיביסטים פועלים בתוך האקלים התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. מטרתם להתמודד עם אווירת הציניות של החברה הפוסט-תעשייתית והפוסטמודרנית, החל מאמצע המאה ה-20.

הפעילות האקטיביסטית יכולה להיות מקומית או גלובלית. התנועה המקומית הגדולה ביותר המוכרת כיום היא תנועת מחוסרי האדמות בברזיל (MST), אשר מייצגת כ-3 מיליון בני אדם מחוסרי בית ופרנסה, החיים בשולי הערים הגדולות בברזיל. פעילי ה-MST פועלים בשיטה של "פעולה ישירה": קבוצה של משפחות (המתנהלות כקואופרטיב) תופסת פיסת אדמה לא מנוצלת, מעבדת אותה ומוציאה ממנה מזון לשימוש אישי (Corr, 1999). התנועה הגלובלית הבולטת ביותר היא "תנועת ההתנגדות הגלובלית" (Global Resistance Movement), אשר מורכבת מרשתות של התארגנויות מקומיות בכל רחבי העולם הפועלות נגד מוסדות הכלכלה הגלובלית (ערמון, 2002: 38-34). תנועות האקטיביסטים משקפות קשת רעיונית רחבה; הן מכנסות צורות שונות של ידע ויוצרות דימויים ופרשנויות רדיקליים של המציאות.

מקורות האקטיביזם מובילים לכיוונים מנוגדים – משמאל אנרכיסטי ועד לימין רדיקלי ושמרני. האקטיביזם השמרני ננקט על-ידי קבוצות חזקות במטרה לשמר את כוחן. האקטיביזם השכיח יותר, האקטיביזם הפרוגרסיבי, ננקט על-ידי קבוצות מיעוט החותרות לשינוי חברתי באמצעות "פעולה ישירה": פעולת מחאה היוצרת "נוכחות בשטח" וזוכה לכיסוי תקשורתי רחב. תפקידה של זו לגייס דעת קהל אוהדת לתוכן המחאה ולהשפיע על מקבלי החלטות כדי שיביאו בחשבון את האינטרס הציבורי ויעדיפו אותו על פני שיקולים פוליטיים צרים של בעלי כוח ועניין.

דרכי הפעולה האקטיביסטיות אינן דרכים סלולות. מדובר בפרקטיקות רדיקליות המבקשות לחולל מחאה תרבותית תוך הפניית הזרקור לפגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בזכותו למשאבים טבעיים או לנוף פתוח שאינו נשלט על-ידי מנגנוני צריכה ותאגידים. תנועת הסיטואציוניסטים שפעלה באירופה בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים יכולה לשמש ציון דרך בהיסטוריה של תנועות המחאה. כבר אז ספגה חברת הראווה אש צולבת מעברן של טקטיקות חתרניות בתחום האדריכלות, התכנון העירוני והאמנות המושגית. התנועה ביקשה ליצור "סחף" במבנים הנוקשים של הקפיטליזם הצרכני, במגמה ליצור התחדשות אמנותית ופוליטית שתבטא חירות חדשה (דבור, [1967] 2001).

כפעולה פוליטית, האקטיביזם הוא תוצר של המחצית השנייה של המאה ה-20. תהליכי גלובליזציה מואצים והתפשטות אי-הנחת מתרבות הקפיטליזם הביאו להתגברות המגמה האקטיביסטית בעולם. מדובר בשורה ארוכה של תנועות חברתיות חדשות אשר מבקשות לשנות את סדר היום הציבורי של החברה הפוסט-תעשייתית והפוסט-לאומית. קבוצות האקטיביסטים פועלות מחוץ לפוליטיקה הממוסדת; הן מאתגרות, מצד אחד, את הנחות היסוד של ההגמוניה הפוליטית, ומצד אחר את התפיסות הרווחות בחברה כולה. הפעילות האקטיביסטית נעה על הציר שבין דרישה לשינוי מ"למעלה" לבין רצון לשנות מ"למטה" – מה שמכונה לעתים "פעולה ישירה" (הרמן, 1995).

שינוי מ"למעלה" משמעו שינוי מוכוון-ממסד (פוליטי וכלכלי). אחד ההוגים הבולטים של מגמה זו הוא הפילוסוף הגרמני יורגן הברמאס. בספרו The Structural Transformation of the Public Sphere (1962), שקד הברמאס על גיבוש תיאוריה חברתית ומודל תבוני-דמוקרטי המחזיר את הספֵרה הציבורית למרכז ההוויה החברתית-פוליטית בימינו. הוא מתאר את החברה כבנויה משני מרכיבים: "עולם החיים" (lifeworld) ו"מערכת" (system). עולם החיים הוא המרחב הראשוני, "מאגר הידע" הבסיסי של הקיום האנושי. מאגר זה אחראי לשימור התרבות ולייצורה מחדש. שם נוצרות נורמות משותפות, דפוסי התנהגות חברתיים ובעיקר שפה משותפת (Habermas, 1985, 1987). ה"מערכת" מייצגת את מרכזי הכוח והשליטה של הפוליטיקה והכלכלה, ומאופיינת באורח חשיבה המודרך על-ידי עקרון היעילות. השחקנים במערכת מעוניינים ברווחיות, בצבירת כוח ובקידום מניעים אינטרסנטיים (ע"ע חיי היומיום). על מנת לאזן את ה"מערכת" ולמנוע אפשרות שהיא תפגע בעולם החיים, יש לכונן ספרה ציבורית תוססת, מרחב ציבורי שיאפשר דיון ואינטראקציה בתוך עולם החיים (ע"ע פעולה קומוניקטיבית) (Fraser, 1996, Habermas, 1984 ; 1992, 1994). מודל זה, המכונה המודל הדליברטיבי-דמוקרטי, נוסח על-ידי הברמאס וכן על-ידי חוקרים נוספים, ביניהם ג'ושוע כהן (Cohen), איימי גוטמן (Gutmann) וקנת ביינס (Baynes). רוב ההתארגנויות האקטיביסטיות שעוסקות בפוליטיקה של חלוקה נוקטות גישה דומה לזו שהציג הברמאס. מקובל לראות בהן חלק בלתי נפרד מדרכי הפעולה של החברה האזרחית (אופיר, 2001: 183-113; ישי, 1998).

"פעולה ישירה" היא צורת שינוי שבאה "מלמטה". זוהי אסטרטגיה של פעולה שנועדה למנוע מעשים שנויים במחלוקת וליצור תנאים רצויים לשגשוג חברתי. הפעולה מתממשת בצורות שונות, כגון שביתות, חֲרָמים, התבצרות במקום העבודה, חסימת דרכי גישה, ונדליזם אידאולוגי ואמצעים "רכים" יותר כמו תאטרוני רחוב או הקמת מרכזים קהילתיים בתוך מבנים נטושים ועוד. פעולות ישירות הן לעתים קרובות צורות של אי-ציות אזרחי וחלקן עשויות להיות בגדר עברה על החוק. השימוש בשיטה התפתח בעיקר בהקשר של מאבקי עובדים בתחילת המאה ה-20, אולם באמצע המאה החלו להשתמש ב"פעולה ישירה" גם במאבקים אחרים, כגון מאבקים לזכויות אדם, מאבקים למען חופש הפלות, מאבקים למען איכות הסביבה ועוד. כך, לדוגמה, ב-30 בנובמבר 1999, במה שנחשב לאירוע תקשורתי אקטיביסטי מכונן, שיבשו כ-50 אלף מפגינים את ועידת הפסגה של ארגון הסחר העולמי שהתכנסה בסיאטל.

צורה אחרת של "שינוי מלמטה" היא פעולות שתכליתן לשנות את האופן שבו פועלת וחושבת החברה עצמה. קאלה לאסן (Lasn), אקטיביסט שפועל בקנדה, מכנה פעולה זו בשם שיבוש תרבות. משבשי התרבות מבקשים למוטט את מבני הכוח הקיימים, לערוך שינויים מרחיקי לכת בתפיסות חברתיות בסיסיות ולהגדיר מחדש מהי קִדמה (לאסן, 2002). הם פועלים בעיקר כנגד תפיסת העולם ואורח החיים שמכתיבה הכלכלה הליברלית. הפעילים מתנגדים לתרבות הצריכה ופועלים בשיטות יצירתיות ומקוריות על מנת להעביר מסרים רדיקליים: מסיבות ומופעי רחוב, הפגנות, פסטיבלים, התכנסויות בלתי חוקיות, השלכת עוגות קצפת על פניהם של מקבלי החלטות, הקמה של חנויות מידע (infoshops) ועוד. לאסן עצמו עורך מגזין רבעוני בשם Adbusters ("מכסחי המודעות"), המופנה נגד תרבות הצריכה והפרסומת (Lasn and Walker, 2005). דוגמה אחרת היא תנועת Reclaim the Streets, שהחלה לפעול באנגליה בתחילת שנות התשעים ולאחר מכן התפשטה לכל רחבי אירופה. תנועת מחאה זו תבעה את החזרת הרחובות לאנשים לאחר שניטלו מהם בשל שטף המכוניות ובשל תרבות הצריכה וההפרטה. דרישה זו מוצאת את ביטויה בארגון של מסיבות רחוב המוניות וססגוניות (ערמון, 2003: 49-47). רשת גלובלית של ארגונים הכריזה על "יום ללא קניות" ביום השישי האחרון של חודש נובמבר, שהוא היום שבו מתחילות הקניות לקראת חג המולד (ע"ע קניון).

הפעולה האקטיביסטית מתבצעת בעיקר בספרה הציבורית , כדי לזכות לכיסוי תקשורתי בולט ולהגיע לתודעת הציבור הרחב ולידיעת מקבלי ההחלטות. הדבר נעשה הן בעזרת אמצעי התקשורת הממסדיים והן בעזרת התקשורת האלטרנטיבית (פאנזינים, שהם מגזינים זולים וכתבי עת ייעודיים המופנים למעריצים או לחובבי תחום מסוים, אתרי אינטרנט, תחנות רדיו ועוד) (Atton, 2002, 2004). בעקבות ההפגנות ההמוניות נגד ארגון הסחר העולמי הוקמו מרכזי התקשורת של אינדימדיה (IMC – Independant Media Center) הפועלים בעשרות מקומות בעולם, תוך שימוש בתחנות רדיו מקומיות, בתקשורת כתובה ובאתרי אינטרנט. התקשורת האלטרנטיבית מדווחת על פעולות המחאה ומהווה משקל נגד לתקשורת הממוסדת (Atton, 2004). הרשת הפכה לזירה מרכזית המאפשרת חיבור בין רשתות משנה של אקטיביסטים בעולם כולו. היא מהווה כר נרחב לפעילות אקטיביסטית אופוזיציונית. דוגמה לכך היא הפעילות השנויה במחלוקת של ההאקרים ברשת (Downing, 2001).

יחסי הגומלין בין תקשורת ההמונים הממוסדת לבין הקבוצות האקטיביסטיות סובלים מאמביוולנטיות ידועה: זהו סיפור אהבה-שנאה. מצד אחד, הפעילות האקטיביסטית זוכה לסיקור נרחב, משום שמדובר לרוב בחומרים טעונים ודרמטיים, שהם לחם חוקה של המדיה. מצד אחר, מכיוון שמדובר בתכנים אופוזיציוניים, הממסד התקשורתי מתקשה לעכל את המסרים ונוטה להתעלם מהם או לצנזר את עצם קיומם. לחלופין, השיח האקטיביסטי ממוסגר כפעולת מיעוט מבוטלת של קבוצת תימהונים בעלי סדר יום סמוי והשפעה אזוטרית. בצד זאת, דומה כי אמצעי התקשורת נוטים לאמץ לעצמם באופן ציני את התדמית האקטיביסטית, באמצעות ניכוסם של ז'אנרים העוסקים כביכול בשינוי המציאות (ע"ע דוקו-אקטיביזם). פריחה אקטיביסטית זו, יותר משהיא מעידה על הצלחת המהלך האקטיביסטי, מעידה על ניצחונה של השיטה עצמה, המטמיעה בתוכה גם את מתנגדיה המושבעים.

בחצי המאה שחלפה אפשר לאבחן שתי אסטרטגיות אקטיביסטיות מרכזיות: "פוליטיקת הכבוד השווה" (The politics of equal dignity) ו"הפוליטיקה של ההבדלים" (The politics of differences) (Taylor, 1994). הפוליטיקה מן הסוג הראשון מבליטה את התביעה האוניברסלית לשוויון (ע"ע מעמד); היא מדגישה את היסוד האחיד המחבר בין הקבוצות החברתיות השונות. הפוליטיקה של ההבדלים (או הפוליטיקה של ההכרה) מבליטה את הצורך להכיר בפרט ובייחודה של כל קבוצה וקבוצה. הפוליטיקה של השווים היא אסטרטגיה מודרניסטית, ואילו הפוליטיקה של ההכרה בשוני היא אסטרטגיה פוסטמודרניסטית. שתיהן משמשות את הטקטיקה האקטיביסטית ואת דרכי פעולתה (פרייזר, 2004).

בתחום ההכרה והשוני פועלות קבוצות אשר תובעות הכרה בשוני שלהן ביחס לקבוצות אחרות על בסיס של הבדלים לאומיים, אתניים, גזעיים, מגדריים ומיניים. התנועה הפמיניסטית האמריקאית, שהחלה לפעול בשנות השישים של המאה ה-20, היתה הראשונה שדרשה הכרה בצורכיהן הייחודיים של נשים (Reclaiming the Differences) (דבורקין, [1987] 2005; Fraser 1996). גם מקרב קבוצות האפריקאים-אמריקאים בארצות הברית נשמעה הדרישה להכרה בייחודיותם התרבותית ובצורך לכתוב מחדש את ההיסטוריה האמריקאית. הדבר זכה לביטוי מובהק בכתביה של טוני מוריסון, האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות (Morrison, 1974). בשנות השמונים של המאה ה-20 דרשו ההומוסקסואלים הכרה בייחודיותם (לדוגמה, הפגנת המיליון מול הבית הלבן בדרישה להכללת הטיפול במחלת האיידס במסגרות ביטוח הבריאות) (ע"ע גייז (הפוליטיקה של ה-)). בקנדה מעלים דוברי צרפתית מקוויבק שוב ושוב את הדרישה לאוטונומיה. באירופה דורשות קבוצות של מהגרים להכיר בתרבותם הייחודית (לדוגמה, המאבק בצרפת על זכותן של בנות מוסלמיות לעטות כיסוי ראש מסורתי בבית הספר). בשנות התשעים, עם קריסת ברית המועצות, החלו מיעוטים אתניים במעצמה לשעבר לדרוש עצמאות. בישראל מבקשות קבוצות של פלסטינים אזרחי ישראל אוטונומיה תרבותית; קבוצות אחרות, יהודיות, מבקשות גם הן הכרה. כך, למשל, ארגון "הקשת הדמוקרטית המזרחית" מבקש להכיר במזרחיות כקטגוריה תרבותית לגיטימית (שנהב, 2003). הפוליטיקה של ההכרה היא אפוא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה של הזהויות – סימן היכר מובהק להתגבשותה של החברה הרב-תרבותית בימינו (יונה ושנהב, 2005; יונה, 2003; 1995 ,Kymlicka).

בתחום השוויון והצדק החלוקתי מוצגת דרישה לאזן את אי-השוויון החומרי המתקיים בהכנסה ובבעלות על רכוש, בנגישות לעבודה, בשכר, בהשכלה, בשירותי בריאות ופנאי וכדומה; אי-שוויון מתקיים גם בצריכת קלוריות ובחשיפה לסביבה רעילה, וכפועל יוצא מכך בתוחלת החיים, בתחלואה ובתמותה (פרייזר, 2004). הדיון בחלוקה צודקת יותר של משאבים נע מן המרקסיזם (Marx, 1971) ועד הליברליזם (Rawls, 1971; Weltzer, 1985). תנועת ההתנגדות הגלובלית, תנועת מחוסרי האדמות בברזיל, הסקווטרים (תופסי בתים נטושים) באירופה, אמהות חד-הוריות בישראל וקבוצות רבות נוספות מבקשות חלוקה צודקת יותר של משאבים חומריים וסימבוליים (McIntyre, 1998).

לכאורה קיימת סתירה בין הדרישה להכרה בשוני ובהבדל (פוליטיקה של זהויות) לבין הדרישה לחלוקה שוויונית (פוליטיקה של מעמדות), אולם אפשר לראות כי קבוצות אקטיביסטיות רבות נושאות את שני הדגלים יחד. כך, לדוגמה, המניפסט של Peoples' Global Action ("פעולה עממית כלל-עולמית") – אחת הרשתות המובילות בתנועת ההתנגדות הגלובלית – כולל פרק על מעמדן של קבוצות אתניות מדוכאות; "הקשת הדמוקרטית המזרחית", המבליטה את הסוגייה האתנית, דורשת גם לחלק מחדש את משאבי הקרקע והדיור בישראל. הרבה מקבוצות הסקווטרים עוסקות גם בזכויות של מיעוטים ובמאבק בגזענות. שני התחומים של הכרה ושל חלוקה נפגשים אפוא במציאות האקטיביסטית, ולעתים אף משלימים זה את זה.

בישראל קיימים כמה מוקדים של אקטיביזם, אחד מהם הוא האקטיביזם הפוליטי דוגמת קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר" או קבוצת "אומץ לסרב" שחרתה על דגלה את הסירוב לשירות צבאי בשטחים. בנוסף, קיים אקטיביזם המונע על-ידי קבוצות ירוקות כגון "אנונימוס" – קבוצה המטיפה להפסקת הרג בעלי החיים בידי תעשיית המזון – או "פעולה ירוקה" – ארגון המוחה נגד תרבות הצריכה ומארגן מדי שנה פסטיבל אקטיביסטי רב משתתפים. מרכז אקטיביזם ידוע הוא חנות המידע "סלון מזל" הפועלת בתל אביב והמספקת מידע אלטרנטיבי במגוון רחב של תחומים (פמיניזם, צרכנות, כיבוש ועוד).

ההיסטוריה האקטיביסטית ניתנת לחלוקה גסה על-פי עשורים: שנות השישים הן העשור של זכויות האדם; שנות השבעים – העשור של הפמיניזם; שנות השמונים – העשור האקולוגי של איכות הסביבה; ושנות התשעים – העשור של המאבק על זהויות וחלוקה צודקת של משאבים (צדק חלוקתי) (פרייזר, 2004). המעבר למאה ה-21 מביא עמו מאבק על הזכות לתקשורת חופשית (Lasn and Walker, 2005). בימינו מסתמן האקטיביזם כמונח מטרייה למחאה אזרחית רחבה: פעילות פמיניסטיות ואמהות חד-הוריות, מהגרים, סטודנטים, פעילי סביבה, משבשי תרבות, אקטיביסטים הבאים מן האקדמיה ופועלים נגד מוסדות גדולים, כגון תעשיות הנשק, הנפט ועוד. הקטלוג האקטיביסטי מצביע על התגוונות ופרישׂה פוליטית רחבה. ואולם לכל הקבוצות משותפת מגמת התיקון האוטופי; הרצון האקטיבי לחולל שינוי הכרתי ופוליטי מעמיק.

לסיום, אפשר לתהות מהם גבולות המחאה האקטיביסטית ומהו טווח הלגיטימיות של פעולותיה. האם מחאה או שיבוש אידאולוגי קיצוני, כגון טרור סביבתי או פוליטי ייחשבו לפעולות לגיטימיות? או שמא האקטיביזם הוא פרקטיקה חברתית רדיקלית שאמורה לשרת אך ורק את סוגיית איכות החיים? ועוד שאלה: מה יהא גורלה של המחאה האקטיביסטית בעידן של בידור טוטלי, שבו כל מחאה נשאבת מראש לתוך פורמט בידורי מוכר וקליט הקרוי "פרובוקציה", וכך מאבדת למעשה מרעננותה ומהשפעתה? היכולת היצירתית של האקטיביסטים תקבע במידה רבה את הצלחת מאבקם. רק חדשנות מתמדת ודרכי פעולה בלתי צפויות יכולות לייצר מלחמת גרילה תרבותית שתוביל, בסופו של דבר, לשינוי פוליטי וחברתי.

source: unknown