אופנה

גילויי תרבות בולטים, המתקבלים בחברה לפרק זמן נתון ואחר-כך מפנים את מקומם לגילויים אחרים. הפרשנות הרווחת והמוסכמת לנושאים של טעם בנקודת זמן נתונה. הנורמה שמעניקה תיווי וזיהוי ל"נכון". נורמה זו, הנתונה לשינויים מתמידים, משמשת כסוכן מרכזי של תקשורת וחִברות. חילופי האופנות יכולים להתבטא בהרגלי לבוש, דיבור, סגנונות חיים ועוד. האופנה מהווה כלי מרכזי של פרשנות תרבותית ל"עכשווי" ולקומוניקטיבי. בגילוייה השונים היא צירוף מיוחד במינו של דחף אמנותי וגירוי מסחרי קפיטליסטי, שמזרימים ביקוש מתמיד לבורסה של "החדש". האופנה היא אפוא האמונה ב"חוק השינויים", ביכולת האנושית להגדיר מחדש את האידאל של הזמן באמצעות חילופי האופנות. לעתים נדמה כי הזיהוי ההיסטורי של תקופה קשור בקשר הדוק לזיהוי הלבוש והטעם האופנתי של אותה עת. כך הופכת האופנה למסמן תקופתי; דרך ייצוגיה אנו מתוודעים לזרימת הזמן החולף. … קיראו עוד

אסון – ייצוגים וטכנולוגיות ניהול

אירוע היוצר סבל אנושי בקנה מידה חריג, שתוצאתו הרס החיים. ייצוגי האסון וניהולו הינם קנה מידה להגדרת האנושי. טכנולוגיות אסון משמשות להצלת חיים ולהקלת הסבל של האוכלוסייה הנפגעת בעת האסון; אלה מנוהלות על-ידי מדינות, ובחלקן על-ידי ארגונים הומניטריים גלובליים. "ניהול אסון" הוא חלק בלתי נפרד ממערך כללי של "ניהול חיים" המסור בידי השלטון: הריבון חייב לנהל את הטיפול באסון כדי לייצב מחדש את גבולות הסדר שהופר (פיקוח, מניעה, היגיינה, שיקום וכדומה). ניהול אסון הוא פרקטיקה המציינת את יחסה הפוליטי והמוסרי של החברה הכללית לאדם שנותר חסר כול, "אדם חשוף" – בניסוחו של ההיסטוריון ג'ורג'יו אגמבן (Agamben, 1998). סובייקט זה – פליט, ניצול, חי-מת, אדם שזכויותיו האזרחיות הופקעו – מציב בעצם קיומו תביעה מוסרית לפני האדם: הצורך לסייע בהצלת חיים; המחויבות לסייע לזולת – כל זולת – השרוי במצוקה (אופיר, 2003א). יחד עם זאת, מצבים היסטוריים מלמדים, כי בתנאים של קונפליקט לאומי, למשל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כאשר נפגעי האסון ההומניטרי שייכים למחנה האוייב, חל תהליך של התנתקות נפשית מסבלו של האחר. הסבל של האחר הופך לשקוף; הוא מוכחש בתהליך של אלימות מכוננת ומתגוננת הננקטת על ידי מוסדות המדינה. בחברת המדיה העכשווית הופכים הטלויזיה וגולשי האינטרנט לקהל יעד שאל תודעתו המוסרית מכוונים המראות והקולות. התוצאה אמביוולנטית: מחד גיסא התעוררות המצפון הקולקטיבי ותחושה של סולידריות אנושית, מאידך גיסא הכחשת האסון על-ידי מחזורו והפיכתו ל"ספקטקל טלוויזיוני", הדבר שקורה "שם"; אירוע שאינו מאיים על יציבותם וחוסנם של החיים הנורמליים, הרגילים, "כאן". … קיראו עוד

אקטיביזם

מגמה בתרבות המשקפת אי-נחת של פרטים וארגונים וולנטריים מביטויים שונים של הקפיטליזם המאוחר. האקטיביסטים פועלים לשינוי המציאות באמצעות מרד תרבותי. פעילות המחאה מתבצעת על-ידי תנועות סטודנטים, תנועות נשים, תנועות לזכויות האדם והאזרח, תנועות של הומואים ולסביות, תנועות אקולוגיות, תנועות אנרכיסטיות, קבוצות של אמנים ומשבשי תרבות ועוד. הביטוי המוחשי לאקטיביזם הוא "הפעולה הישירה": ניהול קמפיין אינטנסיבי על מנת לקדם שינוי חברתי או פוליטי, הפגנות, פסטיבלים, תאטרוני רחוב, השתלטות על מבנים, הפרעות לסדר הציבורי ופעולות במרחב האזרחי הזוכות לחשיפה תקשורתית רחבה. כל אלה נתפסים כאמצעים חתרניים שנועדו לעורר תשומת לב והתנגדות וליצור שינוי פוליטי במבנה המציאות. … קיראו עוד

ביופוליטיקה

פוליטיקה של ניהול חיים. מונח שטבע הפילוסוף מישל פוקו בספרו תולדות המיניות I, הרצון לדעת (1976) ובסדרת הרצאות שנשא בקולז' דה-פראנס בשנים 1979-1978. מאוחר יותר זוהה המונח עם ההיסטוריון ג'ורג'יו אגמבן (Agamben). ביופוליטיקה היא סך הפרקטיקות הרציונליות המשמשות את השלטון כדי לפקח על האוכלוסייה ולנהל את צורכי החיים שלה. ביופוליטיקה עוסקת בפרקטיקות כגון בריאות, מיניות, היגיינה, ריבוי טבעי, תוחלת חיים, חינוך וגזע. מדובר בניהול החיים של הגוף החברתי, בכלל זאת אכיפה של נוהלי מניעה והפרדה, ריפוי, שליטה כלכלית וכיוצא באלה. במובן רחב יותר, הביופוליטיקה עוסקת בהפעלה של ידע/כוח על הגוף הפרטי, המשפחתי או הציבורי. הנחת היסוד היא כי ניהול החיים על-ידי הריבון (למשל המדינה) הוא "קשר דם" ראשוני המגדיר את היחסים בין השלטון לבין הפרט, וכי קשר פוליטי זה הנו מהותי להגדרת האדם. הזכות לנהל חיים מציבה את הריבון בעמדה של אלימות מובנית, הפועלת על גופם של נתיניו. לריבון שמורה הזכות להחיות או להמית, להגן על החיים או להפקירם. האתר המייצג של הביופוליטיקה הוא המחנה (camp); בקיצוניותו הוא יכול להתגלם במרחב של מחנה הריכוז, שם מושעים החוק והסדר האזרחי לטובת שליטה ישירה של הריבון בגופם ובחייהם של הנשלטים. … קיראו עוד

הטרוטופיה

מונח מפתח בביקורת התרבות של מישל פוקו (Foucault). מקום או מרחב אחר, המובדל מן המרחב הרגיל ומערער על עצם קיומו. המרחב ההטרוטופי הוא בעת ובעונה אחת ממשי ומיתי, פיזי ומדומיין. מצד אחד, הוא יוצר זיקה אל המרחב הממשי המקיף אותו; מצד אחר, הוא מהפך את תכונותיו וחותר תחת הקודים הטופוגרפיים, הסמליים או הלשוניים שלו. המרחב ההטרוטופי מציין את החריג והסוטה ביחס למרחב הממשי והתקני שעמו הוא מתכתב. חריגות זו לובשת צורה מרחבית ומייצגת את התשוקה ואת הפנטזיה האנושית. ההטרוטופיה מכוננת אפוא מרחב הטרוגני חדש, המורכב משני מרחבים שונים: המרחב של הדמיון (מרחב הלשון) והמרחב הממשי, שהדמיון מושקע בתוכו ומורד בו. הטרוטופיות הן מקומות גבוליים המייצרים מתח וחוויית קצה: אנו חודרים אל מרחבים הספוגים בתשוקה (מוזאון, נמל תעופה), בכפייה (בית סוהר, בית ספר), בהיטהרות (מנזר) או בחטא (מלון דרכים בצד הכביש המהיר). … קיראו עוד

טרור, טרוריזם

המילה terror מקורה בשורש הלטיני terrere (לרעוד, לפחוד, to tremble). מטרת הטרור היא לגרום חרדה, לזרוע בהלה, ליצור תחושת כאוס וחוסר אונים. הטרור הוא אקט של אקסטזה אלימה, חזיון ראווה מרגש ומפחיד הפועל בשירותה של אידאולוגיה פוליטית. אף כי שיטות הפעולה של הטרור דומות לפעולות אלימות אחרות כגון הרס רכוש, רצח או מלחמה, הטרור מהווה פרקטיקה ייחודית שמשמעותה חורגת מן המשמעות המיידית של קורבנוּת וסבל. לטרור מטרות סימבוליות שעניינן להעביר לקהל רחב מסר פוליטי קיצוני באמצעות האפקט הדרמטי של המוות האלים. לזוועה שמחולל הטרור יש כוח של נשק הכרעה אסטרטגי, שאמור להביס מבחינה פסיכולוגית את היריב. הטרוריסטים עושים שימוש באלימות גדושה שאינה מכירה בחפים מפשע; הם פועלים מחוץ לנורמות המקובלות של חוקי המלחמה או המאבק המזוין. טרור מודרני הוא טרור מהפכני או טרור מדינה שמכוון להשגת יעדים פוליטיים מוגדרים. טרור פוסטמודרני הוא בעיקרו טרור סימבולי המתפשט בצורה נגיפית תוך ניצול אמצעי המדיה החדשים כמו הטלוויזיה והאינטרנט. טרור פוסטמודרני פוגע במערכות תקשורת ואינפורמציה, אך הוא גם משגשג בחסותן. מנקודת מבט תרבותית, הטרור משקף את "חזרת המודחק" – המפגש הטראומטי של המערב עם "הדבר האחר" – האלמנט המוכחש של המוות הקורבני. … קיראו עוד

מוזיאון

המוזיאון הוא מוסד קבע שלא למטרת רווח, הפועל בשירותה של החברה; המוזיאון פתוח לציבור ומציג עדויות מוחשיות על האדם וסביבתו. לשם כך הוא מעורב בפעילות של רכישה, שימור ותצוגה של פריטים ואוספים למטרות מחקר, חינוך והנאה. המוזיאון משמש כמוסד קנוני המנסח, מדרג ומציג אובייקטים המשקפים היסטוריה של ערכים בתרבות. הפולמוס על תפקידו של המוזיאון בימינו נוגע לשאלה – האם הוא מוסד משמר או שמא מוסד יוזם המעלה סוגיות חדשות על סדר היום ומשמש במה פתוחה לדיון בערכיה המשתנים של התרבות? מוזיאון האמנות הוא מקום היוצר חווית מרחב-זמן חדשה ושונה מן החוויה היומיומית. "המרחק האסתטי" שהוא מעמיד לרשות מבקריו מאפשר להם לקרוא את עצמם מחדש: להתבונן בחייהם שלהם בפרספקטיבה של סיפור משמעותי הקורן אליהם מן התצוגה. המוזיאון הוא המוסד היחיד שמאפשר להשוות בין העבר להווה, משום שהוא משמר את הזיכרון החי של התרבות. מדיניות התצוגה שלו חושפת את הקהל לאובייקטים שכבר אינם שייכים לאופנה ועם זאת מזוהים עם החדש, פורץ הדרך, הקורא תיגר על התמונה השגורה של המציאות. בכך נבדל המוזיאון ממוסדות אחרים כגון התקשורת, המתמקדים גם הם בפרובוקטיבי ובחדש, אף כי אין ברשותם קריטריונים אסתטיים הולמים לצורך השוואות היסטוריות מתבקשות. … קיראו עוד

פגאניזם

למציאות שבה אנו נתבעים לערוך שיפוטים ללא קריטריונים מנחים קורא הפילוסוף ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) בשם "פגאניזם". מטאפורה זו נועדה לציין מציאות המאופיינת בריבוי "אֵלים" (ריבוי אמונות). בעידן הפוסטמודרני אנו נותרים ללא תיאוריה אוניברסלית של אמת. בלא שיהא בידינו עיקרון שיפוט אוניברסלי, אנו מתקדמים רק באמצעות יצירת שיפוטים מקומיים, המתייחסים למקרים מבודדים שנדונים לגופם. ליוטאר מוצא תקדים לתפיסה זו כבר באתיקה של אריסטו, שבו הוא רואה דמות מרכזית הקשורה בתפיסה הפגאנית של המציאות. בנוסף, המונח נקשר למגמות רווחות של העידן החדש: בהקשר זה הוא מתאר "אדם נטול דת" המאמין באלים (אלות) של העידן הפגאני, הטרום-יהודי-נוצרי-מוסלמי. … קיראו עוד

פוסט-ציונות

שיח ביקורתי בלימודי התרבות, וכן בהיסטוריה ובסוציולוגיה של החברה, שעיקרו קריאת תיגר על מיתוסים והנחות יסוד של החברה הישראלית. ראשיתו של שיח זה בשנות התשעים של המאה ה-20, והוא מזוהה עם עמדתם של "ההיסטוריונים החדשים" ו"הסוציולוגים החדשים". הוא קורא לרוויזיה בדימוי העצמי של "הישראלי הצודק" ומציע חלופות שונות לזיכרון האישי והציבורי המקובל. השיח הפוסט-ציוני בוחן את יחסי הגומלין בין השיח הציוני לשיח הפלסטיני ומצביע על הצורך לבדוק מחדש את הנרטיב הציוני הטוען להגשמה של שאיפות לאומיות לגיטימיות,תוך שמירה על האתוס המוסרי של החברה הישראלית. השיח הפוסט-ציוני מקיים זיקת גומלין לאופני שיח ביקורתיים גובלים כגון פוסטמודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, רב-תרבותיות ועוד. הוא מציע דרכים חדשות לחקירה של סוגיות ציוניות כגון "שלילת הגלות", גאולת העם והארץ, התיישבות, יחס היישוב לשואה וסוגיות נוספות. השיח הפוסט-ציוני מתבסס בחלקו על גישה חדשה לחקר ההיסטוריה, הרואה בריבוי נרטיבים ובריבוי מסַפרים נקודת מוצא לחקר ביקורתי של עובדות שנויות במחלוקת. … קיראו עוד

רב-תרבותיות

אף שגבולותיו של המונח אינם קלים להגדרה, מקובלת ההנחה כי הוא מציין דיאלוג בין זהויות תרבותיות שונות או בין זהויות אתניות המרכיבות תרבות נתונה. בניגוד לתיאוריות המתמקדות ביחידות לאומיות הומוגניות, ההתבוננות הרב-תרבותית חוצה את גבולות מדינת הלאום ובוחנת את התרבויות השונות החיות בתוכה ומחוצה לה. בניגוד למושג "תרבות", יציר רוחה של הנאורות, המנוסח בלשון יחיד ומציע דגם אוניברסלי ומהותני, הרב-תרבותיות דוברת בלשון רבים. היא מציעה מצבי הטרוגניות וריבוי כחלופה לתרבות הומוגנית, היררכית באופייה ודכאנית בפוליטיקה שלה. השקפת העולם הרב-תרבותית חוקרת כיצד מאבקי כוח והקשרים היסטוריים מַבְנים זהויות מגדריות, מעמדיות, גזעיות ולאומיות. מונחים כגון אחרוּת, שוליות, הבדלים ופוסט-קולוניאליזם משמשים מקור להעצמה ולהתחדשות. מבחינה פוליטית, ההשקפה הרב-תרבותית מבקשת להגן על זכותם של מיעוטים לדבוק בנורמות ובאורחות חיים ייחודיים, תוך בידול אידאולוגי מתרבות הרוב. נשאלת אפוא השאלה: האם הרב-תרבותיות היא תחום מחקר אקדמי או סדר יום פוליטי המכתיב חלוקה מחדש של נכסים חומריים וסמליים? … קיראו עוד

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×