דימוי

Image

ייצוג חזותי של אובייקט או תמונה מנטלית של הנראה. צורה מיוחדת של דיבור או חשיבה באמצעות תמונות. דימוי יכול להופיע כתמונה קונקרטית, הניתנת לתיאור באופן ישיר כמו במשפט: "פרחים אדומים כיסו את החומה" או באופן פיגורטיבי מושאל, כמו במשפט: "היא שושנה". הדימוי מצטיין באופיו הרווי והחושני ובקונוטציות הרגשיות שהוא מעורר. חברת המדיה והצריכה מעודדת חשיבה באמצעות דימויים; שליטת הדימויים בחיינו משקפת את הממד הריגושי והדמיוני של תרבות ההווה.

בדימויים הפיגורטיביים נוצר יחס של תחליף או מילוי מקום בין המשמעות הרגילה של המילה לבין השימוש הפיגורטיבי: מטאפורות, מטונמיות, אירוניות, האנשות, אנלוגיות וכיוצא באלה – הן דוגמאות לדימויים פיגורטיביים. הן הדימויים המילוליים והן הפיגורטיביים יכולים לתפקד כסמל, כלומר כיחס שרירותי בתוך השפה בין המסמן למסומן. המשפט "היונים חגו בשלווה סביב המקדש" מדגים את הסמליות ברמה הישירה והממשית. לעומת זאת, המשפט "יונת השלום לא תמריא עוד" מדגים שימוש סימבולי בדימוי פיגורטיבי: הדימוי הפיגורטיבי מנכס לעצמו את תכונת ה"לובן" המשותפת לשלום וליונה, וזו מתגלמת בגוף, בפיגורה הלבנה של היונה הממריאה.

הדימוי מתקיים בכל הרבדים של החשיבה והדיבור. חקר המוח בשנים האחרונות הראה כי תהליכים קוגניטיביים אינם מתבצעים על-ידי מיון וסיווג לקטגוריות, אלא באמצעות "החשיבה בתמונות", החשיבה באמצעות דימויים (ע"ע איקונולוגיה). הדימוי חורג אפוא ממרחב המחיה הטבעי שלו בשפה הפואטית הספרותית, והופך למונח שכיח בשטחים נוספים, כגון חקר התהליכים הקוגניטיביים, תקשורת המונים, חקר המשמעות התמונית ועוד (Lakoff, 1987).

עניין לעצמו הוא השפעתו הרבה של הדימוי בחברת המדיה העכשווית: התמונה הריגושית שיוצר הפוליטיקאי, למשל, בהופעתו על המסך הקטן קובעת לעתים את כוח השפעתו הפוליטי יותר מתוכן דבריו (המסרים הקוגניטיביים שלו). כך הופכת "התמונה הטלוויזיונית" למעין אלטר-אגו שמלווה את הפוליטיקאי או כוכב מדיה אחר. לעניין זה יש השלכה על קהל הצופים, המהווה חלק בלתי נפרד מעולם תפיסתי זה. הקהל ניצוד ברשת של דימויים הלקוחים מז'אנרים טלוויזיוניים שונים: אופרות סבון, דוקומנטציות של אסונות, מצעד של מחוות נשיאותיות (נפנוף ידו של המנהיג על כבש המטוס הנשיאותי) ועוד. הדימויים הנקלטים בקרב צרכני המדיה מאוחסנים במאגר של דימויים (image bank; תמונות סוגסטביות שניתן לשלוף כדי להתאימן לאירוע), והופכים לחלק מהזיכרון האישי והקולקטיבי: רדי מיידס הניתנים לשכפול ולהעברה מהירה. במציאות ימינו אנו נוטים לחשוב באמצעות תמונות מרגשות, שהן תמציתו של מה שניתן לתאר כ"תחביר של מחוות" שבאמצעותו מתפרשת המציאות (ע"ע גסטוס).

לסיום ניתן לציין את נוכחותו של הדימוי בעולם האמנות. מרגע שהוכרה השפעתו הדומיננטית של הדימוי בתרבות החזותית, הפך הוא עצמו מושא לייצוג. האמנות של אנדי וורהול (Warhol) (שכפוליה של מרלין מונרו, מרק "קמפבל" באינסוף טעמים ועוד) והקומיקס המונומנטלי-גרוטסקי של רוי ליכטנשטיין (Lichtenstein) יכולים לשמש דוגמאות מופת לשימוש ביקורתי בדימוי האנונימי והמשוכפל בעידן הקפיטליזם: אמירה נוקבת על מציאות חברתית בתוך עולם שטוף מדיה, פרסומות וצריכה (ע"ע פופ-ארט). אסטרטגיה דומה נוכל למצוא בעבודותיהם של קית הרינג (Haring), ברברה קרוגר (Kruger), ג'ני הולצר (Holzer), ג'ף קונס (Koons) ואחרים. הם מציגים מחדש מה שהיה ידוע זה מכבר (ראשית שנות השישים של המאה ה-20): הדימוי השטוח מחליף את המציאות העמוקה (האידאולוגית, הקונספטואלית וכדומה); חברת הראווה מחליקה דימויים מתחת לדלתם של הישנים (de Certeau, 1985); הדימוי נמכר כסחורה העוברת לסוחר (דבור, [1967] 2001).

הגבולות בין הדימוי המילולי, החזותי והמנטלי הולכים ומיטשטשים ( (Goodman, 1976– בייחוד על רקע התרבות המולטימדיאלית של האינטרנט וההיפרטקסט. הדימוי אינו מתיחס לשום "מבחן מציאות" שמעניק לו את מעמדו על דרך הניגוד ליש "אמיתי" כלשהו (Goodman, 1972). תמונות, אומר הפילוסוף נלסון גודמן, כמו ביטויים אחרים, אין לקרוא ביחס לעולם האמיתי אלא בהתאם לקונסטרוקציה מסוימת של העולם. במילים אחרות: יש ללמוד לקרוא דימויים כשפת מוסכמות העומדת לעצמה, וממנה להבין את הדימוי הבודד. לדברים אלה ניתן לצרף גם את עמדתו של התיאורטיקן וו ג'י מיטשל (Mitchell, 1986), הגורס כי אנשים שמעולם לא ראו תמונות לא יוכלו לתפוס את השתקפות העולם דרכן; אין לנו עולם אובייקטיבי שכנגדו נוכל לבדוק את מונחי הייצוג והתיאור שלנו. בעולם של קונבנציות, שהוא עולם אנטי-ריאליסטי במהותו, מקבלת שפת הדימויים משנה תוקף והופכת למעשה ל"שפה ראשונה". בין אם נתייחס לדימוי כקונספירציה תקשורתית ובין אם נודה כי עולם הדימויים אינו נמדד ביחס לבוחן מציאות כלשהו וכי הוא מתקיים בעולם דמוי מציאות – כך או אחרת, אין עוררין על הצורך הדחוף לפתח תיאוריות של הדימוי כדי לנסות ולהבין את יחסי הגומלין בין הקונספטואלי לחזותי, בין האמיתי לבדוי בתרבות העכשווית.

מקורות

דבור, ג' [1967] 2001: חברת הראווה, תרגום: ד' רז, תל אביב: בבל.

de Certeau, M. 1991: "The Jabbering of Social Life", in: Blonsky, M. (ed.), On Signs, Baltimore: The Johns Hopkins University Press. pp. 146-154.

Goodman, N. 1972: Problems and Projects, New York: Boobbs Memil, pp. 31-32.

— 1976: The Language of Art, Indianapolis: Harcourt.   

Lakoff, G. 1987: Woman, Fire, and Dangerous Things, What Categories Reveal About Mind, Chicago: University of Chicago Press.

Mitchell, W. J. T 1986: Iconology: Image, Text, Ideology, Chicago and London: University of Chicago Press.

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×