קומיקס, מאנגה
Comics
הקומיקס הוא סיפור המסופר באמצעות סדרת ציורים עוקבים. אמנות אמריקאית ייחודית שהפכה לצורת ביטוי אוניברסלית. ז'אנר הטרוגני המצרף צילומי סטילס, כיתוב מלודרמטי ותחביר קולנועי. הקומיקס נע בין "גבוה" ל"נמוך": לעתים הוא מוצג כתוצר של תרבות נמוכה, המיועד בעיקר לצעירים ולילדים, ולעתים הוא מופיע כמוצר של אמנות גבוהה, הפונה למבוגרים ולילדים כאחד. הקומיקס הוא ז'אנר בידורי הנטוע בתרבות הפופולרית, וזו מזינה וצורכת אותו. עם זאת המדיום מאפשר גם התבוננות ביקורתית, הן במציאות הפוליטית של הכלל והן במציאות האקזיסטנציאלית של היחיד בחיי היומיום. המאנגה היא ז'אנר של קומיקס יפני שהשפיע עמוקות על תרבות המערב. האסתטיקה של הז'אנר הציגה צירוף של איקונוגרפיה ייחודית, נטורליזם ביקורתי, פנטזיה ופיוט.
מקובל לראות בציורי המערות ובהירוגליפים המצריים סוג של קומיקס קדום, אולם הקומיקס במתכונתו הנוכחית הופיע רק בראשית המאה ה-20. הקריקטורה היתה תחנה מרכזית בהתפתחותו. במאה ה-19 היו אלה הקריקטורות והסיפורים המצוירים של הונרה דומייה (Daumier), למשל דיוקן קריקטורי של המלך לואי פיליפ שהוכתר בכותרת "גרגנטואה" ושבעטיו נשלח דומייה אל מאחורי סורג ובריח. בראשית המאה ה-20 שילב איל העיתונות ג'וזף פוליצר סיפורי קומיקס בעיתוניו. שם הטור שבו הופיע הקומיקס היה "המגזין של הילד הצהוב" ("הילד הצהוב" הפך מאז למקור הביטוי עיתונות צהובה). הקרב בין פוליצר לבין ויליאם רנדולף הרסט על השליטה בעולם העיתונות הביא לריבוי הקומיקס בעיתוניהם. כניסתו של וולט דיסני לזירה ב-1935 תרמה אף היא תרומה משמעותית להתפתחותו של הז'אנר. מוציאים לאור של ספרות זולה השתלבו בתחום הקומיקס בסוף שנות השלושים. הם הביאו עמם יסוד שעתיד לאפיין את הז'אנר גם בעתיד: גיבור-העל (Super Hero). כך נולדו טרזן ופלאש גורדון. ב-1938 נולד גיבורו הגדול של הקומיקס, סופרמן, וזמן קצר אחריו נולד באטמן. שנות מלחמת העולם השנייה העצימו את הצורך בגיבורי-על ובקומיקס בעל נופך תעמולתי. לאחר המלחמה החליפו בהדרגה המדע הבדיוני, ההומור, המערבון והרומנטיקה את גיבור-העל. הגיבורים שנותרו, ספיידרמן לדוגמה, לא היו עוד מושלמים או אלוהיים. הם נתקלו בבעיות אנושיות, שעמן יכלו הקוראים להזדהות (Morris and Morris, 2005).
הקומיקס, השואב את השראתו מעולם הדימויים של הרומנסה ושל המדע הבדיוני, מייצר מיתוס מנִיכֶאי שעיקרו דרמה בין טוב לרע, בין שמים לגיהינום. הגרפיקה האקסצנטרית שלו, המחווה הקומוניקטיבית, קיומם של גיבורים מזוהים ומקודדים – כל אלה חותרים ליצירת אפקט של התקבלות בקרב קהל הקוראים ותורמים לכינונו כז'אנר מסחרי. אולם החירות העיצובית של הז'אנר ויכולתו לספר סיפורים באמצעות סגנונות אמנותיים שונים, תוך שימוש בטכניקות מתוחכמות, מאפשרות לו לייצר חתרנות וביקורתיות. ואכן תולדות הקומיקס רצופות באפשרויות טרנסגרסיביות (פורצות גבול) החוצות את המגבלות המוכרות של הז'אנר, שנדמה היה בתחילה כי הוא מתכתב רק עם סטריאוטיפים קולנועיים רווחים. ב-1967 נוצר זאפ (Zap), הקומיקס המחתרתי הראשון של רוברט קרמב (Crumb). קומיקס זה, שהכתיר עצמו כ-Comix (כדין סרטי הX- המיועדים למבוגרים), ביטא את תחושת החירות של סוף שנות השישים ושילב נושאים כגון מין וערכי תרבות הנגד. העיסוק בסיפורים פרועים, שנועדו לקהל של מבוגרים, יצר קומיקס סאטירי שלעג לנושאים פוליטיים וחברתיים. דוגמה ידועה לכך היא פריץ החתול של קרמב (Crumb, [1969] 1978), שהיה גם לסרט מצויר מצליח (רלף בקשי, 1972).
אמני הפופ-ארט גילו עד מהרה את הפוטנציאל הביקורתי של הז'אנר, שהיה מסחרי ועממי גם יחד. עדות לכך נמצא בעבודותיהם של רוי ליכטנשטיין ושל אנדי וורהול. ליכטנשטיין (Lichtenstein) שאב את דימוייו מאמני קומיקס כגון טוני אברוזו, ג'ון רומיטה וברנרד זקס. הוא התייחס למקורות אלה כאל "חפצים מצויים" (Found Objects; ע"ע רדי-מייד) ויצר להם תחליפים, תוך המרתם לקנה מידה מונומנטלי השונה מן המקור. יצירותיו שילבו אהבה לז'אנר וביקורת על הערכים הבנאליים המאפיינים את צרכני הקומיקס. ליכטנשטיין יצר אייקונים אמריקאיים אופייניים של "טעם רע" (ע"ע קיטש). הוא הגדיל את הקומיקס לממדים בארוקיים, עיבה את קווי המתאר והבליט באופן חריג את רשתות הצבע שמהן עשויה התמונה. אמצעים אלה שירתו אותו לשם יצירת אמנות פרדוקסלית, מוגזמת ומנייריסטית. היתה זו פרשנות
בימינו, כך נראה, ממצב עצמו הקומיקס כצורת אמנות לגיטימית וגבוהה. עם זאת, בחוגים רחבים הוא עדיין נחשב שייך למדף ספרי הילדים; לעתים הוא מואשם בקפיאה על השמרים ובפשטנות יתר. באסיה ובאירופה פונה הקומיקס גם למבוגרים. מבחינה חזותית ותמטית זהו טקסט מורכב יותר מזה האמריקאי, שטרם השתחרר מגיבור-העל. רוב הקומיקס המתפרסם בארצות דוברות האנגלית הוא ז'אנריסטי, כלומר פונה לעולם הקודים התרבותיים של אלה שנחשפו לקומיקס בילדותם (McCloud, 1993; Daniels, 1991).
שמו של הקומיקס, הנגזר לכאורה מן הקומיות שלו, אינו משקף את הז'אנר לסוגיו, שהרי לא כל סיפוריו מצחיקים. דוגמה קיצונית היא הקומיקס מאוס (MAUS) מאת ארט ספיגלמן ([1986] 2010). מאוס הוא סיפורו של ולדק, ניצול שואה ואביו של המחבר, כפי שסופר לבנו. במקום טיפוסים שונים של בני אדם, ספיגלמן מצייר בעלי חיים. היהודים מוצגים כעכברים, הנאצים כחתולים והאמריקאים ככלבים. ספיגלמן מרחיב את גבולות הז'אנר ותורם לראייה המורכבת של ייצוגי השואה כיום. את יצירתו אפשר לקרוא כהערה אירונית הן על תורת הגזע הנאצית (היהודים כעכברים) והן על הבנאליזציה של השואה בתרבות הפופולרית האמריקאית.
עוצמתו של הז'אנר נובעת מההטרוגניות הסגנונית שלו: הוא מבוסס על רצף עלילתי המורכב מטקסט צילומי (מעין צילומי סטילס קולנועיים), תחביר קולנועי (קלוז אפ, שוט/שוט נגדי וכדומה) וחומר מילולי (בדרך כלל דיאלוג או מונולוג בנאלי של הדמויות). הקומיקס הוא על כן מדיום אינטרטקסטואלי המדגיש כל העת את אופיו המעוצב, המסוגנן, העשוי היטב. לעתים הוא נטוע בתוך
על אף סימן השאלה ביחס למעמדו, ואולי דווקא בשל מיקומו המיוחד בשטח ההפקר שבין בידור, שעשוע, סאטירה פוליטית ואגדה אורבנית, הפך הקומיקס לגורם חשוב בעיצוב השפה החזותית של תקופתנו. דוגמה לכך היא השפעתו על הפופ-ארט ועל אמנות פוסטמודרנית (לדוגמה האמנות של קית הרינג). שפתו המצוירת והייחודית, הדגש על תחביר של מחוות מוגזמות, על גבול הפתוס והקיטש, נטייתו לליניאריות סיפורית פשוטה – כל אלה הופכים אותו למרכיב רווח של התרבות הפופולרית, הבא לידי ביטוי בשלל תופעות: בקולנוע (סופרמן [ריצ'רד דונר, 1978], מי הפליל את רוג'ר ראביט [רוברט זמקיס, 1988], באטמן [טים ברטון, 1989], דיק טרייסי [וורן ביטי, 1990] ועוד); בספרות (סמטאות הזעם [קרת וחנוכה, 1997], ויקטור מאת חברי קבוצת אקטוס [פרידמן, פינקוס קולטון, רנרט ומודן, 2001]), בטלוויזיה, בפרסומות ועוד (Eisner, 1985).
סוגה ייחודית בעולם הקומיקס היא המאנגה (ma-n-ga). פירוש השם, שנטבע כבר ב-1814, הוא "תמונות קלות דעת". זוהי סוגה מרכזית בתוך מכלול של מוצרי אנימציה המיועדים לקולנוע ולטלוויזיה ביפן, הקרוי אנימה (Anime). המאנגה מציגה עולם טוטלי בעל עוצמה נטורליסטית שמעורבים בה תכנים פנטסטיים ופילוסופיים עמוקים. האיקונוגרפיה של הגיבור כוללת את המוסכמות הבאות: עיניים גדולות ובלתי פרופורציונליות לפנים ולגוף; שיער ארוך הצבוע בצבעים משונים (לצבע השיער משמעות סמלית המשתנה בהתאם לסגנון המאנגה); דמעות גדולות המאיימות להציף את הסביבה כולה; הצטמקות גודלה של הדמות ברגעי תסכול וחוסר אונים; נוכחותם של רובוטים ענקיים חמושים, המלווים בנערות דקיקות; ניגוד בין העיצוב הסטריאוטיפי של הגיבור לבין הסביבה המצוירת באופן ריאליסטי. יסוד אחרון זה יוצר אפקט הזוי משום שהוא מונע מן הצופה לדעת היכן הוא נמצא.
התכנים של המאנגה אינם מתמקדים רק בגיבור-העל, האופייני לקומיקס האמריקאי, אלא מתייחסים ליסודות נטורליסטיים מחוספסים המצויים באינטראקציה עם עולם הפנטזיה. יסוד הסופיות והמוות בולט גם במאנגה המיועדת לילדים: גיבורי המאנגה מתים, מתחתנים או סתם נעלמים, וזאת בניגוד לאלמוות האגדי שהוא מנת חלקם של גיבורי-העל האמריקאיים. המאנגה כוללת תת-ז'אנרים רבים, בהם מאנגה ארוטית ופורנוגרפית ומאנגה למבוגרים. גקוגה הוא מאנגה בעלת תכנים דרמטיים המתמקדת בביקורת פוליטית וחברתית. יצירת מופת בז'אנר זה – Barefoot Gen – קומיקס העוסק בפצצה האטומית שהוטלה על הירושימה, עובדה לסרט בשם זה (מורי מסקי, 1983). קיימים גם תת-ז'אנרים נוספים כמו קומיקס לילדים (קודמו) המבליט תכנים חינוכיים או קומיקס רומנטי לילדות ונערות בנות 18-6 (שוגו).
מהפך ביחס המערבי ליצירות אנימה יפניות, המכונות כיום Japanimation, התחולל ב-1988 עם צאתו לאקרנים של הסרט אקירה, המבוסס על סדרת מאנגה הנושאת שם זה. במאי הסרט, קטסוהירו אוטומו, יצר יצירת מופת אפלה וקודרת המתארת את ניו-טוקיו המתפוררת אי שם בעתיד ואת חורבנה הבלתי נמנע. הסרט היה כה יוצא דופן עד שהפך ללהיט (אם כי במידה מוגבלת) גם במערב והעלה לתודעה סרטים נוספים, גם כאלה שנוצרו לפניו. עם צאתם של סרטים כמו נאוסיקה מעמק הרוחות (האיאו מיאזקי, 1984), Ghost in the Shell (ממורו אושיאי, 1995), Appleseed (קזויושי קטימה, 1988) והנסיכה מונונוקי (האיאו מיאזקי, 1997) וסדרות טלוויזיה כגון Lodoss War, Lain, ו-Macros זכתה האנימה להכרה אמנותית; סדרות נוער רבות המופקות כיום במערב שואבות את השראתן מתרבות זו.
קשה להפריז בהשפעת המאנגה על התרבות הפופולרית. הז'אנר, שהושפע בראשית דרכו מן הקומיקס המערבי, הפך לגורם רב השפעה בתרבות זו גופא. המאנגה הביאה עמה אסתטיקה ועומק שהשפיעו על קולנוענים כגון ריצ'רד לינקלייטר (חלומות בהקיץ, 2001) וקוונטין טרנטינו (להרוג את ביל – פרק 1, 2003; להרוג את ביל – פרק 2, 2004). האסתטיקה של המאנגה הציגה ריתמוס טוטלי שהתמודד עם מצבים מוקצנים: שתיקות ושיחות אינסופיות המלוות בקטעי אקשן ובפיצוצים עוצרי נשימה וחשיפה מעמיקה של מגוון הרגשות האנושיים, המלווה במבט עומק אקזיסטנציאלי בסוגיית הכליה והמוות. העירוב המיוחד בין העולמות המיוצגים, תוך חדירה לחייו הפרטיים והפוליטיים של האדם, תרם תרומה משמעותית לביסוסו של הקומיקס ככלי אמנותי מוביל בתרבות החזותית של ימינו.
מכאן לאן?
מקורות
דש, ל' 1988: "אמנות מקומיקס", משקפיים, 4 (יולי), עמ' 43.
משקפיים, 4, 1988: גיליון נושא: קומיקס.
ספיגלמן, א' [1986] 2010: מאוס: סיפורו של ניצול, תרגום: י' ויזן, תל אביב: הוצאת מנגד.
פרידמן, מ', פינקוס, י', קולטון, ב', רנרט, א' ומודן, ר' 2001: ויקטור – 5 סיפורים מצוירים, תל אביב: אקטוס ומודן.
קרת, א', וחנוכה, א' 1997: סמטאות הזעם, תל אביב: זמורה-ביתן.
Barker, M. 1989: Comics: Ideology, Power and the Critics, Manchester: Manchester University Press.
Crumb, R. [1969] 1978: The Complete Fritz the Cat, New York: Belier Press.
Daniels, L. 1991: Marvel, Five Fabulous Decades of the World's Greatest Comics, New York: Harry Abrams.
Eisner, W. 1985: Comics Sequential Art, Tamarac Fl.: Pourhouse Press.
McCloud, S. 1993: Understanding Comics, Northampton, MA: Tundra Publishing.
Morris, T. and Morris, M. (eds.) 2005: Superheroes and Philosophy, Illinois: Carus.
Pearson, R. E. and Uricchio, W. (eds.) 1991: The Many Lives of the Batman, New York: Routledge.
Sabin, R. 1993: Adult Comics: An Introduction, London: Routledge.
Warhol, A. [1961] 1989: "Dick Tracy", in: Andy Warhol. A Retrospective, New York: Museum of Modern Art (MoMA).
תאור / מקור התמונה:
מחווה לברווז (דודו גבע) מעל בניין עיריית תל-אביב. צילום: ניר לנדאו