חתרנות

הקריאה החתרנית מבקשת לשחרר ולהביא לידי מודעות יסודות מודחקים או ייצוגים נגדיים, שנדחקו לשוליים או ללא-מודע בלחץ האידאולוגיה השלטת. יסודות אלה ניתנים לפענוח באמצעות ניתוח מבנה היצירה וניסיון להתחקות אחר יסודות אלגוריים שהוסטו ממקומם. אלה מצביעים על חלופה אחרת נוסף על זו המתקיימת במבנה הרשמי של הטקסט (ע"ע התקה/עיבוי).

אחת התיאוריות המשפיעות בתחום היא התיאוריה של מיכאיל באחטין (Bakhtin) על מוסד הקרנבל. לדידו, התרבות הפופולרית של הקרנבל משתפת פעולה עם יסודות עממיים הנמצאים מחוץ למעגל ההשפעה של התרבות השלטת. בימת הקרנבל מזמנת אפשרות לקריאה חתרנית של התרבות הרשמית: טקסי הלעג, עירוב המינים, הכלאה בין נטורליזם גופני ("נמוך") לבין שיח פילוסופי ("גבוה") – כל אלה משרתים צורך חברתי לשבור את המבנה האחדותי של המציאות. זו הופכת לריבוי ליבידינלי של אפשרויות ואפשרויות נגדיות. הקרנבל מוצג כפעילות טרנסגרסיבית המתמקדת בהסגת הגבולות התרבותיים והמעמדיים הקיימים (Stallybrass and White, 1986; Bakhtin, 1968). קריאה זו, החוצה את התבנית הדיאלקטית האחדותית המוכרת, יכולה לספק דוגמה לפוטנציאל החתרני של הקרנבל ושל תהליכי הקרנבליזציה הסמליים שהם חלק בלתי נפרד ממנו. הקרנבל מספק הזדמנות חדשה לחיות את הממד הלא מודחק והלא פורמלי של החיים. שימוש בטכניקות חתרניות – הומור גרדומים, טקסי הוצאה להורג של מלך הקרנבל ועוד– מהווה אמצעי למתיחת ביקורת על התרבות השלטת.

ביסוד הפעילות החתרנית ניצב הרצון למחות נגד קבוצת האליטה או נגד האידאולוגיה המייצגת אותה. פעילות זו מבקשת להשיג הכרה לחבריה באמצעות חשיפת מנגנוני הדיכוי ופירוקם; החתרנות היא אפוא כוח משחרר המקדם את המדוכאים באופן רציונלי. דוגמה לשחרור מעין זה היא קריאה פמיניסטית של הטקסט, המתייצבת כנגד "המרכז הגברי", שאליו מתעל הטקסט את קוראיו וקוראותיו. קריאה זו מאפשרת לחבר הקבוצה השולית לבנות מחדש את מעמדו האבוד כסובייקט. היא משחררת הן את הטקסט מכבליו השמרניים, והן את קולו הביקורתי של הקורא: לעמדתו הנגדית, השולית, מוקנית כעת לגיטימיות חדשה.

עמדה אחרת ביחס לפוטנציאל השחרור של המהלך החתרני מופיעה אצל מישל פוקו ואצל ההיסטוריציסטים (Foucault, [1977] 1984]). לתפיסתם, החתרנות אינה מכשיר הנלחם בָכוח, אלא היא אחד מייצוגיו. התרבות הרשמית עוסקת בהטמעת הביקורת המופנית כלפיה; החתרנות היא פעילות חסרת כוח משום שהיא נצפית ומנווטת על-ידי המוסדות השולטים בחברה. עמדה זו מנוסחת בחריפות בידי לואי אלתוסר (Althusser, 1971). לדידו, החתרנות מוכלת (contained) בתוך האידאולוגיה ההגמונית, הפועלת מחוץ למודעות הרציונלית של הסוכנים החברתיים. משום כך, כל פעילות חתרנית היא בעל כורחה ביטוי של הכוח הדכאני הבלתי מורגש של אותה אידאולוגיה עצמה.

לסיום, נציע קריאה קצרה בסרטו של רפי בוקאי, אוונטי פופולו (1986). סיפור המפגש של שבויי מלחמה מצרים במלחמת ששת הימים עם האתוס הצבאי הישראלי הופך לרגעים לפעילות חתרנית מרגשת ומשחררת. הדבר קורה כאשר השבוי המצרי מתעקש לגלם את שיילוק היהודי מן המחזה הסוחר מוונציה לוויליאם שייקספיר. דווקא הממד הגרוטסקי והזר של הסיטואציה – שחקן ערבי משחק דמות של יהודי, המתאונן מרה על שנאת היהודים מצד העולם הנוצרי – תורמת לאופי ההזוי והביקורתי של הסיטואציה. הערבי "מתבלבל" בתפקידים, כפי שמעיר לו אחד החיילים הישראלים. אולם למעשה אין הוא מתבלבל כלל. במבטא הערבי הלא שייקספירי שלו אומר השחקן סלים דאו כי תפקיד הזר הוא תפקיד נצחי, וכי באותה משבצת שבה שיחק באופן מסורתי האחר היהודי הנרדף יכול לשחק עתה האחר החדש, הערבי. דווקא השיבוש במעמד, בתפקידים ובביצוע חושף את חתרנותו של הטקסט, המבטא מתקפה פוליטית על שנאת הזר והשונה. ההכרה במעמד הצף של האחר בהיסטוריה של הקונפליקט פותחת פתח לתקווה מסוימת לגבי העתיד, אם כי תקווה זו, באופן אירוני ומפוכח, אינה מתממשת בסיום הסרט.

from: Rocky Horror Picture Show film poster