דקדוק גנרטיבי, דקדוק יוצר

התיאוריה החומסקיאנית סובבת סביב תבנית בינארית מרכזית החוזרת על עצמה בווריאציות שונות: "מבנה עומק" מול "מבנה שטח". "מבנה עומק" כולל בתוכו מה שחומסקי מגדיר כ"כשירות לשונית". "מבנה השטח" כולל את מנגנון הביצוע – הממד הממשי, הפרפורמטיבי של השפה. מנגנון העומק מורכב מסך של כללים אוניברסליים הבאים לידי ביטוי במבעים הלשוניים – בצירופים השונים ובמשמעויות שהם מייצרים. כללים אלה, אומר חומסקי, הם תוצאה של כושר גנטי מולד, ועצם קיומם אינו תלוי בשום הליך של רכישה, התנסות וביצוע, במישור החברתי. מנגנון השטח כולל את הביצועים הקונקרטיים ומאפשר ליצור מספר לא סופי של משפטים ומשפטים קטועים – באמצעות מערכת בסיסית של כללים תחביריים המעוגנים בידע הכללי של חוקי השפה (חומסקי, 1978; Chomsky, 1957).

הכשירות הלשונית מוגדרת באמצעות הדקדוק הטרנספורמטיבי-גנרטיבי. דקדוק זה מורכב מרובד תחבירי (המורכב גם הוא ממבנה עומק ומבנה שטח), רובד סמנטי ורובד פונולוגי (צלילי). הרובד הסמנטי והפונולוגי קשורים ביניהם באמצעות כללים טרנספורמטיביים. הבנתם של כללים אלה ושליטה בהם מאפשרות להתוודע אל העקרונות המנחים האחראים לאופן השימוש הקונקרטי בשפה, לצורך יצירה לא סופית של משפטים בעלי משמעויות שונות. אפשר לומר על דקדוק גנרטיבי שהוא יוצר קבוצה של תיאורים מבניים, שכל אחד מהם כולל, באופן אידאלי, מבנה עומק, מבנה שטח, ייצוג סמנטי של מבנה העומק וייצוג פונטי (של מבנה השטח) (לכט, [1994] 2003: 99).

הגותו של נועם חומסקי – בלשן אמריקאי מהפכני ואקטיביסט פוליטי בולט משנות השישים של המאה ה-20 (ע"ע קונספירציה) – היא תרומה מרכזית למסורת הרציונליסטית של המערב. הסברה שהוא מעלה ביחס לקיומן של סכמות אוניברסליות המכוננות את הכשירות הלשונית ומנהירות את האופן שבו הצירופים התחביריים קורמים עור וגידים במבע הלשוני – סברה זו יש לקרוא במושגים של אידאה אפלטונית: כשם שהאידאה האפלטונית היא מעין ישות שכלית שניחנה בכוח הולדה ולכן היא מתגלגלת מן הספֵרה המושגית אל הספרה האנושית-חושנית – כך גם הדקדוק ה"גנרטיבי"; גם כאן לפנינו ישות מושגית עליונה הבוקעת מן הצירופים והמשמעויות הלשוניים, כפי שחווה אותם הדובר או המאזין. כשם שאפלטון מתנגד לכל גישה אמפיריציסטית ביחס ליש, כך גם חומסקי; כשם שבעיני אפלטון האידאה היא היש הממשי וה"ריאליסטי" ביותר, כך גם בעיני חומסקי: הסכמה המושגית היא מעין "סטרוקטורת-על" המולידה בצלמה את העושר הבלתי נדלה, פרי המבנה הביולוגי-גנטי של השפה. הלשון נחווית אפוא כאידאה המצויה בעומק: זוהי הכשירות הלשונית המשותפת לכל בני האדם, מעין נוסחת דנ"א הטעונה בכוח יוצר, שתכונותיה הבוקעות צצות אל מעל לפני השטח בביצוע הלשוני של המתַקשרים.

כפי שניתן לראות, לא יקשה למקם את התיאוריה החומסקיאנית בתוך מתודה פילוסופית-אנתרופולוגית-בלשנית, היא הסטרוקטורליזם. כמו במסורת הסטרוקטורליסטית, גם כאן בולט היחס בין הסטרוקטורה (הדקדוק הגנרטיבי) לבין הטרנספורמציות של האיברים הפועלים בזיקה אליה. בדומה לאורח החשיבה הסטרוקטורליסטי, גם כאן מושלת התבנית הבינארית: כשירות לשונית/ביצוע (כמו בצמד הסטרוקטורליסטי לאנג/פארול, אצל הבלשן פרדינן דה סוסיר [de Saussure]). הבחנה דומה מופיעה אצל הברמאס (Habermas) ("כשירות תקשורתית") ואצל בורדייה (Bourdieu) (הביטוס). כשירות לשונית זו מופיעה כעין תיאוריה פסיכולוגית העוסקת בכושר היצירתי של האדם.

זיקה נוספת מתקיימת בין המתודה החומסקיאנית למתודה המרקסיסטית: כמו במרקסיזם, גם כאן נוצר ניגוד בין מבנה-העל (המישור הרוחני) לבין מבנה התשתית (המישור המטריאליסטי של יחסי הייצור). גם אצל חומסקי נשמרים יחסים בינאריים בין מבנה העומק למבנה השטח. בשני המקרים יש רצון לתאר את אופן ההתפתחות של המדעים לאורו של דקדוק אוניברסלי המפקח על הביצועים ההיסטוריים או הלשוניים.

הסיבות שהביאו לקבלה נלהבת של התיאוריה בשנות השישים והשבעים פעלו כנגדה בהמשך, בשנים המעצבות של הפוסט-סטרוקטורליזם והפוסטמודרניזם. כדי להמחיש את ההתנגדות והביקורת אפשר להציב את חומסקי (המודרניסט) מול פוקו (הפוסטמודרניסט). חומסקי יוצא מנקודת מוצא אוניברסלית המאמינה ב"טבע האדם". איך זה קורה, הוא שואל, שעל אף ההתנסות החלקית והפרגמנטרית בניסיונות חיים, מצליח האדם לא רק ללמוד את השפה אלא אף להפעיל אותה באופן יצירתי? מתהייה זו גוזר חומסקי את קיומו של דקדוק אוניברסלי הניתן לכימות מתמטי, שמשרטט את הממד היצירתי, הבלתי מוגבל של הפעילות הלשונית (Rabinow, 1984: 3-11). עמדתו של פוקו שונה. הוא אינו מאמין בקיומן של סכמות אוניברסליות המנחות את ההתנהגות האנושית. האסטרטגיה שלו היא ליצור היסטוריזציה של הקטגוריות האוניברסליות האידאליות נוסח חומסקי כדי לתאר את האופן שבו הן משרתות אידאולוגיות משתנות של כוח לאורך ההיסטוריה.

באופן דומה ניתן להתבונן בניגוד שבין הרציונליזם החומסקיאני לאנטי-רציונליזם המאפיין פילוסופיות אחרות, כגון זו של לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein) או ז'ק דרידה (Derrida). בניגוד לחומסקי, ויטגנשטיין אינו שם דגש על המובן האוניברסלי, הבלתי נכחד, של המילים, אלא על האופן שבו הן עושות דברים (מייצרות פעולה). בדומה לחומסקי, ויטגנשטיין אמנם מבליט את הממד הפרפורמטיבי של השפה, אך הוא אינו תולה אותו בהבנת עומק המעוגנת במשמעות הקבועה של המילים. כך גם דרידה: כפילוסופיה של הלשון, תורת הדקונסטרוקציה (הפירוק) שלו מכחישה את היסוד היציב, הקבוע, של המשמעות (או של המסומן) ורואה ב"משחק המסמנים" את התגלמותה הבלתי בטוחה של המשמעות. השפה שוב אינה מופע המופעל על-ידי מערכת כללים ידועה מראש. היא נוכחת בממד התהומי שלה; היא כבר/תמיד בגדר כתיבה (Écriture) המייצרת שוני והבדלים. תפיסה מעין זו מבליטה על דרך הניגוד את עמדתו של חומסקי: הגעגוע לקומוניקציה הנשלטת על-ידי השכל, הרצון לחזור לעקרונות היסוד של הנאורות (חומסקי [1972] 1978; Chomsky, 1957, 1966).

הדקדוק הגנרטיבי שהציע חומסקי הוא ללא ספק אחת התיאוריות המרכזיות של הבלשנות במאה ה-20. ואולם, בצד מעלותיה ברורות גם מגבלותיה: (א) ההתמקדות היתרה בכישורים העומדים לרשותו של משתמש אידאלי מול מיעוט תשומת הלב שניתנה לסובייקט הממשי ההיסטורי; (ב) ההתמקדות היתרה בכושר אידאלי של הדובר אינה מצליחה לחשוף את אופייה הדינמי הבלתי צפוי של השפה (לכט, שם: 102).

ca. 2000 — Noam Chomsky — Image by © Christopher Felver/Corbis