פאלוס/פאלוצנטריזם
Phallus/Phallocentrism
פאלוס – פין ביוונית. בתפיסה הפסיכואנליטית המסורתית (פרויד ותלמידיו) הפאלוס הוא מסמן ביולוגי ישיר של תשוקה וכוח. בפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan) זהו מבנה סימבולי המתייחס הן לגברים והן לנשים. הוא אינו נתפס כאובייקט ביולוגי אלא כדימוי, כפונקציה סימבולית הממלאת תפקיד מרכזי בהבניית הסובייקט. הפאלוס הוא מסמן מועדף הקובע את אופיו הסימבולי של האיווי. הפאלוצנטריזם מגדיר על-כן את מעמדו הסימבולי המועדף של איבר המין הזכרי בקביעת מערכות של כוח בשפה ובתרבות. הוא מבליט את המחשבה ההגמונית הגברית ואת השפעתה הגורפת על ההתפתחות הסובייקט. המונח מגדיר אידאולוגיה של יחסי כוח הנגזרת ממעמדו המועדף של הפאלוס כמושא של תשוקה בתרבות. אידאולוגיה פאלוצנטרית מזדהה עם נקודת מבט רציונלית, מודרנית וגברית. ביקורת הפאלוצנטריזם מהווה ציר מרכזי של דיון בפמיניזם ובדקונסטרוקציה.
בפסיכואנליזה הפרוידיאנית משמש הפאלוס כמסמן של כוח ותשוקה (Freud, [1910] 1974: 125; Freud, [1905] 1974: 204; Gallop, 1982: 16-18). בפסיכואנליזה של לאקאן ממלא הפאלוס תפקיד מרכזי בהבניית הסובייקט (Lacan, 1977: 319); הוא מכניס אותנו לתוך הסדר הסימבולי של השפה. החל משנות החמישים לאקאן מציג את הפאלוס כמסמן אוניברסלי של האיווי ושל הלוגוס. בסמינר שלימד בשנים 1956-1955 ועסק בפסיכוזות (Lacan, 1981) הוצג הפאלוס כגורם סימבולי מתווך בתוך תסביך הסירוס: על מנת להיחלץ מן הפאלוס הפיזי-ביולוגי המזוהה עם האם, הילד עובר להזדהות עם "הפאלוס הסימבולי" שבבעלות האב. ניסיון זה להסתופף בצל כנפיו של שם האב – הממד הסימבולי של האב בשפה – כרוך בפחד סירוס (אובדן הפאלוס הביולוגי). ואולם רק הפחד מסירוס, הנתפס כאפקט של שפה ואיווי ולאו דווקא כנזק פיזי – הוא שמכוון את האני אל הסובייקטיביות הבוגרת, המתבטאת בסדר הלוגי של שפת התרבות (בואי, 2005: 164-129).
אפשר אם כן להבחין בשני שלבים שבהם מעוצב האני באמצעות ההזדהות עם הפאלוס: שלב "הפאלוס המדומה" ושלב "הפאלוס הסימבולי".
הפאלוס המדומה הוא מושא הפנטזיה והאיווי של האם. בשלב הטרום-אדיפלי הילד מזדהה עם הפאלוס כדי לספק הן את תשוקתה האומניפוטנטית של האם והן את תשוקתו שלו אל האם (התשוקה נתפסת אז כתשוקה של מישהו אחר). ואולם התסביך האדיפלי, שבא מיד לאחר שלב זה, תובע מן הילד לכבוש את תשוקתו הפאלית הראשונית ולהגלות את הפאלוס המדומה לטובת כינונו של פאלוס חדש בממד הסימבולי של השפה. מתקיים אפוא תהליך של סירוס הפאלוס המדומה והבלעתו אל תוך רמה מצועפת ומודחקת.
הפאלוס הסימבולי החדש מעוצב בתוך מבנה של דחייה והיעדר. בצורתו זו הוא משמש כמסמן אוניברסלי המכונן את "הסדר הסימבולי" של השפה, אשר מזוהה עם הרשות ה"מניעתית" של החוק האבהי. כך הופך הפאלוס לאובייקט סימבולי ונתפס כמסמן המרכזי של התשוקה בתוך הסדר הלוגי החדש של השפה (Lacan, [1981] 1993); הפאלוס הוא עתה "מסמן של האיווי של השפה" (Lacan, [1966] 1977: 290). איווי זה מופיע בממד הדחוי שלו, כגלישה מתמדת של מסמנים שאינם ממצים עצמם במסומן סופי. הפאלוס הסימבולי מכונן אפוא את הסובייקטיביות שלנו כתנועה אינסופית של השתוקקות אל מישהו או אל משהו אחר.
הגדרת הפאלוס הסימבולי תורמת תרומה משמעותית לדיון על הבדלים בין המינים. ואולם יש להביא בחשבון כי הפאלוס הוא מסמן גברי, ואין לו מקבילה נשית. יוצא אפוא כי שני המינים מגדירים את זהותם המינית בהתאם למסמן הפאלי (הגברי) האחד. לא ניתן ליצור ניגוד לעיקרון מיני זה, משום שעצם הגדרתו מממשת את קיומו כהיעדר (רמז לתסביך האין-אונות, תסביך הסירוס, שמכונן אותו). עובדה זו מגדירה את אפשרות הכניסה לסדר של השפה והתרבות, שכן היא חוסמת אותה בפני מי שאין ברשותו "הכרטיס הגברי" (Lacan, 1982).
התפיסה הפאלוצנטרית משכה אליה ביקורת פמיניסטית זועמת. הטענה המרכזית שהושמעה היתה כי ההגמוניה הפאלוצנטרית משרתת את שלטון הפטריארכיה הגברית (איריגארי, [1977] 2003), שהרי קיים מתאם מעניין בין אלה שהם בעלי "פאלוס" (סימבולי) לבין בעלי הפין/פאלוס (הביולוגי). בקצרה: התיאוריה הסימבולית של הפאלוס אינה אלא עלה תאנה לסטטוס קוו חברתי-תרבותי, אשר ממילא מפלה את הנשים ומונע מהן גישה לחוק ולתרבות (אלה שייכים לאב, שבבעלותו מצוי המסמן הסימבולי של הפאלוס). הואיל וקיומן של הנשים אינו מובנה בתוך הסדר החברתי המיוצג על-ידי הלשון, הרי ממילא הן אינן קיימות בתוכו ואינן מסמנות דבר. משפטו המפורסם של לאקאן – "האישה כשלעצמה אינה קיימת והיא… איננה מסמנת דבר" – הוא אפוא מיצוי בוטה של עמדתו התיאורטית: האישה איננה קיימת בזיקה לפאלוס הסימבולי, ולכן היא מנועה מלהגיע אל המחוזות השולטים של השפה והתרבות. משום כך האישה אינה יכולה לדבר, לכתוב או להיכתב מתוך אותו סדר עצמו (Mitchell, 1974). כל שהיא יכולה לעשות הוא להתנסות בלבד (ברמה טרום-לשונית) בהתענגות גופנית, ב-Jouissance. ואולם, כפי שמציינת המבקרת הפמיניסטית ג'יין פלאקס (Flax, 1990: III), היות שה-Jouissance מצוי מעבר לסדר הפאלי, כלומר מעבר לסדר הסימבולי של השפה, האישה אינה יכולה לדעת עליו דבר (ע"ע עונג/הנאה).
טענה אחרת שהועלתה נגד הפאלוצנטריזם מקורה בתיאוריית הדקונסטרוקציה. ז'ק דרידה (Derrida) ואחרים הצביעו על הסכנה הטמונה בהגדרת הפאלוס כמסמן טרנסצנדנטלי. הגדרה זו משקפת את נטייתה של המטאפיזיקה המערבית אל האחדות. כזכור, הפאלוס הוא מעין "אחדות הגליאנית" הכוללת את ההיעדר בתוכה, ולכן אינה "סובלת" הבדלים (ע"ע דיאלקטיקה). זאת ועוד: אצל לאקאן, הפאלוס הוא המסמן המועדף של יצירת משמעות (בשפה). אך כיצד נוכל לדבר על "מסמן מועדף" בשעה שהמסמנים מקבלים את משמעותם רק ביחס למסמנים אחרים בשפה? (אוונס, [1996] 2005: 197) (ע"ע מסמן צף). יוצא אפוא כי הפאלוס כמסמן מועדף מחייב מטאפיזיקה של נוכחות, וזו, לשיטתו של דרידה, נדחית בשל הצורך לאפשר את משחק המסמנים, שהוא תמיד משחק ההבדלים (ע"ע מיניות ; לוגוצנטריזם ; פאלוגוצנטריזם).
מכאן לאן?
מקורות
אוונס ד' [1996] 2005: מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית, תרגום: ד' אילון, תל אביב: רסלינג.
איריגארי, ל' [1977] 2003: מין זה שאינו אחד [מבחר], תרגום: ד' ליבר, תל אביב: רסלינג.
בואי, מ' [1991] 2003: לאקאן, תרגום: י' גולדברג, תל אביב: דביר, עמ' 164-129.
Flax, J. 1990: "Signifying Father's Desire: Lacan in Feminist Gaze", in: Colm Hogan,
P. and Pandit, L. (eds.), Criticism and Lacan: Essays and Dialogue on Language, Structure and the Unconscious, Athens and London: The University of Georgia Press, pp. 109-122.
Gallop, J. 1982: The Daughter's Seduction: Feminism and Psychoanalysis, Ithaca: Cornell University Press.
Freud, S. [1905] 1974: "Three Essays on Sexuality", in: Standart Edition of the Complete Psychological Works of Freud, London: Hogarth Press and Institute of Psychoanalysis, vol. 7, pp. 1-246.
— [1910] 1974: "Leonardo da Vinci and a Memory of his Childhood", in: Standart Edition, London: Hogarth Press, vol. 11, pp. 59-138.
— [1918] 1974: "The Taboo of Virginity", in: Standart Edition, London: Hogarth Press, vol. 11, pp. 191-208.
Lacan, J. [1958] 1982: "The Meaning of the Phallus", in: Mitchell, J. and Rose, J. (eds.), Feminine Sexuality: Jacques Lacan and the École Freudienne, Basingstoke and London: Macmillan.
— 1982: "God and The Jouissance of Woman Love Letter", in: Mitchell, J. and Rose, J. (eds.), Feminine Sexuality: Jacques Lacan and the École Freudienne, Basingstoke and London: Macmillan
— [1966] 1977: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co.
— [1981] 1993: The Seminar. Book III. The Psychoses 1955-1956, trans. R. Grigg, London: Routledge.
Mitchell, J. 1974: Psychoanalysis and Feminism: A Radical Reassessment of Freudian Psychoanalysis, London: Random House.
תאור / מקור התמונה:
מתוך: מציצים, 1972. במאי: אורי זוהר. צילום: אדם גרינברג