רעיונות לפי אישים : בודריאר ז'ן

"אי-חופש נוח, ללא-חיכוך, הגיוני ודמוקרטי שורר בציוויליזציה התעשייתית המפותחת", כותב הפילוסוף הרברט מרקוזה (Marcuse) ובכך מגדיר את נקודת המוצא של האדם החד-ממדי (מרקוזה, [1964] 1971: 19). אדם זה הוא תוצר מובהק של עידן הקפיטליזם הצרכני וחלק בלתי נפרד מן הרציונליות הטכנולוגית שלו. זו מבשרת את כינונה של טוטליטריות חדשה: יעילה, דכאנית, "חיובית". רציונליות זו מנכסת לעצמה את התיאוריות של מתנגדיה, יוצרת האחדה מרחיקת לכת של מערכות ומונעת מחשבה ביקורתית ואופוזיציונית. כל אלה סותמים את הגולל על אפשרות של שינוי. אף כי המונח מעוגן בתרבות השמאל החדש בארצות הברית של שנות השישים, הוא עשוי להיות רלוונטי גם בימינו – בסימון תהליכים של שכפול, שעתוק, האחדה, אנונימיות ופיקוח בעידן הגלובליזציה. … קיראו עוד

מצרפתית: חיל חלוץ מצומצם ומובחר ההולך לפני המחנה. בהשאלה: קבוצת מיעוט מיליטנטית המוכנה להסתכן כדי להביא לשינוי רדיקלי של מציאות פוליטית, חברתית או אסתטית. המונח מציין בדרך כלל קבוצת מיעוט לוחמנית בתחום האמנות שהפרקטיקות שלה מקדימות את זמנן ומסמנות נתיבים חדשים ומהפכניים שכלל הציבור או "עולם האמנות" עתידים להכיר בהם מאוחר יותר. הפולמוס על מותו של האוונגרד הוא נושא מרכזי בשיח על התרבות החל משנות השישים של המאה ה-20 ועד ימינו. … קיראו עוד

תוכנית לחברה אידאלית שאינה קיימת במציאות. מודל חשיבה המכוון אל הטוב התועלתי או המוסרי. אוטופיה היא אתר א-היסטורי, שאינו בנמצא (או-טופיה, ביוונית: "שום-מקום"), מקום ששורר בו סדר אידאלי, שאינו ניתן להגשמה בתנאי החברה הרגילים; סדר יחידאי, מוחלט וגואל, פרי הדמיון והמחשבה החופשית, המכוון ליצירתה של הרמוניה מושלמת. האוטופיה יכולה ללבוש צורה של מקום טופוגרפי (למשל עיר), או לשרטט סדר סימבולי המכונן מוסדות אידאליים של צדק ושיתוף, שבהם באים לידי ביטוי הערכים האישיים והחברתיים של תושבי האוטופיה. אוטופיות יכולות לשקף תכנים פוליטיים, מוסריים או אסתטיים מגוונים באמצעות ספרי מסעות, מדע בדיוני או הגות חברתית. עוצמתה של האוטופיה נעוצה בתמונה המושלמת של המציאות שהיא מציירת; חולשתה טמונה בהנחה בדבר נמנעוּת הטעות – ומכאן, הטרור המחשבתי והפוליטי שהיא מפעילה כנגד מתנגדיה. … קיראו עוד

גילויי תרבות בולטים, המתקבלים בחברה לפרק זמן נתון ואחר-כך מפנים את מקומם לגילויים אחרים. הפרשנות הרווחת והמוסכמת לנושאים של טעם בנקודת זמן נתונה. הנורמה שמעניקה תיווי וזיהוי ל"נכון". נורמה זו, הנתונה לשינויים מתמידים, משמשת כסוכן מרכזי של תקשורת וחִברות. חילופי האופנות יכולים להתבטא בהרגלי לבוש, דיבור, סגנונות חיים ועוד. האופנה מהווה כלי מרכזי של פרשנות תרבותית ל"עכשווי" ולקומוניקטיבי. בגילוייה השונים היא צירוף מיוחד במינו של דחף אמנותי וגירוי מסחרי קפיטליסטי, שמזרימים ביקוש מתמיד לבורסה של "החדש". האופנה היא אפוא האמונה ב"חוק השינויים", ביכולת האנושית להגדיר מחדש את האידאל של הזמן באמצעות חילופי האופנות. לעתים נדמה כי הזיהוי ההיסטורי של תקופה קשור בקשר הדוק לזיהוי הלבוש והטעם האופנתי של אותה עת. כך הופכת האופנה למסמן תקופתי; דרך ייצוגיה אנו מתוודעים לזרימת הזמן החולף. … קיראו עוד

מושג מרכזי בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית המזהה את המושג "מציאות" עם המושג "אדם". האדם מופיע כסובייקט פרטי על כל אופני ההתגלות שלו. האקזיסטנציאליסטים מבקשים למנוע קביעה מראש של תכונה מהותית, שאיתה מזוהה האדם, כגון שכל או תבונה, ורואים בו ייצור חסר הגדרה ופתוח לשינויים על רקע פעילותו היומיומית. פעילות זו מעניקה משמעות לעולמו, קובעת את חירותו של הסובייקט ומאפשרת לו להגיע לקיום אותנטי. … קיראו עוד

מטבע לשון המזוהה עם ביקורת התרבות של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד (Frued). התרבות מבוססת על תהליכים של הדחקה, ואולם היא מאוימת תדיר על-ידי אינסטינקטים תוקפניים שהם חלק בלתי נפרד מיצרי העונג. כניסה אל תוך התרבות כרוכה באי-נחת ידועה: אלה הם תהליכים מרסנים הגורמים כאב, סבל ורגשי אשמה המרחיקים את האדם מאושרו. להיות בתוך התרבות פירושו לבחור במפח נפש בלתי נמנע. זוהי תוצאה של ההדחקה הרגשית והאינסטינקטואלית הנגזרת על האדם. הפופולריות של המונח מוצאת את ביטוייה בהקשרים רבים במדעי החברה והרוח; הוא משמש בניתוח תהליכי עומק בתרבות המרחיקים את האדם ממימוש אישי או קולקטיבי של מאווייו כפועל יוצא מפעילותן של אידאולוגיות דכאניות. מקורות אי-הנחת בתרבות ההווה קשורים לכינונה של חברת צריכה נרקיסיסטית המגביהה מעת לעת את רף האושר. יצרי עונג בלתי מסופקים, מצד אחד, ואופוזיציה רדיקלית של האחר הלא-מערבי, מצד אחר, מסמנים את גבולותיה של תחושת אי-הנחת בתרבות ימינו. … קיראו עוד

אירוע מדיה הוא טקס ייחודי האופייני לתקשורת הטלוויזיונית של ימינו. שידור חי ההופך את ההיסטוריה לריטואל גלובלי. אירועי מדיה יוצרים שינוי בתפיסת ההיסטוריה עצמה, באשר הם תורמים לראייתה כסדרה של אירועי שיא חזותיים ולא כתהליך ליניארי, הדרגתי, סימבולי ביסודו. אירוע תקשורתי הוא כינוי למהלך המכוון על ידי גורמים פוליטיים, מסחריים, ציבוריים או עיתונאיים, והחותר לקביעתו של סדר יום. אנטי-אירוע הוא אירוע תקשורתי מתוכנן שהסתיים בכישלון. … קיראו עוד

אירוע היוצר סבל אנושי בקנה מידה חריג, שתוצאתו הרס החיים. ייצוגי האסון וניהולו הינם קנה מידה להגדרת האנושי. טכנולוגיות אסון משמשות להצלת חיים ולהקלת הסבל של האוכלוסייה הנפגעת בעת האסון; אלה מנוהלות על-ידי מדינות, ובחלקן על-ידי ארגונים הומניטריים גלובליים. "ניהול אסון" הוא חלק בלתי נפרד ממערך כללי של "ניהול חיים" המסור בידי השלטון: הריבון חייב לנהל את הטיפול באסון כדי לייצב מחדש את גבולות הסדר שהופר (פיקוח, מניעה, היגיינה, שיקום וכדומה). ניהול אסון הוא פרקטיקה המציינת את יחסה הפוליטי והמוסרי של החברה הכללית לאדם שנותר חסר כול, "אדם חשוף" – בניסוחו של ההיסטוריון ג'ורג'יו אגמבן (Agamben, 1998). סובייקט זה – פליט, ניצול, חי-מת, אדם שזכויותיו האזרחיות הופקעו – מציב בעצם קיומו תביעה מוסרית לפני האדם: הצורך לסייע בהצלת חיים; המחויבות לסייע לזולת – כל זולת – השרוי במצוקה (אופיר, 2003א). יחד עם זאת, מצבים היסטוריים מלמדים, כי בתנאים של קונפליקט לאומי, למשל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כאשר נפגעי האסון ההומניטרי שייכים למחנה האוייב, חל תהליך של התנתקות נפשית מסבלו של האחר. הסבל של האחר הופך לשקוף; הוא מוכחש בתהליך של אלימות מכוננת ומתגוננת הננקטת על ידי מוסדות המדינה. בחברת המדיה העכשווית הופכים הטלויזיה וגולשי האינטרנט לקהל יעד שאל תודעתו המוסרית מכוונים המראות והקולות. התוצאה אמביוולנטית: מחד גיסא התעוררות המצפון הקולקטיבי ותחושה של סולידריות אנושית, מאידך גיסא הכחשת האסון על-ידי מחזורו והפיכתו ל"ספקטקל טלוויזיוני", הדבר שקורה "שם"; אירוע שאינו מאיים על יציבותם וחוסנם של החיים הנורמליים, הרגילים, "כאן". … קיראו עוד

מיוונית – "חזיון", "גילוי", "התגלות". כתבים שתוכנם חזונות של תקופת אחרית הימים. נבואות אפוקליפטיות מופיעות בתנ"ך (דניאל, הספר האפוקליפטי שהתקבל לקנון) ובברית החדשה (חזון יוחנן, הטקסט החותם את הספר). נקודת המוצא האפוקליפטית היא שלילה קיצונית של מציאות הנתפסת כפגומה ומושחתת. החזון האפוקליפטי משרטט קווי מתאר שעניינם תיקון אלים וטראומטי של המעוות. זהו מהלך קוסמי מוקצן המלווה בתהפוכות בטבע. שיאו של המאבק ב"קרב האחרון" בין כוחות האור לבין כוחות האופל. לאחר ניצחונו של הטוב ייפתח עידן חדש שיסמן את קצו האוטופי של הזמן. בתרבות ימינו זוכה המונח לפרשנות רדיקלית חדשה: "הלא ייאמן" ("יום הדין") כבר קרה ("נפילת התאומים") מבלי שהדבר שם קץ להיסטוריה. האפוקליפסה שהתגשמה הפכה לבדיון פופולרי על גבול הקיטש – מושא למִחזור אסתטי בלתי נלאה. אנו חווים כיום את "קץ האפוקליפסה". תפיסה זו מעוגנת בשלוש סיבות מרכזיות: אי-אמון בהיסטוריה ליניארית הנעה לקראת קצה ההכרחי; הערעור שחל במשמעות הטקסט, שפרשנותו היא בסיס לחישובי הקץ; גלישה אל עידן האפוקליפסה הנלעגת (Mock Apocalypse), שבו הדימויים האפוקליפטיים הפכו למוצר צריכה והזוועה הפכה לבידור. … קיראו עוד

מושג המתייחס לקנה מידה (scale, size) כמפתח לקריאה של המציאות. הטענה כי במציאות האורבנית והטכנולוגית של ההווה, גודלם ומורכבותם של מקומות ושל אתרים מחייבים תפיסה חדשה של זמן-מרחב. תפיסה זו מבשרת שיתוף פעולה בין גורמי תכנון, עיצוב וביצוע העוסקים בעירוניות. בעקבות זאת הארכיטקטורה מופיעה כהיפר-ארכיטקטורה ומגלמת בתוכה מרקם חברתי וסימבולי עשיר. … קיראו עוד

צמד מונחים שהציע פרידריך ניטשה כדי לייצג שתי השקפות עולם ושני אופני עיצוב מתחרים בתולדות התרבות. האפוליניות, המזוהה עם האל אפולו, מייצגת קוטב של רציונליות, צורניות ואיזון. הדיוניסיות נקשרת לדיוניסוס, אל היין והפריון, ומייצגת קוטב של אי-רציונליות, חריגה מגבולות ומשליטה עצמית. דומה כי בתרבות הנרקיסיזם של ימינו, ידה של האופציה הדיוניסית היא על העליונה: הפנטזיה המוקצנת, המונעת על-ידי התשוקה לכוח, היא חלק בלתי נפרד ממבנה התרבות. … קיראו עוד

עיר שעשועים ואייקון תרבותי המופיע במקומות שונים בעולם: דיסנילנד בקליפורניה; דיסניוורלד באורלנדו, פלורידה; יורודיסני בצרפת; טוקיו דיסני ביפן. אב טיפוס של עיר-צעצוע המשלבת פנטזיה וצריכה, התיילדות ואושר בלתי נדלה. תוצר מובהק של תרבות הקיטש והגודש. אתר בילוי פופולרי להמונים. … קיראו עוד

הייפ הוא כינוי להצגה של מציאות מוגזמת ומוקצנת של "הדבר הגדול הבא". מונח מתחום השיווק המגדיר את המוצר במושגים אופנתיים וכריזמטיים, המופנים לקהל יעד מפולח ושוחר חידושים. ההייפ מכוון לקידום אינטנסיבי ואקסטרווגנטי של מוצרים בעידן של טכנולוגיה רוויה וקפיטליזם מואץ. ההייפ מבטא סגנון חיים עדכני, אנרגטי, יוצא דופן, המשווק תחת הכותרת "העתיד כבר כאן". כך הופכות הנבואות והתחזיות למוצרי הצריכה של ההווה. הבאזז היא מילת מפתח עכשווית הקרובה במשמעותה להייפ. המונח מבליט את הרעש התקשורתי שמייצר המוצג, את השתלטותו האגרסיבית על השדה החברתי. … קיראו עוד

מונח מפתח בתיאוריה האסתטית של ולטר בנימין (Benjamin). ההילה הפולחנית ליוותה את הגדרת האמנות הקלאסית. היא הציבה את האובייקט האמנותי כיצירה אותנטית וחד-פעמית שיש לעלות אליה לרגל. מאז ימי הרנסנס החליפה הסגידה החילונית ליופי את הסגידה הדתית לאל וסיפקה לאדם המודרני פולחן חלופי. אולם בעידן הטכנולוגי אבדה ההילה: יצירת האמנות שוב אינה נתפסת כיצירה פולחנית (הילתית). היא הפכה לאובייקט משוכפל ומשועתק, פרי טכנולוגיות השעתוק של הצילום והקולנוע. באופן פרדוקסלי, טוען בנימין, כי דווקא השכפול ההמוני הקנה למוצר האמנותי ערך פוליטי והפך אותו לכלי המאפשר להמונים להשפיע על התרבות. מצד שני, הזיווג בין היופי לבין ההמון הוליד גם תוצאות שליליות: הוא אפשר חיבור בין יופי לאלימות ופרץ פתח למהלך הפשיסטי של האדרת המלחמה. … קיראו עוד

המונח היפר-ריאליזם, שטבע הפילוסוף והסוציולוג ז'ן בודריאר (Baudrillard), מציין את האופן שבו המציאות מתוּוכת לצרכניה. בחברה הפוסט-תעשייתית שלאחר מלחמת העולם השנייה מתאפיינים הדימויים והסימנים בבולטות המעלימה את המרחק בין האובייקטים לבין ייצוגיהם. דימויים שנוצרו בחסות המדיה משפיעים באופן רדיקלי על שיפוטי המציאות שלנו. סימנים ומשמעויות צפים בתוך מערכת סגורה, המפנה אל עצמה, ויוצרים מציאות היפר-ריאלית חדשה. … קיראו עוד

בביולוגיה, חלקיק זעיר המסוגל להתרבות רק בתוך תא חי של אורגניזם אחר. הנגיף גורם למחלות ועמיד בפני אנטיביוטיקה; בטכנולוגיית המידע, כינוי לתוכנית מחשב המסוגלת להתרבות, לחדור לתוכנות אחרות ולגרום נזק עד כדי הרס המידע; כמטאפורה תרבותית, הווירוס מתאר את נטייתה של מערכת, אורגנית או אנאורגנית, להרס עצמי. לדידו של פילוסוף התרבות ז'ן בודריאר (Baudrillard), זוהי המגמה האובדנית של התרבות בת זמננו, העוברת ממשחקים של תחרות החותרים לאיזון ולסינתזה, אל משחקים המבליטים קונפליקט וסיכון, הקצנה ואקסטזה. הווירוס הוא דימוי למצב של הצפה ויתרות, המביא לקריסה של מערכות משמעות. … קיראו עוד

אובייקט מגובב, נעדר, חסר סדר; אוסף של פריטים אקראיים, חסרי מתכונת, נגישות או שימושיות. הזבל מייצג שחיקה של גבולות, של הגדרות ושל מושגים. מבחינה סמלית הוא עומד בקוטב הנגדי לשפה שהיא אוסף מאורגן של פריטים המציית למערכת כללים נתונה. הזבל הוא "שפה סכיזופרנית" המבטלת יחסים בינאריים כמו דמות ורקע, עיקר וטפל. זוהי אנטי-שפה המתאפיינת בשארית, בגודש, בהיעדר אבחנה ובאמורפיות. הזבל הוא תופעת לוואי של חברת הצריכה והשפע. נוכחותו הדומיננטית מאיימת על מערכות של מידע ותקשורת (דואר זבל). … קיראו עוד

מונח המזוהה עם הפילוסוף והסוציולוג גי דבור (Debord). לדבריו, הדימוי בעידן הקפיטליזם המאוחר, שניתק מסביבתו האסתטית הטבעית, הפך זה מכבר לגורם ייצור מרכזי. לאחר שהופרד ממקורותיו בעולם הדברים, פועל הדימוי כגורם עצמאי בזרם הכללי של הסחורות. איננו חווים את המציאות במישרין אלא באמצעות ייצוגיה ודימוייה הכלכליים והתרבותיים. הדימויים, שהפכו לחפצים סחירים, מקבלים תבנית של ספקטקל: מחזה ראווה שנועד ליצור ממד הזוי ובלתי מציאותי, המכונן את היחסים האמיתיים בחברה. … קיראו עוד

יישום של ידע מדעי ואחר למטרות מעשיות, באמצעות מערכות מורכבות הכוללות אנשים וארגונים, מכשירים ומכונות. נקודת המפגש בין ידע מדעי תאורטי לבין ידע שימושי, שנועד לסיפוק צרכיו האינסטרומנטליים של האדם. נקודת המבט הטכנולוגית גורסת כי העולם מותקן לשימושנו; משמעותם של דברים נובעת מן התוצאות שהם מייצרים, והטבע הוא משאב שאנו צורכים לתועלתנו. הטכנולוגיה איננה מכשיר ניטרלי, אלא צורת ראייה הקושרת בין הכרה אובייקטיבית לבין הכרעה ערכית וסובייקטיבית הנגזרת מאמונות חברתיות. פולמוס מתנהל סביב השאלה האם הטכנולוגיה כובלת את האדם ומרחיקה אותו מן הישות הבלתי אמצעית של העולם, או שהיא מחברת אותו לנשגב חדש ומאפשרת צורות התבוננות חלופיות? … קיראו עוד

ראייה מרחוק (Tele: רחוק, Vision: ראייה). מדיום תקשורתי ואמנותי מרכזי בתרבות זמננו. מערכת אלקטרונית המשדרת תמונות נעות בשילוב קול באמצעות מכשור הממיר אור וקול לגלים אלקטרוניים. אלה מומרים בתורם לתמונה ולקול בר השמעה. האותות משודרים למסכים רחוקים שאליהם מרותקים מיליוני צופים. הדומיננטיות של הטלוויזיה בולטת בחיי היומיום, משום שיותר מכל אמצעי תקשורת אחר היא יוצרת זרימה טוטלית של "תמונת המציאות", המתקבלת בו בזמן מרחבי העולם כולו. כוחה של הטלוויזיה נובע מהיותה מדיום סמכותי וחד-כיווני, המשדר לקהל צופים פסיבי יחסית, במתכונת דרמטית ובעלת השפעה. עולם הדימויים הטלוויזיוני, האופי החזותי של ייצוגי המידע ויכולתה של הטלוויזיה לחבר בין המנוכר לאינטימי ובין הציבורי לפרטי – כל אלה משרטטים עבור הצופה את המרחב החזותי שבו נעים ומתפענחים חייו. … קיראו עוד

המילה terror מקורה בשורש הלטיני terrere (לרעוד, לפחוד, to tremble). מטרת הטרור היא לגרום חרדה, לזרוע בהלה, ליצור תחושת כאוס וחוסר אונים. הטרור הוא אקט של אקסטזה אלימה, חזיון ראווה מרגש ומפחיד הפועל בשירותה של אידאולוגיה פוליטית. אף כי שיטות הפעולה של הטרור דומות לפעולות אלימות אחרות כגון הרס רכוש, רצח או מלחמה, הטרור מהווה פרקטיקה ייחודית שמשמעותה חורגת מן המשמעות המיידית של קורבנוּת וסבל. לטרור מטרות סימבוליות שעניינן להעביר לקהל רחב מסר פוליטי קיצוני באמצעות האפקט הדרמטי של המוות האלים. לזוועה שמחולל הטרור יש כוח של נשק הכרעה אסטרטגי, שאמור להביס מבחינה פסיכולוגית את היריב. הטרוריסטים עושים שימוש באלימות גדושה שאינה מכירה בחפים מפשע; הם פועלים מחוץ לנורמות המקובלות של חוקי המלחמה או המאבק המזוין. טרור מודרני הוא טרור מהפכני או טרור מדינה שמכוון להשגת יעדים פוליטיים מוגדרים. טרור פוסטמודרני הוא בעיקרו טרור סימבולי המתפשט בצורה נגיפית תוך ניצול אמצעי המדיה החדשים כמו הטלוויזיה והאינטרנט. טרור פוסטמודרני פוגע במערכות תקשורת ואינפורמציה, אך הוא גם משגשג בחסותן. מנקודת מבט תרבותית, הטרור משקף את "חזרת המודחק" – המפגש הטראומטי של המערב עם "הדבר האחר" – האלמנט המוכחש של המוות הקורבני. … קיראו עוד

תהליך של יצירת זיקה בין הדבר הנעדר (שאותו אנו מייצגים) לבין הדבר הנוכח. הסימן המייצג עומד במקום הדבר האמיתי, הדבר המיוצג. הייצוג הוא כלי שבאמצעותו אנו הופכים את רצוננו לגלוי ולידוע. תהליך זה מתקיים כאשר אנחנו משתמשים בסימנים לשוניים במקום בדבר עצמו. שאלת הייצוג הופכת לסוגיה מרכזית בכל דיון בגבולות השפה, ככלי המשקף את המציאות או מבנה אותה. … קיראו עוד

סוכן תרבות נערץ ובעל מוניטין. אחד מגיבוריה של תרבות ההמונים. דמות המזוהה יותר מכול עם אמצעי התקשורת המרכזיים, הקולנוע והטלוויזיה. הכוכב הוא אדם שפניו מבטאות ומחיות את רגש ההזדהות הקולקטיבי. במרחב הקפיטליסטי, תפקיד הכוכב לשווק את המוצר הנקשר בשמו ולמכור אותו לקהלים רחבים. כדי שהקהל יזהה את המוצר-כוכב, סוכנויות שונות דואגות לפרסם את סימני הכוכבות שלו. הן יוצרות את דימויו של הכוכב הנתמך על ידי הופעתו הבימתית, סגנון חייו, "הפרסונה" שלו, סגנונו האמנותי וכו'. סגנונו הייחודי של הכוכב זוכה לבידול מול סגנונם של אמנים אחרים ומאפשר את זיהויו כמותג. … קיראו עוד

מטאפיזיקה היא ענף בפילוסופיה העוסק בחקר המציאות שמעבר לנראה ולניסיוני. המטאפיזיקה עוסקת בממשות של העולם מנקודת מבטה של התבונה, ויש לה שלוש מטרות מרכזיות: (א) לגלות את טבעו האמיתי של העולם; (ב) לברר מהי הסיבה לקיומו; (ג) לבחון מהו מקומו של האדם בתוך העולם. משום שנטיותיה חובקות עולם, המטאפיזיקה מבקשת לבנות שיטות כוללות המסבירות את המציאות ומנסות לרדת לחקרהּ. הנחת היסוד היא כי באמצעות התבונה והאינטלקט ניתן לגלות את טיבו של העולם וכי לצורך כך יש לסמוך על ידע שמקורו בנתוני החושים. כדוגמה לתפיסה מטאפיזית אפשר להביא את שיטתו של פרידריך הגל (Hegel), שלפיה העולם הוא ישות תבונית ששליחותה ההיסטורית נשלמת ככל שהיא מתקרבת לידיעת עצמה. הביקורת על המטאפיזיקה מתחילה כבר בשיטתו הטרנסצנדנטלית של עמנואל קאנט (Kant), שלפיה לא ניתן לדעת באמצעות התבונה את "העולם האמיתי" שמעבר לנראה. ניטשה, שמלעיג על המטאפיזיקה, מזהה בה את המחלה האירופאית בהא הידיעה: מחלת התבונה והקִדמה המדומה. ההתנגדות למטאפיזיקה מאפיינת גם זרמים בפילוסופיה האנליטית (למשל, לודוויג ויטגנשטיין "המאוחר", ריצ'רד רורטי, נלסון גודמן) וזרמים בפילוסופיה הפוסט-מודרניסטית (ז'ן בודריאר, ז'ק דרידה ואחרים). … קיראו עוד

מושגים מרכזיים ושנויים במחלוקת בתרבות התקשורתית העכשווית. המידע ניתן לתיאור כתוכן של התופעה התקשורתית, כידע בהתהוות, אך גם כסוג של גודש וריבוי הממוקם בתוך מערכות יוצרות משמעות. מידע הוא גורם מעצב בעולם הקפיטליזם המאוחר: סחורה "חדשה" המחליפה את הסחורה הפיזית הישנה. המידע הוא כוח, ביטוי לעוצמה. הידע הוא מידע המאורגן בהתאם לתמונת עולם מסוימת. מידע משמעותי. … קיראו עוד

השקפה הגורסת פתרון טוטלי, מהפכני וגואל ברמה אישית, חברתית ופוליטית. השקפה זו מוצאת את ביטויה בתנועות משיחיות, כתות וזרמים פוליטיים. המילניאריזם מאמץ לרוב את הלך הרוח האפוקליפטי, החוזה אירוע קוסמי שישנה סדרי בראשית ויסיט את ההיסטוריה לדרך מהפכנית חדשה. בתרבות הפוסטמודרנית נתפס רעיון האפוקליפסה כאופנתי ונלעג; האפוקליפסה מתוארת כ"סוף" שאינו מגיע, כ"גאולה" שמתמחזרת כל פעם מחדש. … קיראו עוד

בהגדרה הקלינית, ייצוג כאוב ומענג של אובדן. המלנכוליה היא כאב שהותק ממקורו הראשוני והפך מושא לייצוג משני, באמצעות תגובה הכרוכה בייסורים ובתשוקה. המלנכוליה ממירה את האובדן הממשי בתחליף דמיוני. תחליף זה מעורר תחושה פרדוקסלית של יגון ושמחה שנחווית בעוצמה ובעונג. ברמה התרבותית, זוהי אלגוריה המתארת את פירוק שרשרת הסימון: הופעתם של מסמנים חליפיים למסומן האחד המייצג את האחדות האבודה. המלנכוליה היא תוצר מובהק של רוח העידן הספוג בנוסטלגיה מתמדת למקור בלתי ידוע או לשלמות נעלמה. התבוננות ביקורתית תחשוף את קיומה של תרבות הצריכה והמדיה כתרבות מלנכולית – תרבות היוצרת באמצעות הראווה תחליפים דמיוניים לאובדן הבית (האב) הממשי. … קיראו עוד

טכנולוגיה המייצרת באמצעים ממוחשבים סביבות אינטראקטיביות מלאכותיות, הנתפסות לעתים כהיפוכה של המציאות הממשית. הממשק בין המציאות המדומה למציאות המוכרת מן הניסיון הישיר, הופך לסוגיה תאורטית ופילוסופית. זו מוצאת את ביטויה העשיר בדיונים על קולנוע, אמנות, ספרות ומדע בדיוני. … קיראו עוד

מרחב וזמן הם קטגוריות המארגנות את הניסיון האנושי. הטריטוריה היא מרחב מזוהה שבו מסומנים גבולות ונוצרות זהויות קולקטיביות ופרטיות; הטריטוריאליות היא בעלות שחש ומפגין הפרט כלפי מרחב, אובייקט או רעיון. על-פי קאנט (ביקורת התבונה הטהורה), מרחב וזמן הן קטגוריות הטבועות בסובייקט. תפקידן להפוך רשמים חושיים לעצמים תבוניים הניתנים להגדרה. הזמן הוא אמצעי להגדרת השינוי שחל במרחב. המרחב והזמן אינם מנותקים מן התודעה החושבת אותם. הם אינם נתונים, או מובנים, מחוץ לתהליכים החומריים והסימבוליים המתארים אותם. המרחב נתון בדרך כלל בתוך הקשר של סיפור אנושי; הוא תוצאה מובהקת של כלי המדידה והפרשנות שלנו; המרחב מופיע כגורם אישי, חברתי, לאומי, נפשי או דמיוני. הוא נקשר למושגים כגון טריטוריה, כוח ומקום, ומהווה כמותם אמצעי ליצירת זהות, לשרטוט גבולות, לכתיבת היסטוריה. המרחב הרב-לאומי, המבוסס על שיטה כלכלית ותקשורתית כוללת, מאפיין את עידן הגלובליזציה. הזמן יכול להיות קווי, מעגלי, מיתי, תודעתי או וירטואלי. הוא יכול להיות פתוח, נצפה, אטום, מעברי, המשכי, מפורק, מכיל ומייצג את הזיכרון (הזמן הלאומי או המעמדי) הנאגר בתוכו. קטגוריית הזמן מרכזית לחשיבה המודרנית: הזמן נתפס כסוכן מרכזי המוציא מן הכוח אל הפועל תבנית היסטורית גואלת (למשל במרקסיזם). קטגוריית המרחב היא קטגוריה פוסטמודרנית העוקבת אחר הלוגיקה של הרשת. זו קושרת בו-זמנית אופני שיח שונים המתרחשים במרחב. … קיראו עוד

פילוסופיה פוליטית ותאוריה ביקורתית המבוססת על הגותו של קרל מרקס (1883-1818). ביסוד התאוריה עומד עקרון המטריאליזם ההיסטורי, שלפיו התשתית החומרית והכלכלית של האדם מעצבת את תודעתו לאורך ההיסטוריה ומשפיעה באופן מכריע גם על מבנה-העל, שהוא דפוס הפעולה הרוחני שלו. בבסיס החיים הכלכליים עומדים יחסי ייצור המתקיימים בין הקפיטליסטים, בעלי אמצעי הייצור, לבין חסרי אמצעי הייצור – הפרולטריון. כל תקופה מתאפיינת ביחסי ייצור ייחודיים לה ובמאבק מעמדי המתקדם באופן דיאלקטי לאורך ההיסטוריה ומסתיים בניצחון הפרולטריון, שלאחריו תיכון החברה העל-מעמדית של העתיד. המרקסיזם, שהבטיח אוטופיה מוסרית ופוליטית למאמיניו, היה לגורם אינטלקטואלי ופוליטי חשוב מאז סוף המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20. חסידיו ראו בו שיטה מדעית המוכחת על-ידי ניתוח היסטורי של הכלכלה המדינית; אחרים ראו בו אידאולוגיה של שחרור הפועלת בשירות האדם. המבקרים הצביעו על הממד הדוגמטי, הדטרמיניסטי והמשיחי של המשנה המרקסיסטית וראו בה מקסם שווא הפותח פתח לדיקטטורה רוחנית. אף כי המרקסיזם הפוליטי נחל את כישלונו המובהק בדמות מדינת המשטרה הסובייטית, ממשיכים ניאו-מרקסיסטים רבים לראות בו שיטה ביקורתית רבת עוצמה היכולה לשפוך אור על היחסים החברתיים ועל אופני שיח בתרבות ובתקשורת העכשוויות. ביקורת ניאו-מרקסיסטית ופוסט-מרקסיסטית בולטת בלימודי תרבות ותקשורת, בלימודים פוסט-קולוניאליים ובתאוריות פמיניסטיות, ומוצאת ביטוי אצל הוגים כגון אנטוניו גרמשי (Gramsci), מיכאיל באחטין (Bakhtin), לואי אלתוסר (Althusser), ריימונד ויליאמס (Williams), ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard), פרדריק ג'יימסון (Jameson) ועוד. … קיראו עוד

ביוונית: געגועים הביתה (Nostos: חזרה הביתה, Algos: כאב). מצב של עצבות הנובע מגעגועים לעבר הנתפס כשלם יותר מן ההווה. תשוקה עזה לשוב לתקופה בעבר, לערכים המזוהים עמה או לאובייקטים המייצגים את אווירתה, ויחד עם זאת, הכרה כאובה כי השיבה אינה אפשרית. פרקטיקה ההופכת למדד תרבותי בעידן של אי-ודאות ושל חוסר אמון בעתיד. אחד ממאפייניו של המצב הפוסטמודרני. … קיראו עוד

מטאפורה לתרבות העכשווית. ההנחה כי האמנות, האדריכלות והתקשורת בימינו מצטיינות בממדים בארוקיים: גודל, רוחב ודחיסות; עושר פוליפוני ושפה מורכבת; נטייה לאלגוריה סיפורית; הזדקקות לפרשנות מתמדת; מתח בין מערכות פיזיות גלויות למערכות סמליות וסמויות מן העין. הפילוסופיה הניאו-בארוקית מניחה שאין בכוחה של הרציונליות להסביר את המסתורין של העולם. תבניות עיצוב אלה, ששלטו בתקופת הבארוק (1700-1600), חוזרות ומופיעות בפרקטיקות שונות של התרבות הפוסטמודרנית. … קיראו עוד

אסטרטגיה אמנותית מקובלת החל מסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים, שבה האמן שואב דימויים ונושאים מאמן אחר ויוצר אותם בגרסה חדשה תוך נאמנות לסגנונם המקורי. בהרחבה, כל אסטרטגיה פילוסופית, תרבותית או תקשורתית המייחסת לעצמה את אוצר המילים או את סגנון החיים של האחר. פרקטיקה אמנותית וחברתית המערערת על קיומם הנבדל של אובייקטים שונים וטוענת שמשמעותם היחידה היא הדימוי החברתי המקובל שלהם. דימוי חברתי זה הוא מעין הון סמלי שניתן לנכסו על-ידי ייצוגו מחדש: הטקסט מתחזה לקניינו וללשונו של מישהו אחר. בזירה הפילוסופית, תהליך הניכוס/ייחוס הוא אסטרטגיה מרכזית בתורת הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה. לשיטתו, הטקסט החדש לעולם הולך בעקבותיהם של טקסטים קודמים ומתפענח באמצעותם; הוא נענה להם ומתפלמס עימם, ובכל מקרה, החזרה של הטקסט האחר הופכת לדרך חדשה של תגובה ותקשורת. … קיראו עוד

שתי קטגוריות אסתטיות המגדירות אובייקטים המייצרים עונג. קטגוריות פילוסופיות ותרבותיות היוצרות קריאה נבדלת של המציאות: היפה הוא חוויה של רגש ושל דמיון, התחומה בגבולות השיפוט הרציונלי ומטרתה להפיק עונג ללא מטרה שימושית כלשהי. הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת. בניגוד לחוויית היפה, התואמת את גבולות הניסיון האנושי, הנשגב פונה אל העל-אנושי ואל הבלתי ניתן להגדרה. הנשגב נוגע באלימות של הממשי ומתכתב עם יצרי המוות. … קיראו עוד

שמה של תנועה פוליטית-אמנותית שקמה באירופה בשנת 1957 והגיעה לשיא השפעתה בשנות השישים בצרפת, בעיקר בהקשר ל"מאורעות 68'" – "מהפכת הסטודנטים" בפריז, מאי 1968. המסר המרכזי של התנועה הוא ביקורת של חברת הראווה המונעת על-ידי מדיה, דימויים וצריכה. התנועה מציעה חלופות פוליטיות ואמנותיות חתרניות, המייצרות קישורים מזדמנים, "טפטוף" וסחף יצירתי בין מערכות שאין ביניהן ברגיל זיקה ישירה. בא כאן לידי ביטוי הרצון לברוא את חיי היומיום מחדש, באמצעות יצירת סיטואציות עצמאיות ובלתי צפויות, איים של חירות ודמיון. לתנועת הסיטואציוניסטים נודעה השפעה ארוכת טווח בתחום האדריכלות, התכנון האורבני, ביקורת התרבות ועוד. … קיראו עוד

מונח המציין העתק שאין לו מקור, ואשר הופך לתחליף הבדוי המועדף של המקור. הסימולקרה אינה שייכת לא לרשות של האמת (או המקור), ולא לרשות של השקר. היא מבטלת את הניגוד ביניהם ובכך מפרקת את הסימן מזהותו. מה שבא במקום הסימן הוא דבר שלישי: "הסימן הרווי", כלומר הסימן המתחזה, שמסתיר את טבעו האמיתי וטוען כי הוא מוסמך לדבר בשמו של האמיתי. סימולקרה היא פרקטיקה מרכזית בתרבות הווירטואלית העכשווית. זוהי מציאות שאיבדה מן האותנטיות שלה, שמקורותיה הבדויים טושטשו ונבלעו בתוך הקצב ועוצמת הזרימה של הדימויים המפוברקים במדיה, בפרסומת וכדומה. … קיראו עוד

בימינו מעמדה של העובדה נראה חלש מאי פעם. ההגדרה המקובלת, הרואה בעובדה דבר של ממש, בעל תוקף אמפירי, בניגוד לדעה, להשערה או להערכה, זוכה לביקורת נוקבת. ההכרה ביחסיותה של העובדה חודרת אל פרקטיקות ואל תחומי ידע העוסקים בעובדות: מדע, משפט ודיווח. בתרבות המדיה, המבוססת על שעתוק הדימוי, השליטה בהצגת העובדות היא חלק בלתי נפרד מן הרטוריקה של הכוח. … קיראו עוד

זרם בתרבות ובמדעי האדם החל משנות השישים של המאה ה-20. הפוסט-סטרוקטורליזם, המזוהה עם המפעל הביקורתי של דרידה (Derrida), בארת (Barthes), פוקו (Foucault), דלז (Deleuze), לאקאן (Lacan), ליוטאר (Lyotard), רורטי (Rorty), בודריאר (Baudrillard) ואחרים, מבקר את הנחות היסוד של המחשבה המערבית: קיומה של סטרוקטורה לשונית אוניברסלית המכוננת תמונה משמעותית של העולם. הפוסט-סטרוקטורליזם מביא לידי גילוי אופני חשיבה וייצוג הטרוגניים, המעניקים קול לשוליים הלשוניים, החברתיים והפוליטיים; הוא מגלה את העולם כטקסט הזורם מעבר למשמעויותיו הגלויות. כך מתבצע פירוק חתרני של הסימן כמקור ליציבות ולידיעת האמת. הפוסט-סטרוקטורליסטים מבקשים לקיים דיון פרשני והרמנויטי הפורץ מגבולות הסטרוקטורה הרציונלית ומעדיפים במובהק אופני שיח המבוססים על הבדלים על פני שיחים החותרים לשלמות או לאחדות. הזרם מערער על החשיבה הבינארית שהציע הסטרוקטורליזם. הסובייקט הרציונלי שוב אינו מקור ליציבות או לסמכות; עצם כינונו הוא אקט פוליטי שמעורבים בו תהליכים של כוח ודיכוי. פירוק הסובייקט האוניברסלי, תוך בחינה ביקורתית של אופני כינונו ההיסטורי, הופך למשימה מרכזית. הפוסט-סטרוקטורליזם מקיים קשרי גומלין עם פרויקטים גובלים כגון פמיניזם ופוסט-פמיניזם, פוסטמודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, לימודי תרבות ועוד. על הפוסט-סטרוקטורליזם ניתן להתבונן משתי זוויות: כפילוסופיה של התרבות וכשיטת ניתוח המפענחת טקסטים בתרבות, בתקשורת, בבלשנות ובחיי היומיום. … קיראו עוד

מודרניזם ופוסטמודרניזם הם שני זרמים מרכזיים באמנות של מאה השנים האחרונות. מודרניזם הוא סגנון באמנות הפלסטית, באדריכלות, בצילום, בספרות, בקולנוע, בתאטרון וכיוצא בזה, שהיה רווח החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. סגנון זה מבליט את הממד הרציונלי, המופשט והגואל של האמנות: הוא מאמין באפשרויות הקדמה, דחיית הישן מפני החדש. הפוסטמודרניזם משקף מוסכמות אסתטיות חדשות המתפתחות בתחומים אלה, החל מאמצע המאה שעברה ועד לימינו. מאפיינים כלליים של הסגנון הפוסטמודרני הם צמצום הפער בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה", ציטטות היסטוריות ואקלקטיזם סגנוני, נטייה לפרודיה ולפסטיש, מודעות למוצר האמנותי כפרי של שעתוק והתחזות, טיפול בצומת אמנות-מדיה-צריכה, פירוק דרכי הייצוג והשפות של המודרניזם העילי, פירוק הסובייקט ההרואי של המודרניזם ועוד. … קיראו עוד

מונח תקופתי המתייחס למגמות בתרבות, בתקשורת, בפילוסופיה ובאסתטיקה שראשיתן בשנות השישים של המאה ה-20. ביסוד ההשקפה הפוסטמודרנית עומדת ביקורת על הפילוסופיה המודרנית כפי שניסחו אותה אנשי רוח של עידן הנאורות וההשכלה במאה ה-18, וכפי שיושמה בפרקטיקה הפוליטית, הכלכלית והאמנותית של שתי המאות שבאו אחריה. פוסטמודרניזם הוא מהלך תרבותי הכולל שלושה כיוונים עיקריים: (א) ערעור של מושג האוטונומיה של הידע ושל יכולת המדע לרדת לחקר האמת; (ב) פירוק האני האחדותי – פרי הרוח הרציונלית של המערב – והמרתו במודל של סובייקט הטרוגני המורכב מהבדלים ומזהויות תרבותיות רבות; (ג) פירוק הטקסט והשפה שבה אנו דוברים: הטקסט אומר "יותר" ו"פחות" מכוונת דוברו. השפה אינה הכלי שבאמצעותו אנו שולטים במציאות. העולם הפוסטמודרני מתאפיין בערעור גבולות בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין הנשגב למגוחך, בין היומיומי לטקסי, בין האמיתי לבדיוני. הפילוסופיה הפוסטמודרנית מבקרת עמדות מהותניות ואוניברסליות ודוחה את המושג הפוזיטיביסטי של הידע כמה שמבוסס על טענות אמפיריות הניתנות לאישוש או להפרכה. כנגד זאת, האמת נתפסת כמונח סובייקטיבי, תלוי הקשר והגדרה. האסתטיקה הפוסטמודרנית מבליטה אלמנטים של עירוב: אקלקטיות סגנונית, פתוס, קיטש, היסטוריציזם, ציטוט של טקסטים אחרים ועוד. הפוסטמודרניזם מוצא לעצמו בני ברית בתחומים קרובים: פמיניזם, פוסט-קולוניאליזם ותחומים נוספים בלימודי תרבות. … קיראו עוד

האמונה בכוחם של עצמים דוממים לשמש תחליף מאגי ומלאכותי למקור האמיתי. מקור המונח במילה הפורטוגזית Feitico – מלאכותי, שנגזרה מן המילה הלטינית Facticius – עשוי. מדובר אפוא בהעמדת פנים, בהסטה מן הטבעי אל המלאכותי. ההיסטוריה של המונח מתחילה בשיח האנתרופולוגי במחצית השנייה של המאה ה-19: הפֵטיש נתפס כאובייקט מאגי שרוח שוכנת בו. זהו עצם חומרי המהווה מוקד לסגידה ולפולחן. אף כי ההגדרה כוונה לדתות פרימיטיביות, היא עונה גם על תמונת המצב בחברות מודרניות ופוסטמודרניות: תבנית פטישיסטית זו באה לידי ביטוי בתחומים שונים, כגון פסיכואנליזה, מרקסיזם ("הפטישיזם של הסחורות"), פוסט-קולוניאליזם, מיניות, זהות ומגדר, קולנוע, צילום, אמנות ועוד. … קיראו עוד

(1) מכלול אמצעים המשדלים אדם לצרוך מוצר, שירות, רעיון או ריגוש, בהבטחה לאושר, עונג וסיפוק מיידי. כמצב תרבותי, הפיתוי פועל בשירותן של פרקטיקות רבות: מדיה, פרסומת, אמנות, תיאולוגיה, פוליטיקה, סגנון חיים, פורנוגרפיה ועוד. באווירה עתירת הפנטזיות של ההווה הופך הפיתוי למרכיב שיווקי מרכזי בחוויה של היומיום; (2) "תיאוריית הפיתוי": תיאוריה המזוהה עם שלב מוקדם בפסיכואנליזה של פרויד (Freud), ועל-פיה מקורן של הנוירוזות בטראומות מיניות שחוו המטופלים בילדות. תיאוריה זו נזנחה מאוחר יותר לטובת ההנחה כי הפנטזיות של הפיתוי מקורן במציאות הקונפליקטואלית הפנימית של המטופלים. הפיתוי תופס מקום מרכזי בפילוסופיה של סרן קירקגור (Kierkegaard) ושל עמנואל לוינס (Lévinas) . אצל הראשון, הפיתוי מזוהה עם השלב האסתטי שבו הכרת המציאות קשורה בהנאה, ברצון לברוח משעמום, בצורך להיחשף להתנסויות חדשות. אצל האחרון, פיתוי מזוהה עם התשוקה הפילוסופית של המערב להרחבה אינסופית של גבולות ההנאה והידיעה. על-פי לוינס, הפיתוי המערבי עומד כנגד החוק והמנהג ביהדות. … קיראו עוד

פרק זמן מובחן, פנוי מעבודה וממחויבויות אחרות. אחד ממושאי התשוקה של האדם העכשווי. גורם מרכזי המסביר את תפקידם ותוכניהם של אמצעי התקשורת. שתי שאלות עומדות לדיון: האחת מתייחסת לקריטריונים להגדרת "זמן איכות", שהפנאי אמור לשקף; השנייה מתייחסת לאיתור המנגנונים ההגמוניים הבונים את הפנאי ויוצרים האחדה של דפוסי הצריכה שלו. הדילמה שבפניה אנו ניצבים היא האם נוכל ליצור "פנאי פרטי", שיחזק מגמות של חופש והתבוננות, הנאה, מימוש עצמי ועידון רגשי, או ניכנע לדפוסים הדכאניים של "חרושת הפנאי" המותירה את האדם בבדידותו ובניכורו. … קיראו עוד

טקסט המכוון למשיכת תשומת לב וליצירת עמדות חיוביות ביחס למוצרים ולרעיונות. אחד מביטוייה של התקשורת השיווקית. שיח על אודות ובאמצעות אובייקטים; גורם מרכזי בכינונה של תרבות ההמונים וחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. בעולם של נִראוּת, הנשלט על-ידי רגשות ותשוקות, הפרסומת מייצרת סגנון חיים ומגדירה מחדש מושגי מפתח כגון הגוף האנושי, הלשון שאנו דוברים, המציאות שאנו מפרשים ועוד. טשטוש הגבולות בין אמנות, פרסומת וחיי היומיום משקף את ממד התשוקה החודר לתוך הניסיון היומיומי בחברת הנרקיסיסטית של ימינו. … קיראו עוד

גישה הרואה בשוק, על ארגוניו השונים – יצרנים, משווקים, פרסומאים, חוקרי שוק ועוד – מנגנון עיקרי בעיצוב זהותו החברתית של האדם. מטבע לשון שכיח המצביע על כך שהצורך לקנות וחוויית הרכישה הם התנסות מרכזית בתרבות בת זמננו. בניגוד לקפיטליזם הקלאסי, שבו אופני הייצור הכתיבו את היחסים החברתיים, בקפיטליזם המאוחר אופני הצריכה הם שמעצבים את היחסים החברתיים ואת דפוסי התקשורת בחיי היומיום. תרבות ההמונים מעודדת פניקה של צריכה באמצעות מסעות פרסומת ויחצ"נות. רכישת הסחורה מוצגת כאידאל חברתי התורם לאושר הפרטי והכללי: אני צורך משמע אני קיים. … קיראו עוד

סוגה ספרותית העוסקת בפריטים מקומיים, בניואנסים, בהפרעותיו הקטנות של האדם, באי-הנחת המסתתרת בתוך השפה והמחווה האנושית. גיבורי הז'אנר הם אנשים החיים בצל החלום האמריקאי, בצל האובייקטים של חברת השפע, בצל דעיכת האני והחברתי, במציאות של עלבונות קטנים הנחווים כעובדות זניחות בשוליים. הכינוי "Dirty" (מלוכלך) מתייחס למעמד החברתי-כלכלי הנמוך של הדמויות, אך גם לממד ה"זבל" של חברת השפע הקפיטליסטית, שאחד ממאפייניה הוא כמות הלכלוך הנערמת כתוצר לוואי של הצריכה. בניגוד לריאליזם, המעוניין בתיאור עומק סמלי של חיי אדם, הריאליזם המלוכלך מתמקד בפני השטח של המציאות. השפה אינה מסוגלת עוד לייצג את כאבם של ה"לוזרים" שנפלטו ממעגל האושר הבורגני, והיא מתמקדת בתיאור ביהביוריסטי של התנהגותם. נציגים מובהקים של הזרם הם סופרים כגון ריימונד קארבר וצ'רלס בוקובסקי. … קיראו עוד

השקפה פילוסופית הדוחה את הטענה בדבר קיומן של אמיתות אוניברסליות. אפשר להבחין בין שני סוגים של רלטיביזם: רלטיביזם קוגניטיבי ורלטיביזם תרבותי או מוסרי. הרלטיביזם הקוגניטיבי טוען כי לעולם אין מאפיינים ותכונות משלו; קיימות רק דרכים שונות לפרשו. הרלטיביזם המוסרי טוען כי לא קיימות אמיתות מוסריות תקפות ואוניברסליות; עקרונות מוסריים נקבעים על-פי התאמתם למוסכמות התרבותיות הנהוגות בחברות שונות. … קיראו עוד

העלאת דרג המערכת. פעולות שנועדו לשפר את יעילות המערכת ואת רמת ביצועיה, למשל באמצעות שילוב רכיבים חדשים ומשוכללים במערכת או החלפתה בדגם חדש. פרקטיקה הנשענת על ההנחה הערכית כי כל מערכת ביצוע מתיישנת, ולכן יש למצוא לה תחליף הולם או לייעל את פעילותה. המונח "שדרוג", שמקורו במילון המונחים של הטכנולוגיה, הופך בימינו למטאפורה מאנישה: הגוף האנושי הוא מושא לשדרוג (חדר כושר, ג'וגינג, ניתוחים פלסטיים), סביבת המגורים ניתנת לשדרוג (מעבר לשכונה יוקרתית יותר), המכונית משודרגת לדגם חדש. השדרוג מקדש את חוק השינויים (הקִדמה), מעודד צריכה מתמדת, מכונן את הצורך בעדכון חוזר ונשנה, מפתח מערכת ציפיות על אודות "הדור הבא". … קיראו עוד

שכפול מכני של המקור. מונח מפתח בתרבות ימינו המציין את אובדן המקור האותנטי ויצירת אינסוף וריאציות שוות ערך לו התופסות את מקומו. השעתוק הוא פרי עידן המכונה שבא לעולם עם המהפכה התעשייתית. על-פי ולטר בנימין (Benjamin), טכנולוגיית השעתוק הביאה לשינוים מרחיקי לכת באופן שבו אנו תופסים את היחס בין האמנות לבין העולם. על-פי ז'ן בודריאר, השעתוק מייצר משמעות חדשה שבה ההיפר-מלאכותי מתאחה עם ההיפר-אמיתי. בעידן הגלובליזציה מרחב השעתוק – סימנים, שלטים, אייקונים, קניונים, שדות תעופה – עוטף את חיי היומיום. הוא מייצג את קריסתה של ההנחה המטאפיזית בדבר האמת והמקור ואת החלפתה במציאות מכנית משנית, העוסקת בהדמיה ובהכפלה של הממשי במישור הביולוגי (שיבוט) ובמישור הסמלי (שכפול הדימויים). טכנולוגיות כגון צילום וקולנוע, טלוויזיה ומחשב מייצרות אין-ספור העתקים של ה"אמיתי"; הן מטביעות את חותמן על המשתמש ומעצבות את עולמו הסמלי והרגשי. סוגיה זו לובשת צורה רדיקלית בעידן השעתוק הדיגיטלי, המאפשר למשתמש להרכיב ולשעתק טקסטים חזותיים, צליליים ומילוליים על-פי הבנתו. … קיראו עוד

מערכת חברתית מודרנית, שעניינה אספקת מידע ובידור לקהל גדול ולרוב בלתי ידוע. באופן, אידיאלי, התקשורת היא מרחב ציבורי שבו מתבצע משא ומתן על עמדות וערכים בחברה. אמצעי תקשורת ההמונים כוללים את הספרות לסוגיה, את העיתונות הכתובה והמשודרת (רדיו, טלוויזיה), את המדיום הקולנועי ורשת האינטרנט, וכן מרכיבים מסוימים של המרחב הפיזי. כל אלה מייצרים מגוון רחב של טקסטים מילוליים ואור-קוליים: מידע, בידור, פרסומת, דרמה, אקטואליה ועוד, במגוון צורות ודימויים, במוזיקה, בגרפיקה, בתמונות סטילס ובתמונות נעות. לאמצעי התקשורת מיוחסת השפעה על עיצוב דעת הקהל ועל הבניית המציאות, ואולם על אופן פעולתה ועוצמתה של התקשורת חלוקות הדעות. המחלוקת היא על המשקל שיש לייחס למרכיבי המסר, המדיום, המוען, ההקשר וקהל הנמענים. … קיראו עוד

תחום עיון וביקורת העוסק באופני חשיבה באמצעות תמונות ודימויים חזותיים. התרבות החזותית עוסקת במכלול היחסים המתפתחים בין סובייקטים לאובייקטים ובין סובייקטים לבין עצמם במרחב הצפייה. מכלול ההיגדים החזותיים הנוצרים במרחב הציבורי: רחוב, כביש מהיר, שלט פרסומת, מסך וידאו. התרבות החזותית באה לידי ביטוי במרחב התצוגה האמנותי והתקשורתי: מוזיאון, גלריה, טלוויזיה, אינטרנט; במחוזות הזיכרון הקולקטיבי: ידיו המורמות של הילד היהודי בשואה, הפוסטר של הילד הבוכה, דיוקנאות של מרילין מונרו ושל מדונה, הצנחנים הבוכים לפני הכותל המערבי במלחמת ששת הימים. ההיבט החזותי אמנם נוכח בכל תקופה, אולם הוא זוכה למשנה תוקף בתרבות הראווה של ימינו, בעידן שהפנים את אופני הקריאה והשעתוק של המציאות שעיצבו הצילום, הקולנוע, הטלוויזיה והפרסומת. התקשורת החזותית עוסקת בדרכי ההתבוננות והראייה של העולם. היא נוטה לראייה איקונית של המציאות, כלומר להתבוננות בייצוגים תמוניים של רעיונות ושל תכונות מופשטות. היא מבליטה את תרומתם של מטאפורות חזותיות ושל דימויים המעוגנים בידע תרבותי להבניית המציאות ולפענוחה. … קיראו עוד