מילניאריזם

רעיון המילניום הוא אחד המוטיבים המרכזיים בהיסטוריה של המערב. מקורו במיתוס השיבה של ישו, לאחר אלף שנים, בסביבות שנת 1000 לספירה, ואולם ניתן לאתרו גם במיתוסים המעוגנים במסורת של החשיבה היהודית והאסלאמית. למעשה, מאז המרד הכושל של בר כוכבא, התגברו התנועות המילניאריות, לרוב בתקופות של שינוי חברתי או משבר (כמו למשל המשיחיות האפוקליפטית של שבתאי צבי והפרנקיסטים). ככל שהנצרות נעשתה חילונית יותר, התגבר הגל הנגדי, הבלתי נמנע, שהעמיק לחלחל להיסטוריה של החשיבה האפוקליפטית: ממשלות וכוחות ממוסדים חילוניים ראו לעצמם חובה קדושה להילחם ברעיונות מילניאריסטיים שדגלו בערעור הסדר הארצי ונערכו ל"קרב האחרון" שהיה אמור לשנות את סדרי בראשית ולאיים במישרין על הכוחות הפוליטיים שבשלטון. אם נביא בחשבון את העובדה שבשיח המילניאריסטי עוסקים בדרך כלל בני המעמדות הנמוכים, ברורה מאליה תגובת החרדה וההתנגדות של המעמדות השולטים: "האפוקליפסה היא נחלתם של החלכאים והנדכאים, של המושפלים והעשוקים, של הקיצונים הפוליטיים, של המהפכנים התיאולוגיים ושל המושיעים מטעם עצמם – לאו דווקא אמונתם של המחזיקים בהגה באושר" (גולד, 1999: 35). "המאושרים", השליטים, מעוניינים בהמשך הסטטוס קוו ומגלים התנגדות טבעית לרוח המהפכנית האלימה הנושבת מן החוגים המילניאריסטיים.

לאורך ההיסטוריה אמנם אפשר למצוא קשר בין אמונה מילניאריסטית ובין מצוקה, שוליות חברתית ושיח של עמים נכבשים. ואולם שדים אפוקליפטיים ומילניאריסטיים יכולים לעלות באוב גם ביוזמתם של חוגי השלטון. השלטון יכול לזרוע, בהקשר זה, פחד, בהלה, פניקה וטרור כחלק מאסטרטגיה של שליטה וגיוס פוליטי. דוגמה מצמררת לכך היא האידאולוגיה הנאצית, שהיתה ספוגה מוטיבים של "קץ העולם", אפוקליפסה והיטהרות. טיהור העולם מן היסודות הדקדנטיים שלו (יהודים, צוענים, חולי רוח, הומוסקסואלים) הפך למשימה הרואית, שגבלה ב"נשגב המאיים", ובוצעה בקור רוח טכנולוגי אופייני (La Capra, 1998) (ע"ע תעמולה).

הלכי רוח מילניאריסטיים בלטו לאורך המאה ה-20 והגיעו לשיאים לקראת סופה. במרץ 1997 התאבדו 39 אנשים מכת "שער השמים" (Heaven's Gate). היתה זו דוגמה לשילובם של רעיונות מילניאריסטיים במיתוסים של תרבות פופ אמריקאית המתמקדת בין השאר במדע בדיוני, בעב"מים (ע"ע חייזר) ועוד. עם זאת ברור כי על אף שכיחותם, לא חרגו אירועים אלה מכלל הגדרתם כחוויה ביזארית, טרף קל למדיה צמאת סנסציות.

בתרבות ההווה עובר הרעיון האפוקליפטי טרנספורמציה מעניינת. מצד אחד, נראה כי הוא בולט בסגנון חיים חדש הקרוי העידן החדש (New Age); סגנון זה קשור ב"תחושה עמוקה של תמורה המתרחשת והולכת, חילופי עידנים, כאשר התופעות הסובבות אותנו נחלקות לאלה השייכות לעידן הישן, וראוי להתרחק מהן, ואלה המשתייכות לעידן החדש, אותן יש לאמץ ולטפח […] חילופים אלה, כמו המעברים מעידן לעידן [בתורות משיחיות ואפוקליפטיות קודמות], מעמידים את הקוסמוס בתוך מערכת ערכים וכוחות חדשים, המחייבים שינוי בהתנהגותם של בני אדם" (דן, 2000: 339). מצד אחר, המעבר הנוכחי מעידן לעידן אינו טעון עוד אנרגיה תרבותית פוליטית של ממש, והוא משקף בדרך כלל את האתוס הבורגני היאפי. בניגוד לאופיו המעמדי של השיח המילניאריסטי בעבר, השיח בהווה הוא השיח של השבעים, הממחזרים אותו כחלק מסגנון חיים אופנתי הטוען לרוחניות ולחזרה אל הטבע, לשינוי "רדיקלי" בהגדרת האדם, במחאה נגד טכנולוגיות החומסות את החירות האנושית.

מבט נוסף באופנה המילניאריסטית חושף את הממד האירוני של קיומה הנוכחי. כך, למשל, טוען ז'ן בודריאר (Baudrillard), "נביא" פוסטמודרני ומבקרה החריף של חברת הצריכה והמדיה, כי הרעיון המילניאריסטי אינו יכול להתקיים בתרבות שאיבדה את תחושת הזמן ההיסטורי והמירה אותו ב"זמן טלוויזיוני" המורכב מאוסף של סימולקרות ודימויים, בעולם מלאכותי סגור המתייחס רק לעצמו. המציאות שאנו חווים היא מציאות ב"קריסה": מציאות כאוטית ואקראית ההופכת את השיח המילניאריסטי המהפכני והגואל לבלתי אפשרי (גורביץ', 2002). מה שמתמוטט לנגד עינינו הוא מה שהיתה פעם העמדה הקלאסית של המערב: תפיסה ליניארית של ההיסטוריה המביאה תהליכים לידי מיצוי אלים ומהפכני ומבשרת את כינונה של מלכות שמים בדמותה של אוטופיה כלשהי. ואולם תמונת מציאות המורכבת מסימנים דמיוניים שאינם מתייחסים לרפרנט ממשי יוצרת "מִדבּוּר" (desertation) של המציאות ומחסלת את ההיסטוריה במובנה המוכר. בכך היא מחסלת גם את האפשרות לשים לה קץ, להביא למיצויה או להעפיל לשלב רדיקלי חדש שיבוא אחריה (בודריאר, [1986] 2000; הורוקס, [1999] 2002).

מה שנותר כעת הוא אלימות ללא גאולה, התרגשות ללא מטרה, אימה ללא קתרזיס. אנו נידונים לחיות בצל האפוקליפסה הממוחזרת והנלעגת החוגגת את ניצחונה העגום, לאחר שקיעת האידאולוגיות הגדולות של הקִדמה. זוהי אפוקליפסה שונה מאוד מזו המתגלה בספר דניאל המקראי, בחזון יוחנן בברית החדשה או אפילו ב-1984 של ג'ורג' אורוול. לפנינו אפוקליפסה הממחזרת את כתב הסימנים האפוקליפטי שהיא מלקטת מן ההיסטוריה. זהו כבר שלב חדש: מילניאריזם ואפוקליפסה כבידור, הצירוף של זוועה והסחת דעת, חרדה, סתמיות וטרור. כל אלה הופכים את השיטוט במרחבי האסון והגאולה להתבוננות חילונית מרגיעה. חמשת הפחדים המסורתיים, שנמנו בהקשר לחרדת המילניום בשנת 1000 – הפחד מחוסר כול, הפחד מן האחר, הפחד ממגפות, הפחד מאלימות והפחד מן העולם שמעבר לעולמנו (מלצר, 1999) – הפכו לדימוי טלוויזואלי ממוחזר.

prague astronomical clock