זבל, טראש
Junk
"טומאה אף פעם אינה אירוע מבודד. היא אינה יכולה להתרחש אלא לאור סידור שיטתי של מושגים. לפיכך, כל פרשנות חלקית לחוקי זיהום של תרבות אחרת נדונה מראש לכישלון, שהרי הדרך היחידה להבין את ההיגיון של מושגי זיהום היא מתוך התייחסות למבנה חשיבה כולל, שהיחסים בין אבני היסוד שלו, גבולותיו, תחומיו ומתחמיו הפנימיים לבין עצמם מוגדרים על-ידי טקסי הפרדה".
מרי דגלס, טוהר וסכנה, עמ' 67.אובייקט מגובב, נעדר, חסר סדר; אוסף של פריטים אקראיים, חסרי מתכונת, נגישות או שימושיות. הזבל מייצג שחיקה של גבולות, של הגדרות ושל מושגים. מבחינה סמלית הוא עומד בקוטב הנגדי לשפה שהיא אוסף מאורגן של פריטים המציית למערכת כללים נתונה. הזבל הוא "שפה סכיזופרנית" המבטלת יחסים בינאריים כמו דמות ורקע, עיקר וטפל. זוהי אנטי-שפה המתאפיינת בשארית, בגודש, בהיעדר אבחנה ובאמורפיות. הזבל הוא תופעת לוואי של חברת הצריכה והשפע. נוכחותו הדומיננטית מאיימת על מערכות של מידע ותקשורת (דואר זבל).
זבל נוצר כאשר מערכת סדורה דוחה מתוכה יסודות "לא ראויים". יסודות אלה יכולים להיות זבל ביתי (garbage), או בני אדם המכונים זבל (trash) כדי לציין את דחייתם המוחלטת מן המערכת (Culler, 1988). תהליך הדחייה מתקיים בשתי רמות שיש ביניהן דמיון: הרמה המתונה היא האבק, והרדיקלית יותר היא הזבל. האבק הוא סוג מתון אך כאוטי של זבל, המשבש את המהלך התקין של המערכת (השפה, העיר, הבית הפרטי, ההגדרה האנושית ועוד). האבק, כמו הזבל, הוא דבר הטרוגני, מתפרק, החודר לאובייקטים ומאיים על פעילותם התקינה (Bois and Krauss, 1996).
אבק/זבל נתפס כיסוד דקדנטי ואנטי-פרודוקטיבי, המאיים על משק הייצור הקפיטליסטי. משום כך, מערכת זו חותרת להקיא את האבק או את הזבל מקרבה. זוהי מלחמת חורמה בזבל, הנחשב טאבו. מלחמה זו מבטאת התנגדות נחרצת ליסודות זרים, בלתי נשלטים, שבקיצוניותם מתקרבים אל המוות. המוות נדחה בשם האופטימיזם היצרני-טכנולוגי שהתרבות השלטת משדרת. דוגמה מובהקת להתייחסות קפיטליסטית מסוג זה היא הניקיון הבוהק תמיד השורר בקניון או בשדה התעופה, ניקיון שתפקידו לעורר תחושה של שקט ושל שליטה רציונלית.
חוקר התרבות מייקל תומפסון (Thompson, 1979) בדק את שפת הזבל והגדירה. הוא הצביע על הזיקה בין המושג זבל לבין המושג ערך (value): הזבל הוא דבר שאין לו ערך, תרתי משמע: מחירו אינו נחשב ומהותו פסולה, מרוקנת ערכיות. תומפסון הציע חלוקה משולשת: חפצים נצחיים, שערכם עולה עם הזמן; חפצים חולפים, שערכם יורד עם הזמן; וחפצי זבל – חפצים חסרי ערך. הגבולות בין שלושת הרבדים אינם קבועים, אלא נתונים לשינויים תמידיים. למשל, מכונית מרצדס SL משנות השישים (דו-מושבית, גג נפתח, יוקרתית) – ערכה לעולם לא יגיע לאפס, גם לאחר שלושים שנה. סביר להניח שערכה אף יעלה עם השנים, כפריט נוסטלגי של אספנים. הוא הדין במכונית ה"חיפושית" הקלאסית; לאחר שמתה לכאורה מוות קליני, זכתה לתחייה מחודשת בסוף שנות התשעים של המאה ה-20; ערכה עלה משהפכה לאובייקט ישן-חדש של תשוקה משוחזרת. כך גם לגבי מכונית ה"מיני מיינור" האגדתית של שנות השישים, שהגיחה אל שנות האלפיים בדמותה של ה"מיני קופר" האופנתית. הפיאט 500 אינה מאבדת את משמעותה כערך, משום שהיא נטועה בלב הניאו-ריאליזם האיטלקי בקולנוע של שנות החמישים והשישים, ומזכירה בעצם הופעתה את האמנות המופתית של התקופה. הופעתה המחודשת בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, אישרה מחדש את ערכה הסימבולי (ע"ע איקונולוגיה).
הנצחי יכול להופיע כהמשך לזבלי, שעלה לגדולה בזכות האופנה או מכל סיבה אחרת. אולם החולף אינו יכול להפוך לנצחי; פתוחה בפניו הדרך למטה, אל "מזבלת הערכים". רק דרך שלב הזבל עשוי החולף לפתח קריירה חדשה במחוזות הנצח (למשל בתערוכת חירייה במוזיאון, שהוצגה בשנת 2000 במוזיאון תל אביב). שיפוץ הזבל ותחזוקו מוכיחים כי טמון בו פוטנציאל הנצח, המתגלה בשעה שהוא מייצג ערך נוסף. כך, למשל, פטיפון "גררד" מיושן מראשית שנות השישים נחשב לבעל ערך ממוחזר, המבטא את הנוסטלגיה שהתעוררה בשנות התשעים לתרבות שנות השישים ולעולם האביזרים שלה. דוגמה אחרת היא הפיכתו של הפלסטיק לאובייקט מבוקש בעולם העיצוב של שנות התשעים. הפלסטיק הפך לפריט נחשק בעבור אספנים ולנושא לתערוכות מוזיאוניות רבות (ע"ע רטרו).
מִחזורו של הזבל והפיכתו ליוקרתי משרתים את הצורך להילחם בליניאריות של המוות ולהזריק אל ורידי התרבות יסודות של נעורים, הממחזרים את החולף והופכים אותו ליסוד קבוע ב"הפי-אנד" המתוכנן של חיינו. בהקשר זה יש לראות גם את נטייתה של האמנות לעשות שימוש נרחב בזבל. ב-1917 הציג מרסל דושאן (Duchamp) את עבודתו ה"מזרקה": משתנה תקנית של שירותי גברים שהפכה להתגלמות קלאסית של רדי-מייד. היתה זו הוכחה מובהקת לכך שיסוד זנוח וזבלי זוכה לתחייה בשעה שהוא נשתל בהקשר תצוגה חדש, המקנה לו חיי נצח. המשתנה כבר אינה משתנה, הזבל אינו זבל, אלא ייצוג אירוני חדש של מוסד האמנות. שימוש בזבל ובפסולת רווח בקרב אמנים רבים בני זמננו, ובהם קיקי סמית (Smith), דמיאן הירסט (Herst), יאנה סטרבק (Sterbak), יאן פבר (Fabre), רוברט סמיתסון (Smithson) וטוני אורסלר (Oursler) (גולדנר, 1999). אמנים אלה יונקים ממגוון מקורות: החל מהשימוש שנעשה בזבל ובצואה בימי הדאדא והסוריאליזם, דרך הפילוסופיה הפולחנית של ז'ורז' בטאיי (Bataille) ועד חברת הצריכה – יצרנית הזבל הגדולה של ימינו.
הזבל כחומר מתכלה ובלתי מוערך זוכה להגבהה ולחיי נצח בזכות התצוגה המוזאלית שלו. זהו ניסיון להטעין את הזבל בזיכרון מלנכולי, ואז להפוך את הזיכרון לסחורה. מגמה זו, שעליה הצביע כבר ולטר בנימין (Benjamin), מגלה את פוטנציאל הפתוס הגלום בזבל: בכוחו להפוך את חיינו חסרי החשיבות למשמעותיים, להפוך את האותות הזניחים לנצחיים. פוטנציאל זה מתקיים ברמות שונות, והמיידית שבהן היא המזכרת: המזכרת הקיטשית – שוות ערך לזבל – נושאת תפקיד מאגי של זרז הזיכרון. הזיכרון הופך לסחורה זמינה ופשטנית, המזכירה למחזיק בה את הגעגועים המלנכוליים לשלמות אבודה.
לסיום אפשר לומר כי הזבל הוא אחד היסודות המרכזיים בתרבות בת זמננו, הן בהקשר היומיומי והן בהקשר התיאורטי-חתרני, כיסוד ביקורתי באמנות העכשווית (למשל בסרטו של אקירה קורסאווה, דודסקאדן, 1970). אנו מדברים על ג'אנק פוד (אוכל זבל), על garbage time (זמן זבל, פרק זמן שבו לא קורה שום דבר דרמטי במשחק ספורט), או על white trash (כינוי ללבנים עניים החיים בשולי החברה האמריקאית) (ע"ע ריאליזם מלוכלך). אנו רואים בזבל תופעת לוואי של החברה הקפיטליסטית העוסקת בייצור מוגבר של מזון, של מוצרים ושל רעיונות. לנוכח זאת, הכינוי "תרבות הזבל" – "trash culture" – אינו נראה מוגזם. ככל שהייצור גואה, כך גואה גם הזבל. המילה "זבל" הפכה אפוא למטבע לשון המגדירה את מצב התרבות ומתווה חלק מערוצי השיח המתקיימים בתוכה. הזבל הופך לבן הלוויה של הקיטש ושל הקלישאה, וכמוהם הוא זוכה לנצח מיתי (Culler, 1988: 179) (ע"ע עודפות, יתרות).
הזבל משגשג באתריה השונים של התרבות הדיגיטלית. הוא מאיים על עצם מושג המידע ועל היכולת לשלוט בו מול ניסיונות של פריצה וחדירה מבחוץ. אסטרטגיה פופולרית לריגול ולשיבוש מערכות מידע היא החדרת וירוסים, התקנת תוכנות עוינות למערכת וכן שליחת דואר זבל (ע"ע האקר). כך מתגשמת נבואתו השחורה של פילוסוף התרבות ז'ן בודריאר (Baudrillard): מערכות מידע מתקדמות קורסות אל עצמן, חשופות למה שהוא מכנה "אסטרטגיות פטאליות". אסטרטגיות אלה נותנות ביטוי למומנט ההתאבדותי של מערכות המידע ומשרטטות את קיומן כפנטזיה כוחנית המתרסקת אל עצמה (Baudrillard, 1990) (ע"ע אפוקליפסה).
מכאן לאן?
מקורות
גולדנר, מ' 1999: "אשפה (אמפירית)", בתוך: אורסלר, ט', וידיאוטייפים, בובות, רישומים, תבלינים, וירוסים, אור, ראשים, עיניים, סי.די-רום, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות.
דגלס, מ' [1966] 2004: טוהר וסכנה: ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, תרגום: י' סלע, תל אביב: רסלינג.
סטור, א' 1983: הדינמיקה של היצירה, תל אביב: ספרית פועלים.
Baudrillard, J. 1990: Fatal Strategies, trans. P. Beitchman and W. G. J. Niesluchowski, ed. J. Fleming, New York: Semiotext(e).
Bois, Y. A. and Krauss, R. 1996: "A User's Guide to Entropy", October, 78, pp. 39-88.
Culler, J. 1988: "Rubbish Theory", in: Framing the Sign: Criticism and Its Institutions, Norman and London: Oklahoma University Press, pp. 168-182.
Hawkins, H. 1990: Classics and Trash, Traditions and Taboos in High Literature and Popular Modern Genres, Toronto, Buffalo: University of Toronto Press.
Kelley, R. S. 1999: Trash Culture, Popular Culture and the Great Tradition, Berkeley, LA: California University Press.
Thompson, M. 1979: Rubbish Theory: The Creation and Destruction of Value, Oxford: Oxford University Press.
תאור / מקור התמונה:
פארק אריאל שרון (מזבלת חיריה לשעבר) צילום: ניר לנדאו