אבג'קט, בְּזוּת

היסוד המוקצה, המשפיל, המלוכלך והמבוזה בהוויה האנושית; מושג מרכזי בהגותה של הפסיכואנליטיקאית וחוקרת הספרות ז'וליה קריסטבה (Kristeva). המונח מתייחס למצב של האני השרוי בפאזה הטרום-לשונית שלו. האבג'קט מזוהה עם הווייתו הנרקיסיסטית של האורגניזם, עם התוהו ובוהו שהוא שרוי בו בעת הסימביוזה שלו עם האם. האבג'קט הוא תחושת הפניקה שמשדר לנו הגוף לפני שהתגבש לכלל אני; הנוכחות המשפילה של האחר בתוך מה שיכול היה להיות "אני". … קיראו עוד

אובדן הילדות

תיאוריה המייחסת לאמצעי התקשורת המודרניים השפעה מכרעת על שינוי בדפוסי החיים במשפחה. האבחנות הדוריות מיטשטשות: הילדות, הבגרות והזִקנה הופכות לקטגוריות רופפות. הילדות הופכת להיות חלק בלתי נפרד מעולם של ידע ודימויים, אשר לו שותפים גם המבוגרים. המבוגרים, מצדם, "מסרבים להזקין"; הם חפצים בנעורי נצח ופועלים במרץ כדי להשיגם. … קיראו עוד

אוונגרד

מצרפתית: חיל חלוץ מצומצם ומובחר ההולך לפני המחנה. בהשאלה: קבוצת מיעוט מיליטנטית המוכנה להסתכן כדי להביא לשינוי רדיקלי של מציאות פוליטית, חברתית או אסתטית. המונח מציין בדרך כלל קבוצת מיעוט לוחמנית בתחום האמנות שהפרקטיקות שלה מקדימות את זמנן ומסמנות נתיבים חדשים ומהפכניים שכלל הציבור או "עולם האמנות" עתידים להכיר בהם מאוחר יותר. הפולמוס על מותו של האוונגרד הוא נושא מרכזי בשיח על התרבות החל משנות השישים של המאה ה-20 ועד ימינו. … קיראו עוד

אוטופיה

תוכנית לחברה אידאלית שאינה קיימת במציאות. מודל חשיבה המכוון אל הטוב התועלתי או המוסרי. אוטופיה היא אתר א-היסטורי, שאינו בנמצא (או-טופיה, ביוונית: "שום-מקום"), מקום ששורר בו סדר אידאלי, שאינו ניתן להגשמה בתנאי החברה הרגילים; סדר יחידאי, מוחלט וגואל, פרי הדמיון והמחשבה החופשית, המכוון ליצירתה של הרמוניה מושלמת. האוטופיה יכולה ללבוש צורה של מקום טופוגרפי (למשל עיר), או לשרטט סדר סימבולי המכונן מוסדות אידאליים של צדק ושיתוף, שבהם באים לידי ביטוי הערכים האישיים והחברתיים של תושבי האוטופיה. אוטופיות יכולות לשקף תכנים פוליטיים, מוסריים או אסתטיים מגוונים באמצעות ספרי מסעות, מדע בדיוני או הגות חברתית. עוצמתה של האוטופיה נעוצה בתמונה המושלמת של המציאות שהיא מציירת; חולשתה טמונה בהנחה בדבר נמנעוּת הטעות – ומכאן, הטרור המחשבתי והפוליטי שהיא מפעילה כנגד מתנגדיה. … קיראו עוד

אי-היקבעות, אי-מוגדרות

מושג המציין חוסר ביטחון ואי-ודאות ביחס להגדרתם ולמשמעותם של טקסטים בתרבות; הוא משקף רגישות תרבותית כוללת המתבטאת בתאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות ופוסטמודרניסטיות. המושג משמש גם כמונח מתודולוגי בתורת הפרשנות הספרותית. … קיראו עוד

אירוניה

אחת מצורות היסוד של הלשון הפיגורטיבית – לשון היוצרת ריבוי של משמעויות. לשון האירוניה מפעילה על הנמען השפעה רטורית, שבעקבותיה מתפרקת המשמעות הגלויה של הטקסט ונחשפת משמעות נוספת שאליה מכָוון בעל האירוניה. שתי תאוריות מנוגדות מתייחסות למונח: האחת רואה באירוניה תבנית הממוססת את המשמעות הגלויה והמוטעית של הטקסט כדי להביא להבנה "פנימית" נכונה יותר של העולם; השנייה טוענת כי פעולת השלילה שבאירוניה אינה ניתנת לבלימה: האירוניה מערערת על עצם יכולתה של השפה לייצג משמעות קבועה של העולם. היא חושפת אותנו לזמניותה של ההבנה האנושית ומבקשת מאיתנו לסלוח לה (לעצמנו) על נקודות העיוורון שלה (שלנו). הלשון האירונית בולטת בטקסט הספרותי או האמנותי, אך בצורותיה השונות – אירוניה מילולית, דרמטית או סיטואציונית – היא נפוצה גם בתקשורת ובחיי היומיום. … קיראו עוד

אירוע

שינוי בפרספקטיבה של החשיבה בעקבות התרחשות פוליטית או תרבותית רדיקלית המשנה את מושגינו על אודות המציאות – מושג שטבע הפילוסוף הצרפתי ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard). על-פי ז'ק דרידה (Derrida), האירוע הוא "פצע" במהלך הרגיל של ההיסטוריה; ערעור בחזרתיות הצפויה של הניסיון. האירוע מבטא מצב של עודפות, חריגה, יציאה מן הכלל שמוכל בתוכו. … קיראו עוד

אמונה

"מה אנו עושים כשאנו מאמינים?" שואל פילוסוף התרבות מישל דה סרטו (de Certeau). כשאנו מאמינים, הוא טוען, אנו "נותנים קרדיט" למושא האמונה שלנו. אקט האמונה (בלטינית: Credo – "אני מאמין") קשור באופן אטימולוגי ל-Credit, כלומר להענקת אשראי. מי שנותן קרדיט מקווה ביום מן הימים לקבלו חזרה. אנו מאמינים כי האדם שלווה מאיתנו כסף ברבות הימים יחזירנו. ראוי להבחין בין טענות לאמונות. האחרונות אינן עומדות למבחן של אישוש או דחייה. הן קשורות יותר לאופן של פעולה. המאמין חי באמונתו ואינו נדרש לתת הסברים או להגן על ההכרות בהן הוא מחזיק. האמונה אינה מצטמצמת רק לפרקטיקה הדתית, והיא מקרינה על אופיים של חיי היומיום בחברת הצריכה העכשווית. … קיראו עוד

אמנות מופשטת

אמנות שאינה מחקה את הטבע. האמנות המופשטת השתחררה ממסורת ציור עתיקת יומין שראתה בעצמים ממשיים את מושא הייצוג של האמנות. המופשט מתאר עולם "בלתי גופי", עולם של "צורך פנימי" המבטא את דמיונו היוצר של האמן. המופשט הבינלאומי בלט לכל אורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 וסימן מפנה אנטי-ריאליסטי באמנות. אותותיו ניכרים במסורות השונות של המודרניזם: הציור המופשט (קאנדינסקי, מונדריאן, קליי, דה-קונינג, פולוק), "הסגנון הבינלאומי" בארכיטקטורה ומסורות של מינימליזם באמנות של המאה ה-20. זרמים אחרים אתגרו את המסורת של המופשט והציגו אסתטיקה שונה. ביניהם ניתן למנות את אמנות הפופ, את הציור הפיגורטיבי שחזר לזירה בשנות השמונים של המאה ה-20 ועוד. … קיראו עוד

אנומיה

מונח המזוהה עם הסוציולוג אמיל דורקהיים (Durkheim). על-פי דורקהיים, ההתנסות המודרנית היא התנסות בעולם אשר רוקן מנורמות ומחוקים מחייבים. עולם מעורער זה שוב אינו יכול לספק מסגרת מגוננת ומדריכה החיונית לאינטראקציה חברתית. בעולם בלתי יציב, האושר האנושי, שהוא פרי ההתאמה בין שאיפות אינדיווידואליות לבין מבנה חברתי, אינו אפשרי עוד. … קיראו עוד

אסון – ייצוגים וטכנולוגיות ניהול

אירוע היוצר סבל אנושי בקנה מידה חריג, שתוצאתו הרס החיים. ייצוגי האסון וניהולו הינם קנה מידה להגדרת האנושי. טכנולוגיות אסון משמשות להצלת חיים ולהקלת הסבל של האוכלוסייה הנפגעת בעת האסון; אלה מנוהלות על-ידי מדינות, ובחלקן על-ידי ארגונים הומניטריים גלובליים. "ניהול אסון" הוא חלק בלתי נפרד ממערך כללי של "ניהול חיים" המסור בידי השלטון: הריבון חייב לנהל את הטיפול באסון כדי לייצב מחדש את גבולות הסדר שהופר (פיקוח, מניעה, היגיינה, שיקום וכדומה). ניהול אסון הוא פרקטיקה המציינת את יחסה הפוליטי והמוסרי של החברה הכללית לאדם שנותר חסר כול, "אדם חשוף" – בניסוחו של ההיסטוריון ג'ורג'יו אגמבן (Agamben, 1998). סובייקט זה – פליט, ניצול, חי-מת, אדם שזכויותיו האזרחיות הופקעו – מציב בעצם קיומו תביעה מוסרית לפני האדם: הצורך לסייע בהצלת חיים; המחויבות לסייע לזולת – כל זולת – השרוי במצוקה (אופיר, 2003א). יחד עם זאת, מצבים היסטוריים מלמדים, כי בתנאים של קונפליקט לאומי, למשל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, כאשר נפגעי האסון ההומניטרי שייכים למחנה האוייב, חל תהליך של התנתקות נפשית מסבלו של האחר. הסבל של האחר הופך לשקוף; הוא מוכחש בתהליך של אלימות מכוננת ומתגוננת הננקטת על ידי מוסדות המדינה. בחברת המדיה העכשווית הופכים הטלויזיה וגולשי האינטרנט לקהל יעד שאל תודעתו המוסרית מכוונים המראות והקולות. התוצאה אמביוולנטית: מחד גיסא התעוררות המצפון הקולקטיבי ותחושה של סולידריות אנושית, מאידך גיסא הכחשת האסון על-ידי מחזורו והפיכתו ל"ספקטקל טלוויזיוני", הדבר שקורה "שם"; אירוע שאינו מאיים על יציבותם וחוסנם של החיים הנורמליים, הרגילים, "כאן". … קיראו עוד

אסכולת פרנקפורט

אסכולה ביקורתית בתחום מדעי החברה והתרבות שנוסדה בשנת 1930 בידי מקס הורקהיימר (Horkheimer) במכון למחקר חברתי בפרנקפורט. עם חבריה הבולטים נמנו תיאודור אדורנו (Adorno), הרברט מרקוזה (Marcuse), אריך פרום (Fromme) ואחרים. בשוליה פעל מבקר התרבות ולטר בנימין (Benjamin) ובין ממשיכיה המרכזיים אפשר להצביע על הפילוסוף והסוציולוג יורגן הברמאס (Habermas). אסכולת פרנקפורט הציגה עמדה מרקסיסיטית ייחודית בחקר התרבות, שנודעה בשם "תיאוריה ביקורתית" (Critical Theory). עיקריה: חשיפת המבנה הדכאני של תרבות הצריכה הקפיטליסטית וניתוח היסטורי של אופן הכינון והייצור של הסובייקט הכפוף והפסיבי בחברת ההמונים. … קיראו עוד

אפוקליפסה

מיוונית – "חזיון", "גילוי", "התגלות". כתבים שתוכנם חזונות של תקופת אחרית הימים. נבואות אפוקליפטיות מופיעות בתנ"ך (דניאל, הספר האפוקליפטי שהתקבל לקנון) ובברית החדשה (חזון יוחנן, הטקסט החותם את הספר). נקודת המוצא האפוקליפטית היא שלילה קיצונית של מציאות הנתפסת כפגומה ומושחתת. החזון האפוקליפטי משרטט קווי מתאר שעניינם תיקון אלים וטראומטי של המעוות. זהו מהלך קוסמי מוקצן המלווה בתהפוכות בטבע. שיאו של המאבק ב"קרב האחרון" בין כוחות האור לבין כוחות האופל. לאחר ניצחונו של הטוב ייפתח עידן חדש שיסמן את קצו האוטופי של הזמן. בתרבות ימינו זוכה המונח לפרשנות רדיקלית חדשה: "הלא ייאמן" ("יום הדין") כבר קרה ("נפילת התאומים") מבלי שהדבר שם קץ להיסטוריה. האפוקליפסה שהתגשמה הפכה לבדיון פופולרי על גבול הקיטש – מושא למִחזור אסתטי בלתי נלאה. אנו חווים כיום את "קץ האפוקליפסה". תפיסה זו מעוגנת בשלוש סיבות מרכזיות: אי-אמון בהיסטוריה ליניארית הנעה לקראת קצה ההכרחי; הערעור שחל במשמעות הטקסט, שפרשנותו היא בסיס לחישובי הקץ; גלישה אל עידן האפוקליפסה הנלעגת (Mock Apocalypse), שבו הדימויים האפוקליפטיים הפכו למוצר צריכה והזוועה הפכה לבידור. … קיראו עוד

אקטיביזם

מגמה בתרבות המשקפת אי-נחת של פרטים וארגונים וולנטריים מביטויים שונים של הקפיטליזם המאוחר. האקטיביסטים פועלים לשינוי המציאות באמצעות מרד תרבותי. פעילות המחאה מתבצעת על-ידי תנועות סטודנטים, תנועות נשים, תנועות לזכויות האדם והאזרח, תנועות של הומואים ולסביות, תנועות אקולוגיות, תנועות אנרכיסטיות, קבוצות של אמנים ומשבשי תרבות ועוד. הביטוי המוחשי לאקטיביזם הוא "הפעולה הישירה": ניהול קמפיין אינטנסיבי על מנת לקדם שינוי חברתי או פוליטי, הפגנות, פסטיבלים, תאטרוני רחוב, השתלטות על מבנים, הפרעות לסדר הציבורי ופעולות במרחב האזרחי הזוכות לחשיפה תקשורתית רחבה. כל אלה נתפסים כאמצעים חתרניים שנועדו לעורר תשומת לב והתנגדות וליצור שינוי פוליטי במבנה המציאות. … קיראו עוד

ביופוליטיקה

פוליטיקה של ניהול חיים. מונח שטבע הפילוסוף מישל פוקו בספרו תולדות המיניות I, הרצון לדעת (1976) ובסדרת הרצאות שנשא בקולז' דה-פראנס בשנים 1979-1978. מאוחר יותר זוהה המונח עם ההיסטוריון ג'ורג'יו אגמבן (Agamben). ביופוליטיקה היא סך הפרקטיקות הרציונליות המשמשות את השלטון כדי לפקח על האוכלוסייה ולנהל את צורכי החיים שלה. ביופוליטיקה עוסקת בפרקטיקות כגון בריאות, מיניות, היגיינה, ריבוי טבעי, תוחלת חיים, חינוך וגזע. מדובר בניהול החיים של הגוף החברתי, בכלל זאת אכיפה של נוהלי מניעה והפרדה, ריפוי, שליטה כלכלית וכיוצא באלה. במובן רחב יותר, הביופוליטיקה עוסקת בהפעלה של ידע/כוח על הגוף הפרטי, המשפחתי או הציבורי. הנחת היסוד היא כי ניהול החיים על-ידי הריבון (למשל המדינה) הוא "קשר דם" ראשוני המגדיר את היחסים בין השלטון לבין הפרט, וכי קשר פוליטי זה הנו מהותי להגדרת האדם. הזכות לנהל חיים מציבה את הריבון בעמדה של אלימות מובנית, הפועלת על גופם של נתיניו. לריבון שמורה הזכות להחיות או להמית, להגן על החיים או להפקירם. האתר המייצג של הביופוליטיקה הוא המחנה (camp); בקיצוניותו הוא יכול להתגלם במרחב של מחנה הריכוז, שם מושעים החוק והסדר האזרחי לטובת שליטה ישירה של הריבון בגופם ובחייהם של הנשלטים. … קיראו עוד

גוף נטול איברים

מונח המזוהה עם הפילוסופים הפוסט-סטרוקטורליסטים ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי (Guattari), אף שמקורו אצל התיאורטיקן והמחזאי אנטונן ארטו (Artaud). גוף זה הוא מעין לוח חלק, מישורי, שזרימת התשוקה עוברת בו בחופשיות. איברי הגוף הם מרכזים עוצמתיים עצמאיים שאינם פועלים במתואם. הם אינם מהווים "אורגניזם" שלם הפועל לשם תכלית נתונה. הגוף נטול האיברים הוא אפוא מטאפורה לאינטנסיביות של התשוקה האימננטית, זו הפועלת לשם עצמה. המודל מבטא פוליטיזציה של התשוקה. זוהי פעילות מודעת הניצבת מול מנגנונים דוגמת הקפיטליזם, המעקרים את התשוקה האינדיווידואלית מיסודה. … קיראו עוד

גיבור/אנטי-גיבור

הגיבור הוא אינדיווידואל נערץ. אדם בעל אומץ ותושייה יוצאי דופן. לוחם גדול שחייו ראויים להיכתב בספר; סיפור חייו ראוי להישמר לדורות. הגיבור הוא אדם המייצג אידאל, מנהיג כריזמטי המצטיין במוסריותו ובגבורתו. סוכן תרבות המכונן את הזהות החברתית. דמות מפתח שאיתה מזדהה הקהל ברומן, במחזה או בסרט. רכיב מרכזי במיתוס התהילה והכוח מימי קדם ועד ימינו. הגיבור הוא תלוי תרבות, ועם זאת הוא אחד היסודות המכוננים אותה. התהייה איזהו גיבור, והתשובה עליה, משמעותיות בכל תקופה ומצביעות על מערכת הערכים של החברה בזמן נתון. הגיבור הקלאסי הוא סוכן נעלה של סדר חדש הנולד בעקבות ניסיון חייו. הגיבור המודרני פועל בעולם שוחר שינויים וקדמה. הגיבור הפוסטמודרני פועל בחלל רוחני שטוח, מפורק, הניזון מסימנים ומדימויים של המדיה. האנטי-גיבור, ששורשיו נטועים בעולם האבסורד, הופך לגיבור המוגבל של דורנו. הוא מופיע בארשת גרוטסקית ואירונית ומגלם את התרסקותם של האידאלים החברתיים בימינו. … קיראו עוד

גישור, יישוב סכסוכים

הליך של יישוב סכסוכים ומחלוקות ברמת הפרט, הארגון או המדינה, שלא באמצעות הליך השיפוט המסורתי. מהלך רצוני שבו הצדדים מקבלים החלטות משותפות בהתבסס על הבנת צורכיהם וצורכי זולתם. המגשר הוא גורם בלתי תלוי המסייע לצדדים בניהול משא ומתן בלתי פורמלי, סודי ומהיר לשם השגת הסכם. מטרתו להביא את הצדדים לידי הסכמה, ואין בידו הסמכות להכריע בסכסוך. בניגוד לשיטה המסורתית, השיטה האדוורסרית, שבה הצדדים מתעמתים ביניהם ומקבלים על עצמם את הכרעת השופט, השיטה החלופית אינה חותרת להכרעה מלמעלה והצלחתה תלויה בצדדים. השיטה נועדה להתגבר על אי-האמון בין הצדדים, לברר מהם האינטרסים והצרכים הרגשיים החיוניים שלהם ולסייע להם להגיע לפתרון משביע רצון, שיבטיח מערכת יחסים תקינה בעתיד. בצד יתרונותיה, חסרונה הגדול של השיטה טמון בעובדה כי מדובר בהליך שאינו פומבי, ולכן אינו חשוף לביקורת ציבורית או תקשורתית; תוצאות ההליך עלולות להיות מוטות לרעתו של הצד החלש מבין השניים. … קיראו עוד

דיוניסיות / אפוליניות

צמד מונחים שהציע פרידריך ניטשה כדי לייצג שתי השקפות עולם ושני אופני עיצוב מתחרים בתולדות התרבות. האפוליניות, המזוהה עם האל אפולו, מייצגת קוטב של רציונליות, צורניות ואיזון. הדיוניסיות נקשרת לדיוניסוס, אל היין והפריון, ומייצגת קוטב של אי-רציונליות, חריגה מגבולות ומשליטה עצמית. דומה כי בתרבות הנרקיסיזם של ימינו, ידה של האופציה הדיוניסית היא על העליונה: הפנטזיה המוקצנת, המונעת על-ידי התשוקה לכוח, היא חלק בלתי נפרד ממבנה התרבות. … קיראו עוד

דיסטופיה

סדר "מפלצתי", מעורר חרדה; מבנה דעת, תמונה או טקסט המערערים על עקרונות הסדר ההרמוני שטוותה האוטופיה ועומדים ביחס של ניגוד או השלמה אליה. הדיסטופיה היא אנטי-אוטופיה, כעין ראי עקום, מעורר חלחלה, של מציאות שפנתה עורף לשלמות, וככזו היא מעין מראה שלילית שלה. האוטופיה היא ניצחונה של החברה האידאלית. הדיסטופיה היא סבלו של היחיד בתוך המסגרת הטוטלית. … קיראו עוד

דקונסטרוקטיביזם

זרם בארכיטקטורה של שנות השמונים והתשעים של המאה ה-20, המתאפיין בפירוק הבניין למרכיביו הצורניים תוך כדי ערעור יציבותו ושיווי משקלו וביקורת על החשיבה היסודנית (foundationalism) העומדת בבסיסו. הבניין ששורשיו בקרקע (ביסוד) מתחיל לאבד מיציבותו והופך לתערובת של צורות המצויות במצב של כאוס, זרימה, קטסטרופה ומטמורפוזה רדיקלית מתמדת. … קיראו עוד

נאורות

תפיסת עולם תרבותית שנולדה במאה ה-18, המכונה גם "עידן האורות" ו"עידן ההשכלה". הנאורות ראתה בתבונה את מהות האדם ואת תעודתו. היא הצביעה על התבונה כמכשיר מרכזי לשחרור מדעות קדומות ומאגואיזם כוחני. לדידה, התבונה מאפשרת ליחיד ולכלל להשתית את חייהם על עקרונות אוניברסליים, מדעיים וביקורתיים. הפילוסופיה ההומניסטית של הנאורות הציגה פרויקט של שחרור אוטופי שדגל בסובלנות ובקדמה. ערכים אלה זכו לביטוי פילוסופי, מוסרי, פוליטי ואסתטי. פרויקט הנאורות, המזוהה לעתים קרובות עם המושג "מודרניות", הוא מושא להזדהות או לפולמוס. עמנואל קאנט הוא הפילוסוף הגדול של הנאורות, והוגים כגון קרל מרקס מן המאה ה-19 ויורגן הברמאס מן המחצית השנייה של המאה ה-20 יכולים להיחשב ממשיכי דרכה. השיח הפילוסופי בן זמננו דן בלגיטימציה של הנאורות, בהישגיה ובמחדליה. השקפת העולם הפוסטמודרנית נודעה בביקורתה על פרויקט הנאורות. … קיראו עוד

עידן חדש, ניו אייג'

דת חילונית פופולרית. שם קיבוצי לאוסף אקלקטי של אמונות היונקות ממקורות תרבותיים שונים; פרקטיקות רווחות שהחלו לגאות בארצות הברית בשנות השמונים של המאה ה-20. סגנון חיים, התנסות אסתטית, רוחנית או דתית, המשמשים חלופה לרציונליות החומרנית של המערב. מדובר בפרקטיקות רבות כגון צמיחה אישית, רפואה הוליסטית, אנטי-אייג'ינג, קבלה, פולחן הטבע, גלגול נשמות, ספיריטואליות, פגאניות, אסטרולוגיה ומטאפיזיקה. העידן החדש מצוי בטווח שבין אלטרנטיבה רוחנית לקפיטליזם צרכני הפונה אל בעלי אמצעים. אף שהפרקטיקות של העידן החדש מבליטות את החוויה התרבותית של האחר, הרי בפועל הן דוחקות אותו מהן והלאה, כך שלא יסכן את הנינוחות הבורגנית השבעה שבשמה הן מדברות. ניו-אייג' הוא גם שמו של סגנון רגוע במוזיקה הפופולרית המצטיין במלודיות מהורהרת ובחזרתיות מתנגנת השואפת אל המדיטטיבי. … קיראו עוד

שואה (ייצוגים בתרבות)

השואה היא הכינוי להשמדתו המדעית והשיטתית של כשליש מן העם היהודי בידי הנאצים ושותפיהם באירופה בשנים 1941-1945, מהפלישה הגרמנית לברית המועצות ועד שחרור מחנות המוות בידי בעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה. עד היום, כעבור עשרות שנים, נשאלת בעוצמה רבה השאלה: האם יש "דרך נכונה" לזכור את אושוויץ, ואם כן, מהי? סוגיית ייצוג השואה בתרבות עודנה שנויה במחלוקת והשלכותיה משפיעות ישירות על תחומי הזהות והזיכרון, האמנות והתרבות בזמננו. השאלה המרחפת מעל הדיון נוגעת ל"פופולריות החדשה" של שיח השואה בשנים האחרונות. האם עוצמת הדיון היא ביטוי אותנטי למהלך אוניברסלי של עיבוד הטראומה או שמא מדובר בעודף של ייצוגים המבשרים על צורה מתוחכמת של העלמה וגירוש: גירוש הכאב באמצעות השיח המשתלח והבלתי פוסק אודותיו, עד שהנושא כולו יהפוך לבנאלי? … קיראו עוד

תרבות נגד, "סיקסטיז"

(א) שם קיבוצי לתרבות מהפכנית ואלטרנטיבית שפעלה בארצות הברית ובאירופה בשנים 1970-1967. תרבות זו היתה תוצר השילוב האידאולוגי בין תנועות כגון ההיפים וקבוצות של סטודנטים רדיקליים, שהפגינו ביטויי מחאה עזים נגד הממסד הפרוטסטנטי הישן, הקפיטליזם הצרכני, הניכור הטכנולוגי והמיליטריזם; (ב) שם המציין קבוצת אנשים בעלי דעות החורגות מן המקובל, שנשמטו ממעגל החיים הרגילים והתנסו בפרקטיקות אלטרנטיביות כגון חיי קומונה, פסטיבלים מחתרתיים, הוצאת כתבי עת ייחודיים והקמת בתי ספר פתוחים. … קיראו עוד

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×