כסף

Money

"מה זה ציניקן?
זה איש היודע מחירו של כל דבר ולא את ערכו של שום דבר".

אוסקר ויילד, מניפתה של לידי וינדרמיר, מעשה באישה הגונה, מערכה שלישית, עמ' 83.

"לא להיות תאוותן – הרי זה כסף; לא להיות בזבזן – הכנסה".

מישל דה מונטיין, המסות, ספר ראשון, עמ' 96.

הכסף הוא כוח קנייה נזיל. לכסף שלוש פונקציות: אמצעי חליפין, אמצעי למדידת ערך ואמצעי לאחסון ערך. בניגוד לסחורות אחרות, הכסף נחשב לבעל ערך רק משום שהוא מגלם הסכמה חברתית: אנו מעריכים אותו על סמך כוח הקנייה המוסכם שלו. הכסף הוא אמצעי תשלום מקובל, המופיע בצורות שונות: שטרות, מטבעות, המחאות, חשבונות בנק פתוחים וסגורים, תוכניות חיסכון וסוגים אחרים של נכסים נזילים. במובן הרחב, הכסף הוא סוכן מרכזי של תקשורת סמלית, שנועד לפקח על החליפין בין תשוקות לסחורות. תהליך זה מתקיים משחר ההיסטוריה ועד לעידן הקפיטליסטי של זמננו. מנקודת מבט ליברלית, הכסף מסמן אופציה של חירות משום שהוא נותן ביטוי ישיר להעדפות ולבחירות הערכיות של האדם. מנקודת מבט ביקורתית, הכסף אינו "מכל ריק" המאפשר לערכים מסוימים להתממש; הרדיפה אחר הכסף היא ערך ומטרה בפני עצמה. התוצאה עלולה להיות אגרסיבית ולבוא על חשבונם של מיעוטים שנגישותם לכסף ולמשאבים שווי כסף מוגבלת. הכסף מקיף כמעט את כל תחומי החיים: הוא מניע את הכלכלה ואת הפוליטיקה, את התרבות ואת האמנות. אף כי התוצרים האסתטיים הם אובייקטים סחירים התלויים בכוחות השוק, לאמנות יש עדיין כוח אופוזיציוני מסוים המאפשר למתוח ביקורת על שלטון הכסף בחיינו. מנקודת מבט פרוידיאנית מדובר באופן הניהול הסימבולי של הוצאות והכנסות, צרכים וסיפוקים.

הפילוסופיה של הכסף מתחילה כאשר האדם אומר לעצמו שחלק ניכר מן השינויים הפנימיים שהוא חפץ לבצע במהלך חייו תלויים בשינויים ובתנאים חיצוניים, הכרוכים במוצרים שווי כסף. זו היתה הסברה שהעלה הפילוסוף וסוציולוג התרבות שארל פורייה (Fourier) כאשר הבליט את כוחו של הכסף בעיצוב האדם. פורייה פרש תורת תשוקות התלויה במצב החומרי: "לא יועיל לך מאומה אם תהיה בעל חוש שמיעה מצויין: יסגרו בפניך את שערי האופרה אם אין הפרוטה מצויה בכיסך, אך ייכנסו שמה עמי ארצות בעלי שמיעה פגומה, אם אך ארנקם גדוש […] משתוקקים אנו לעשירות המבטיחה התפתחות חופשית של כל החושים, שהצלחה פנימית אינה מבטיחה אלא התפתחות מותנית בלבד" (אצל מיילר, 1974: 42). על-פי פורייה, הצורך בקניין הוא הדחף החשוב ביותר שבין הדחפים הידועים לנו ויש לנצלו. זהו דחף מרכזי משום שהוא מאפשר להתנסות בתשוקות ולנצלן ניצול מרבי (Barthes, 1980). הכסף מקבל ממד סימבולי, שהוא מעבר לקיומו כסחורה; הוא הופך למעין פנטזיה פיוטית המגשימה את עצמה בתוך מסע של תשוקות. בניגוד לנוהג הצבוע לגנות את העושר, פורייה דווקא תומך בו, מפליג בשבחו ומבקש את האלהתו. הוא דוחה כל גישה מניעתית הרואה בכסף שד פטישיסטי או תחליף לדבר האמיתי. מנקודת ראותו, שאותה יאמצו מאוחר יותר הליברלים, הכסף הוא הדבר האמיתי, המסמן המובהק של ההנאה הגופנית; מה שמאפשר לערכים המועדפים שלנו להתממש (Simmel, 1978).

כוחו הסמלי של הכסף עולה ביתר שאת בעידן הקפיטליזם המאוחר, המתאפיין בתנועה גלובלית של הון, איווים ודימויים, המחליפים ידיים ורוכשים לעצמם בעלים חדשים. מאחר שרבים רואים בהצלחה הכלכלית מסמן עליון של הצלחה מקצועית ואישית, ברור שכוחו הסמלי של הכסף מתקשר לתחושות של עוצמה ליבידינלית, מעבר לתפקיד הממשי שהוא ממלא בחיי בעליו. בשלב זה הכסף הופך לשקוף, לדימוי של כוח, בעיני בעליו ובעיני סביבתו. כוח סמלי זה מתגלם במושג "צריכת ראווה" (ובלן, [1953] 1999): בני אדם הופכים את הפגנת העושר למטרה בפני עצמה. צריכה זו לא נועדה לשימוש או להנאה ישירה; תפקידה לסמן יתרות ועודפות. הכסף הופך להיות למדד עליון של הערכה. מדד זה הוא מעצם טבעו חומרי, כמותי, מדיד, ולכן ניתן להשוואה. פילוסופיית הכסף דוחקת הצדה קריטריונים אלטרנטיביים ורוחנים של הצלחה, כגון חוכמה, יצירתיות ועוד. האחרונים זוכים להצלחה לאחר שהפכו למקובלים ולאופנתיים ולכן ניתנים להמרה באמצעות המודל הכספי. תרבות הפנאי של האדם העשיר לא נועדה רק להרחיב את דעתו אלא גם לסמן את הרווח הטהור כשלעצמו; את השאלה כיצד לייצר עושר החליפה השאלה כיצד לייצג אותו באופן ראוותני כדי לעורר תחושה של שביעות רצון אצל בעליו ותחושה של קנאה חסרת אונים אצל הזולת.

נטייתה של התרבות העכשווית לברוח מקפיטליזם של סחורות לקפיטליזם של רעיונות (ידע, דימויים, מוניטין) מביאה לעלייה במעמדו של הכסף כמקשר פורמלי בין ספֵרות החיים השונות (Rose, 1988). כך, למשל, זכות הקיום של תוכניות טלוויזיה נקבעת לא אחת על-ידי הרייטינג, שכן מספר הצופים משקף למפרסמים את כוח הקנייה של התוכנית; גדולתם של מנצחי-על, הנודדים בין בירות מוזיקליות ברחבי העולם, נמדדת בהתאם לשכר הגבוה שהם גובים לקונצרט. הכסף, שהוא הליך סמלי מוסכם לחילופי דברים וסחורות, הופך אפוא למסמן הכללי של תשוקה (Serres, 1999). זו מטופחת על-ידי הכלכלה הליבידינלית המחליפה את הכלכלה הרציונלית והפונקציונלית של הקפיטליזם הקלאסי ששלטה בכיפה מהמאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-20. הכלכלה הליבידינלית אינה משתמשת בכסף כמתווך רציונלי בין ביקושים לסיפוקים, אלא כמסמן דמיוני המוכר להמונים תשוקה אי-רציונלית. לפנינו האלהה מופלגת של הכסף ושל המוצרים שהוא מתגלם בהם: הכסף נוטה לייצר את הערך בדבר שבו הוא מוטבע; הוא מופיע כאחד הפֶטישים המובהקים של התרבות. כדין כל פֶטיש, גם הכסף מסמן מצב פרדוקסלי: דחיית המשבר, מציאת תחליף פיזי דומם לריק הנפשי – ועם זאת הצבעה על הטראומה הכרוכה בפיצוי החיצוני החומרני כנגד תהליכים פנימיים שאינם ניתנים למימוש בין כותלי האני.

ביקורת רבה מכיוונים שונים נמתחה על המודל המטריאליסטי המציב במרכזו את הכסף. הביקורת המפורסמת ביותר היא זו המרקסיסטית, שהצביעה על כך שבעולם הקפיטליסטי, המונע בידי הרצון להניב רווחים מרביים, האדם הופך בעל כורחו לחפץ, לסוכן של תנועת ההון. התוצאה היא ניכור של האדם מעבודתו ומתודעתו כאדם והפיכתו לסחורה ממשית או רוחנית בזרם הייצור הגואה שהקפיטליזם מכונן (צוקרמן, 1996: 134). תיאוריות ביקורתיות, שהוצגו מאוחר יותר על-ידי אנשי אסכולת פרנקפורט, הציעו דרכי התנגדות למולך הכסף המושל בחיינו. אולם על אף עומקן דומה כי ביקורות אלה נכשלו במשימתן העיקרית: שינוי הפרקטיקות של חיי היומיום והפיכתן לבלתי תלויות בתנועת הכסף ובנגזרותיו הסמליות. למרבה האירוניה, גם התיאוריות הביקורתיות, שביקשו להציב סכר מול הקלות הבלתי נסבלת של התפשטות הממון, נקלטו היטב במוסדות ובארגונים המתמחים בביקורת ההון והפכו לגרסה נוספת של אותו ההון עצמו.

ראוי לשאול האם וכיצד יכולים מוסדות בתרבות לאתגר את עריצותו של הכסף בחיינו. האמנות, לכאורה, עשויה להציב תמרורי אזהרה ביקורתיים מול שלטון ההון, אף כי ברור שהתקווה להפקיע לחלוטין את יצירת האמנות מן המעגל התועלתני-מסחרי שבו היא אחוזה הנָה קלושה ובעייתית. זרמים אוונגרדיים רבים אמנם השתעשעו ברעיון של יצירת אובייקט אמנותי שאינו סחיר ואינו ניתן לניכוס דוגמת ציורי גרפיטי בתחנות רכבת (קית הרינג) או פרויקט אריזת הרייכסטג בברלין על-ידי כריסטו; ואולם עד מהרה התברר כי גם לאמנות זו, שאי-אפשר לתלותה עוד בסלון הבורגני, יש תג מחיר. מחיר השוק של קית הרינג או של כריסטו עלה משום שהשכילו להגדיר מחדש את מוסד האמנות. כפועל יוצא מכך זכו בהון סימבולי ניכר שתורגם מיידית למוניטין ולמחיר שוק גבוה.

בהינתן כי אמונה נאיבית בכוח המחאה של האמנות מול שחיקת הצֶלֶם בלחץ הכסף שוב אינה אפשרית, נשאלת השאלה האם נותרו עוד בידינו אופציות משניות שימזערו את הנזקים שנוצרו; האם נוכל לגייס אסטרטגיות חדשות העושות שימוש בכלי נשקו של האויב הקפיטליסטי – פרסומות, ראווה, שכפול, שעתוק, הפצה ויראלית באינטרנט? דומה כי כבר נעשו ניסיונות גם בכיוון זה. האסטרטגיה שנבחרה היא אסטרטגיה ערמומית המתחפשת למעין "כבש קפיטליסטי" על מנת להחריד עד מהרה את שלוות הדיר. דוגמאות ידועות הן ציורי שטרות הכסף שיצרו אנדי וורהול (Warhol) (שטרות של דולר אחד, 1962) ורוי ליכטנשטיין (Lichtenstein) (שטר של עשרה דולרים, 1956). דוגמה אחרת היא עבודתו של הנס האקה (Hacke) אדון השוקולד, 1981 (תצלומים ואריזות שוקולד). הקה תקף את כניעתה של התרבות הגרמנית לאיל השוקולד פיטר לודוויג, שתרם את אוספו הפרטי הגדול למוזיאון שנקרא על שמו; הוא ביקש באמצעות התרומה לזכות בהנצחה זולה. שווי האוסף שנתרם היה 5 מיליון מרק, ולעומת זאת ההשקעה הממשלתית בבניין הסתכמה ב-560 מיליון מרק ועוד 10 מיליון מרק כדמי אחזקה שנתיים. דוגמה אחרת, אירונית לא פחות, היא עבודת הניאון של ג'ני הולצר (Holzer) הגנו עלי ממי שאני (מתוך הסדרה הישרדות, 1985-1983). עבודה זו הוצגה בכיכר הטיימס בניו יורק במתכונת של פרסומת המשתלבת בים הסלוגנים שבכיכר. הולצר "התחפשה" לפרסומאית ומְעמדה "פנימית" זו מתחה ביקורת רדיקלית על הקשר הלא מקודש בין כסף, בידור וכוח, בנוף אורבני המסמן צירוף של יסודות אלה.

דוגמה רדיקלית נוספת העוסקת בדימוי הכסף באמנות היא עבודתו של פיירו מנצוני  Shit of the Artists . זו חושפת זיקה מורכבת בין התהליך האמנותי, המטמורפוזה של גוף האמן, והגוף הקפיטליסטי הגדול – הכסף. קופסאות "השימורים" שיצר מנצוני מכילות את צואת האמן, חתומות על-ידו ונושאות תוויות בלשונות שונות. נוצר תהליך "אלכימי" רדיקלי: חומרי גלם נחותים (הצואה, השארית) הופכים ליצירה השווה את משקלם בזהב. עבודה זו חושפת הן את כאבה של האמנות והן את הציניות של השיטה ההופכת את תהליך "העיכול האמנותי" למקדם מכירות יעיל בתוך הכלכלה המוזאלית (ע"ע אמנות מושגית). העבודה גם חושפת באופן בוטה את הקשר בין כסף לצואה. בשני המקרים מדובר ב"שארית", בסוג של עודפות, שהגוף מבקש "להוציא" כדי להמשיך בתפקודו. תכונה נוספת הקושרת בין צואה לכסף היא ההנאה הארוטית שפעולת "השחרור" מקנה לבעליה. דינה של זו דומה להנאה הארוטית הגלומה בשחרור של מטבעות הכסף מן הארנק. פעולות אלה מייצגות באופן סימבולי את מושא התשוקה של האני. כפי שעולה ממאמרו המכונן של פרויד "האופי והארוטיקה האנאלית" (פרויד, [1908] 2002), כל הצורות המיתיות, הבראשתיות, של התרבות או הלשון חושפות דמיון זה. אנו אומרים על אדם שהוא "filthy rich" ("מסריח מכסף"); באגדות עם, חמורים עושים את צרכיהם ומפיקים דינרי זהב ועוד. זיקה זו בין כסף לצואה מאפיינת אותם בני אדם שגם בבגרותם ממשיכים את הרטוריקה האנאלית של הילדות. אלה הופכים את ההנאה האנאלית הראשונית לאנאליות סימבולית המתבטאת בעקשנות, ברדיפת סדר ובקמצנות (קושי "לשחרר" כסף). גם כאן נקשרת הרטוריקה האנאלית לרטוריקה של כוח: בכוחו של הסובייקט לעצור או לשחרר את ים הדינרים.

נסכם: בעולם הפוסטמודרני זוכה הכסף לראווה מיוחדת. הוא מזוהה עם כוחות השוק; הוא נמצא בחוד החנית של הקפיטליזם המאוחר (גורביץ' 1997; ג'יימסון, [1984] 2002). הבולטות של הכסף תורמת להעצמתו של הסקטור הפיננסי ומתדלקת את הממד הסימבולי, האומניפוטנטי של זרם ההון מסביב לגלובוס. דומה כי במציאות זו לא קל לגבש עמדה ביקורתית כנגד ברוני הכסף השולטים בחיינו. אפילו האמנות הרדיקלית, הרואה לעצמה שליחות בגינויו של הבורגני ובעל ההון, מתקשה לעמוד מול היגיון כלכלי תרבותי הגורס עד דק כל התנגדות אפקטיבית. לעתים קרובות מצליחה המערכת לקנות את האמן המורד ולהציגו בחסות הבנק או התאגיד עד שאמנותו החתרנית מתמוססת לתוך האכסניה הקפיטליסטית שאפשרה את הצגתו. הייפלא אפוא כי במצב עניינים זה האופטימיות ניתנה לשוטים?

מקורות

גורביץ', ד' 1997: פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר.

ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.

ובלן, ת' [1953] 1999: "התיאוריה של מעמד 'בעלי הפנאי' – מחקר כלכלי על מוסדות", בתוך: כ"ץ, א' וינוביצקי, י' (עורכים), תקשורת ופנאי בישראל – היבטים השוואתיים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 83-69. 

ויילד, א' [1892] 1920: מניפתה של לידי וינדרמיר, מעשה באישה הגונה, מחזה בארבע מערכות, תרגום: י"ח טביוב, ורשה: שטיבל.

לוין, ח' 1995: "הזונה מאוהיו", בתוך: הזונה מאוהיו ואחרים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 182-123.

מונטיין, מ"ד [1580] 2007: המסות, ספר ראשון, תרגום: א' ברק, תל אביב: שוקן.

מיילר, י' 1974: משנתו של פורייה: תורת התשוקות, החברה ההרמונית, הפאלאנסטר, תרגום: מ' חלמיש, תל אביב: ספרית פועלים ואוניברסיטת תל אביב.

פרויד, ז' 1908 [2002]: "האופי והארוטיקה האנאלית", מיניות ואהבה, תל אביב: עם עובד, עמ' 102-98.

צוקרמן, מ' 1996: "אתגר פוסטמודרניסטי", בתוך: פרקים בסוציולוגיה של האמנות, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת, עמ' 145-133.

Barthes, R. 1980: "Fourier", in: Sontag, S. (ed.), Barthes Reader, New York: Hill and Wang, pp. 334-377.

Goux, Jean-Joseph 1990: Symbolic Economies: After Marx and Freud, Ithaca, New York: Cornell University Press.

Rose, B. 1988: "Art as Money", in: Autocritique: Essays on Art and Anti-Art 1963-1977, New York: Weidenfeld & Nicolson.

Serres, M., 1999: Hermes: Literature, Science, Philosophy, Baltimore: The Johns Hopkins University Press.

Shell, M. 1995: Art and Money, Chicago University Press.

Simmel, G. 1978: The Philosophy of Money, London: Routledge.

Zelizer, V. 1997: The Social Meaning of Money, Princeton University Press.

תאור / מקור התמונה:

Source: https://pixabay.com/en/dollar-money-us-dollar-arrangement-1071788/ Free Download

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×