טרור, טרוריזם

Terror

Flowers Near Theater Le Bataclan In Paris

המילה terror מקורה בשורש הלטיני terrere (לרעוד, לפחוד, to tremble). מטרת הטרור היא לגרום חרדה, לזרוע בהלה, ליצור תחושת כאוס וחוסר אונים. הטרור הוא אקט של אקסטזה אלימה, חזיון ראווה מרגש ומפחיד הפועל בשירותה של אידאולוגיה פוליטית. אף כי שיטות הפעולה של הטרור דומות לפעולות אלימות אחרות כגון הרס רכוש, רצח או מלחמה, הטרור מהווה פרקטיקה ייחודית שמשמעותה חורגת מן המשמעות המיידית של קורבנוּת וסבל. לטרור מטרות סימבוליות שעניינן להעביר לקהל רחב מסר פוליטי קיצוני באמצעות האפקט הדרמטי של המוות האלים. לזוועה שמחולל הטרור יש כוח של נשק הכרעה אסטרטגי, שאמור להביס מבחינה פסיכולוגית את היריב. הטרוריסטים עושים שימוש באלימות גדושה שאינה מכירה בחפים מפשע; הם פועלים מחוץ לנורמות המקובלות של חוקי המלחמה או המאבק המזוין. טרור מודרני הוא טרור מהפכני או טרור מדינה שמכוון להשגת יעדים פוליטיים מוגדרים. טרור פוסטמודרני הוא בעיקרו טרור סימבולי המתפשט בצורה נגיפית תוך ניצול אמצעי המדיה החדשים כמו הטלוויזיה והאינטרנט. טרור פוסטמודרני פוגע במערכות תקשורת ואינפורמציה, אך הוא גם משגשג בחסותן. מנקודת מבט תרבותית, הטרור משקף את "חזרת המודחק" – המפגש הטראומטי של המערב עם "הדבר האחר" – האלמנט המוכחש של המוות הקורבני.

א. הפילוסופיה וההיסטוריה של הטרור

אם המלחמה היא אירוע "מנרמל", חלק מן המרקם הסימבולי של התרבות, הטרור הוא אקט טראומטי, חריג ו"פרוורטי" הנחרת בזיכרון. הטרור אדיש ללוגיקה של התבונה שעליה מיוסדת המדינה, אף כי המדינה עשויה להפעיל טרור כנגד מתנגדיה (כגון הטרור של היטלר, מוסוליני, סטלין וכיוצא בהם). הטרור מביא את האלימות אל גבולותיה הסהרוריים; אלה מזוהים לעתים קרובות עם הרוע המוחלט. עם זאת, אין לראות בטרור ביטוי ליצר בלתי רציונלי. מדובר בקור רוח פוליטי העושה שימוש מושכל באלימות למטרות מדיניות; זוהי פרקטיקה אלימה שנועדה לשבור את התנגדות היריב באמצעות החדרת הפחד מפני מעשי זוועה בלתי אנושיים. לעתים הטרור מזוהה עם קבוצות מיעוט מיליטנטיות הבוחרות בו כנשק יום הדין, כגון הטרור הכורדי, הצ'צ'ני, הפלסטיני ועוד.

אף כי הטרור פועל כדי למוטט את גבולות האפשרי, תנועתו היא מוּכוונת אובייקט ומודרכת מטרה. האובייקט של הטרור הוא פניקה המפלסת לה דרך לשינוי פוליטי-מהפכני. הטרור מייצר פרקטיקה שהיא "מעבר לטוב ולרוע", מעבר לגבולות המוסריים המקובלים, המאפיינים את האלימות הממוסדת של מדינת הלאום והחוק. כדי לעמוד על תחום החלות של המושג ראוי להשוותו למונח "אלימות מורשית", הקרוב למושג המלחמה. הטרוריסטים עושים שימוש באמצעים שאינם בהתאם לנורמות שעל-פיהן פועלת המדינה. המדינה רשאית לנקוט צעדים גלויים של אלימות מאורגנת שתוצאתה היא מוות לאלפים. פעילות זו קרויה לוחמה. המדובר בפעילות של כוח מזוין, מאורגן וממושטר, הפועל על-פי קודים מוסריים ומשפטיים הנתמכים על-ידי אמנות בינלאומיות (אמנת ז'נבה). אלה קובעים את חוקי האלימות המותרת. הם מתירים הרג אויב חמוש, מגבילים את השימוש בכלי נשק, מנסחים חוקים של התנהגות ביחס לשבויים, אוסרים על רצח של חפים מפשע ועל פגיעה באוכלוסייה אזרחית. ואולם הטרור אינו מקבל על עצמו חוקים אלה. למעשה, עוצמתו המאיימת נובעת מעצם נכונותו המובנית לטרוף את כללי המשחק הרציונליים וליצור איום מתמיד על גבולות האלימות המוסדית (ע"ע ביופוליטיקה). לגבי דידו, האלימות, אסור שתהיה גלויה, מנוסחת, מאורגנת, מופעלת על-ידי כללים של הגינות, אלא דווקא בזויה, מגונה, בלתי טבעית, "חייתית", טרנסגרסיבית, ולכן מאיימת ומחרידה בתוצאתה: שלטון המוות והפחד התיאטרלי (ע"ע קרנבל) (Weinmann & Winn, 1994; Rubin & Friedland, 1986).

הטרור הוא חלק בלתי נפרד מיחסי הכוח שמכונן השלטון. הוא נובע מעצם רצונו של השליט לטעת אימה ופחד בלב נתיניו במטרה לבצר את שלטונו. ניתן לשער כי מעשי הטבח הספקטקולריים שההיסטוריה רצופה בהם הנם ניסיונות של שליטים להפר את כללי המשחק המקובלים, ליצור בהלה ודיסאוריינטציה כדי לדכא אופוזיציה באמצעים אלימים ורדיקליים. לעתים קרובות הטרור מוצג כהכרח לא יגונה המתחייב ממצב החירום שאליו נקלעה המדינה: "הנשק האחרון" שאותו יש לנקוט כדי להשיג מטרה פוליטית נתונה. באור זה יש לראות את המושג המשפטי הקרוי "מצב חירום" (State of Exception). מצב חירום הוא מושג פרדוקסלי שלפיו המערכת המשפטית האזרחית משעה את עצמה, כביכול, כלומר מפקיעה חלק מתוך ריבונותה שלה (שנהב, שמידט וצלניקר [עורכים] 2009 ; Agamben, 2005); זוהי לגיטימציה חוקית שניתנת לפעילות בלתי לגיטימית השוללת את הזכויות הבסיסיות של האדם. היא מנומקת בעובדה כי בהיעדרם של חוקי חירום שוב לא ניתן יהיה להגן על פעולתה התקינה של המדינה. ואולם "אִזרוחן" של פעילויות בלתי חוקיות השוללות את החירות בידי הרשויות המוסמכות של המדינה הוא מבחינות רבות אקט טרוריסטי, וזאת משום שהוא מוחק באחת את ההגבלות החוקיות המוטלות על כוחה של המדינה: המדינה מתירה פעילות שרירותית, הנעשית באפלה – פעילות שאינה עומדת לביקורת ציבורית. סוג זה של טרור ממוסד הוא חלק בלתי נפרד מהמערכות המשפטיות בדמוקרטיות מערביות רבות דוגמת ארצות הברית, ישראל ועוד.

פרקטיקות טרוריסטיות מאכלסות דפים רבים בהיסטוריה של התרבות. ברשימת מעשי הטרור הבולטים בעולם העתיק ניתן לכלול את ההתנקשויות בטיראנים ביוון וברומא. מקום מרכזי תופס רצח יוליוס קיסר בידי ברוטוס וקסיוס. כתופעה מודרנית, הטרור מזוהה עם המהפכה הצרפתית. היעקובינים (1793-1792) ראו בטרור דרך עיקרית לדיכוי מגמות אנטי-מהפכניות. פעולות מרכזיות שיזמה המדינה המהפכנית באמצעות מוסדות כגון הוועד להגנת שלום הציבור נועדו להעניק לגיטימציה לאלימות כדי לבצר את מעמדה הרופף של המהפכה. סר אדמונד ברק (Burke, [1790] 1991), שהיה למבקר החריף של הטרור המהפכני, מפענח את אסטרטגיית הפעולה שלו ומזהיר מפני תוצאותיה ההרסניות. מנקודה זו מתחילה הדה-לגיטימציה של הטרור ומודגשות הקונוטציות השליליות שנלוות אליו עד היום. במאתיים השנים הבאות – השנים המעצבות של המודרניזם – המונח ימשיך לתאר את פעולתם של יחידים וקבוצות הפועלים לשם שינוי פוליטי רדיקלי באמצעים אלימים. כאלה יהיו הפועלים התעשייתיים, הבולשביקים ומלחמתם בשלטון הצאר, הנאצים וטרור המדינה שהפעילו נגד מתנגדיהם, הטרור הסטליניסטי בשנים 1953-1948 ועוד.

הטרור אינו קשור לאידאולוגיה מסוימת. יש הטוענים כי אינו קיים בדרך כלל בחברות דמוקרטיות ליברליות, ואילו משטרים דיקטטוריים, גזעניים או סמכותניים סובלים ממנו ואף עושים בו שימוש פוליטי כדי לקדם את מטרותיהם. אך כפי שאנו למדים מן המהפכה הצרפתית, ברור כי גם משטרים דמוקרטיים אינם חסינים בפני טרור. בהיעדר ריסונים חוקתיים קיימת תמיד הסכנה כי טרור המדינה ירים ראש ויתגלה אף במעוזיה של החברה המערבית בשעה שמתירים את הרצועה ויוצרים מצבי חירום מתמשכים (לדוגמה, הממשל הצבאי שהוחל על ערביי ישראל עד לשנת 1966, תקנות החירום שהופעלו בארצות הברית לאחר ספטמבר 2001 ומצב העצירים הכלואים ללא משפט בגואנטנמו שבקובה).

 

ב. טרור ותקשורת

מהפכת תקשורת ההמונים שהתחוללה באמצע המאה ה-20, אחראית לאופי הגלובלי שיש לטרור בימינו. תפקיד התקשורת כסוכן המפיץ טרור הוא סוגיה שאין עליה הסכמה, ואולם אין חולק על הקשר הסימביוטי שנוצר בין האינטרסים של הטרוריסטים, הצורך של המדיה באירועים דרמטיים ואופק הציפיות הרגשי של קהל הצופים (Picard, 1993). נוצרת מעין הסכמה נלהבת בין הצדדים: לכולם הרצון לחיות בתוך אלימות מתוסרטת, לזכות במנת יתר של אקסטרים (ע"ע יתרות). לדוגמה, בעת שידור האולימפיאדה של מינכן בשנת 1972 צפו 800 מיליון איש בשידור חי כאשר קבוצה פלסטינית בשם "ספטמבר השחור" תקפה ולקחה כבני ערובה חברים במשלחת הישראלית. האירוע, שהסתיים במרחץ דמים – רצח 11 ספורטאים ישראלים – הפך לאירוע מדיה שחשף בפני העולם לראשונה את הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. היה זה שימוש מושכל ויעיל בטרור (מנקודת מבטם של הטרוריסטים) כספקטקל מחריד ומרגש, שהוצג לעיניו המשתאות של העולם כולו (Dayan & Katz, 1992 ; Nacos, 1994 ;  Paletz & Schmid, 1992).

ההיגיון התקשורתי שמעצים את הטרור דומה להיגיון שמופעל במקרים אחרים של חריגה מן הסדר העולמי, כגון אסונות טבע (לדוגמה אסון הצונאמי בדצמבר 2004) או אסונות תחבורה – מהתנגשות של רכבות ועד להתרסקות של חלליות. ההיגיון הספקטקולרי עובד בשני המקרים בצורה דומה: אירוע מחריד, החורג מעבר ליכולת ההשגה של הדמיון האנושי; אירוע שתובע קורבנות חפים מפשע. כפועל יוצא מכך נחשפת האנושות, באמצעות המדיה, לממד הבלתי צפוי, המאוים, של קיומה. בעידן של תקשורת רגשית, שוחרת זוועות וגורפת רייטינג, התסריט האסוני ו"התסריט הטרוריסטי" עשויים להתמזג בתוך הבליל של "התמונות הקשות" הזורמות בתוך רצף טלוויזיוני שמתכונתו היא סיפורית ובידורית. לנוכח מציאות זו נשאלת השאלה אם לתקשורת תפקיד מוסרי שעיקרו למנוע מן הטרוריסטים את האפשרות לנצל את המדיה לצורכיהם ובאותה שעה עצמה לעבוד שכם אל שכם עם האינטרסים של מדינת הלאום (כהן-אלמגור, 2006: 23-27). נראה כי מדובר בדילמה רצינית, משום שאין לראות בתקשורת רק זרוע של הממסד הפוליטי העונה אמן אחר האידאולוגיה ההגמונית (נוסק, 1990). מותר לתקשורת שתהיה לה עמדה ביקורתית כלפי תמונת האירוע, ובלבד שעמדתה לא תסכן חיי אדם.

תמר ליבס ומנחם בלונדהיים (ליבס ובלונדהיים, 2003) מציעים להבחין בין אירוע מדיה לבין אירוע אסוני ואירוע טרוריסטי. לדידם, אירוע מדיה מתאפיין בכך שהוא נשלט מעצם מהותו על-ידי המדיה. אירוע אסון ומרתון טלוויזיוני של אסונות חורגים מהגדרה זו משום שהם מעצימים את השתלשלות האירועים הבלתי צפויה והבלתי נשלטת – מה שתורם לתחושת האמינות והאמת הקורנת מן המראות. לעומת זאת, אירוע טרור קרוב ברוחו לאירוע מדיה משום שהוא אירוע יזום, מתוזמן ומבוצע על-ידי הטרוריסט מתוך "התחשבות" במדיה וניצולה לטובתו. מתכונת זו פעלה היטב ב-11 בספטמבר 2001, בהתקפה הטרוריסטית על מגדלי התאומים. 17 הדקות שחלפו בין הפגיעה במגדל הראשון לבין הפגיעה במגדל השני תוזמנו ו"תוסרטו" באופן מכוון על-ידי הטרוריסטים. הם אפשרו למצלמות לכסות את הפגיעה במגדל השני. היה זה אפוא "אירוע מדיה מהופך" – הטרוריסטים הם שקבעו את כללי המשחק ו"תכננו" את מהלך השידור. המשחק ששיחק אוסאמה בן לאדן היה אפוא משחקו של מנהל לוח השידורים. בהכירו היטב את התחרות העזה בין ערוצי השידור, הוא ידע כיצד לנצל משבצת שידור מוכנה ("אירוע מדיה") כדי לשלוט בה ולהעביר באמצעותה את מסריו לעולם.

עניין זה מוביל אותנו לתהייה נוספת במישור יחסי הגומלין המורכבים בין מדיה לטרור. גישה אחת רואה זיקה בין הפילוסופיה של הטלוויזיה לפילוסופיה של הטרור. בשני המקרים, כך נטען, מדובר בפרקטיקות נרטיביות המבליטות אפקטים רגשיים רחבים. החומר שממנו עשוי הטרור הוא גם החומר שממנו עשויה הטלוויזיה: תמונות דרמטיות, חוויות לימינליות ברגעי כליה ושיא, צימאון ל"אירועי קצה", כאוס ופניקה מוסרית, החשיפה המלודרמטית של הרוע לעיני ההמונים המפוחדים הרתוקים למקלט. ברית מובנית זו הופכת את הטלוויזיה (ועוד יותר מכך את האינטרנט, שהוא מדיום אנרכיסטי, חסר גבולות ובלתי מצונזר) לזירה טבעית שבתוכה עובד הטרור ועושה לעצמו יחסי ציבור מוצלחים (רייטינג). התקשורת היא אפוא אמצעי ההפצה היעיל ביותר של הטרור; היא מתדלקת את המוטיבציה של הטרוריסטים; היא הופכת מאות מיליונים לשותפים באותם רגעי שיא של אימה, חרדה וקתרזיס אפוקליפטי. לתוצאות אלה בדיוק מכוון הטרור, משום שהן משרתות את האינטרסים הפוליטיים המהפכניים שלו (Nacos, 1994: 99).

ואולם חוקרי תקשורת אחרים אינם רואים במדיה גוף המשתף פעולה (מרצון או מאונס) עם הטרור. לשיטתם, התקשורת מתפקדת כחלק מן הכוח ההגמוני, משום שהיא משרתת את נקודת מבטו של המערב. היא מציגה את נקודת המבט האירופוצנטרית, הרציונליסטית, המשקיפה על הטרור באופן מתנשא ומתארת אותו כתופעה בלתי אנושית: "אקט של חיות" שחרגו מן האלימות המותרת לאדם הרציונלי. בתפיסה זו, אמצעי התקשורת מראים את הסיפור הזוועתי כדי להצדיק את האתוס המערבי ולהבליט שוב את עליונותו על פני "התרבויות האפלות" המנפנפות בקורבן אדם, העושות שימוש ברצח פולחני כאסטרטגיה להשגת יעדים פוליטיים. תיאור מעין זה, התואם היטב לכאורה את הטרור של האסלאם הרדיקלי נוסח אל-קאעידה, רואה בספטמבר 2001 התגשמות בלתי נמנעת של אידאולוגיה קנאית וחשוכה היוצאת חוצץ נגד ערכי הנאורות וההומניזם של המערב. פרשנות זו מחזקת את העמדה ההגמונית של המערב ומבצרת את צדקנותו: היא תורמת לתחושה כי האידאולוגיה שלו היא נעלה וסופה לנצח, וכך מכשירה באופן מוסרי את האלימות הבלתי מתפשרת שיש לנקוט נגד העולם השלישי שבתוכו מקננות "ציוויליזציות קנאיות", בלתי נסבלות אלה.

טרור המדינה, שאותו אוכף העולם הראשון על העולם השלישי, מתודלק על-ידי תמונות הזוועה שתשדר המדיה. התקשורת יוצרת דה-לגיטימציה של נקודת המבט האחרת, זו שאינה מערבית. כפועל יוצא מכך נסללת הדרך לפעולות עוינות ואלימות נגד מטרות טרוריסטיות על-ידי "הקהילייה הבינלאומית" (שהיא למעשה ארצות הברית). הרמן ואוסליבאן מכנים זאת בשם "חרושת הטרוריזם": למדיה יש מוטיבציה לייצג ולהעצים את האיום הטרוריסטי מכיוון שייצוג זה משרת את מטרות המדינה. במילים אחרות, המערב, השולט בתקשורת, שואף להגדיר טרוריזם כך שההגדרה תשרת את הצרכים שלו עצמו. עצם הייצוג וההבניה של הטרור מקשיח את הניגודים בין המחנות ונותן ביטוי לעוינות המובנית של המערב כלפי יריביו האידאולוגיים (Herman and O'Sullivan, 1994: 203).

 

ג. טרור מודרני ופוסטמודרני

יש להבחין בין שתי פאזות של הטרור: הפאזה המודרנית והפאזה הפוסטמודרנית. הטרור המודרני מתפצל לשני טיפוסים עיקריים: טרור מדינה וטרור מהפכני. טרור מדינה הוא מכשיר שבאמצעותו המדינה (או מסגרת ממסדית אחרת כגון מפלגה) מחליטה לדכא את מתנגדיה על-ידי השלטת משטר אימים, חטיפות בלתי חוקיות של אנשים, הוצאות סיטוניות להורג וכן הלאה. טרור מדינה מסוג זה מופעל על-ידי משטרים שונים כגון המשטר הפשיסטי של מוסוליני, המשטר הנאצי, הקומוניזם הסטליניסטי, משטר הגנרלים בדרום אמריקה (הטרור של הגנרל פינושה בצ'ילה במהלך שנות השבעים והשמונים) ועוד. גם את החיסולים הממוקדים שנקטה ישראל נגד שלטון החמאס בעזה אפשר לראות כטרור מדינה מסוג זה. טרור מהפכני מופעל על-ידי קבוצות מיעוט מיליטנטיות כנשק הכרעה טקטי שנועד לשבור את רוחו של היריב וכך לפלס את הדרך למהפכה. טרור מן הסוג הזה היה הטרור הבולשביקי בראשית דרכו. דוגמה נוספת היא מחתרת הימין ה-FLN) Fronts de libération national) שפעלה בצרפת בשנות החמישים וביקשה למנוע באמצעים אלימים את עצמאותה של אלג'יריה. גם את קבוצות הטרור שפעלו באירופה במהלך שנות השבעים, דוגמת כנופיית באדר מיינהוף בגרמניה והבריגדות האדומות באיטליה, ניתן לראות כקבוצות התואמות דגם מהפכני זה.

הטרור הפוסטמודרני הוא טרור המכוון לשבירת הקודים הסימבוליים של תרבות המערב. יעדו הוא לחבל בייצוגי מציאות או במוסדות יוצרי משמעות. משום כך, דרך הפעולה שלו היא יצירת תאים חתרניים הפועלים בתוך מערכות של תקשורת ומידע במגמה למוטט אותן מבפנים, למשל באמצעות הלוחמה באינטרנט (ויימן, 1999). הטרור הפוסטמודרני פועל אפוא באמצעות "השתלטות עוינת" על מרכזי הכוח המערביים. הוא מתמקד בהרס מערכות רציונליות באמצעות הפצה של וירוסים – מווירוסים של מחשב, דרך וירוסים ביו-כימיים (אנתרקס, לדוגמה) ועד וירוסים מטאפוריים שאמורים לחבל בתחושת העליונות המערבית; הווירוס הוא כידוע נגיף טפילי המתלבש על מערכת תקנית ומנצל את מנגנון הפעולה שלה לשם הרס עצמה.

אסטרטגיה זו באה לידי ביטוי בפעולות הטרור של אל-קאעידה, ששיאן בהרס מגדלי התאומים בספטמבר 2001 ובמותם של אלפי אזרחים. ארגון אל-קאעידה פועל במסגרת הטרור הסימבולי. הוא מכלה את זעמו בסמלים המובהקים של הקפיטליזם בעידן הגלובליזציה. לדעת בודריאר (Baudrillard), יש כאן מהלך מרחיק לכת הרתום כולו למטרות סימבוליות: הרס מגדלי התאומים הוא הרס הזוגיות, הרס השכפול הכמו-גנטי, הרס הבינאריות והרס השיטה הרציונלית כולה (בודריאר, 2004: 39-31). הפלת המגדלים היא פעולת נקמה סימבולית המכוונת נגד ההיבריס המערבי, ואף יותר מכך, זהו הרצון למוטט את מערכת הסימנים של הקפיטליזם. לפנינו הרס נגיפי של הדימוי: "הטרור כמו הווירוסים נמצא בכל מקום – ישנה זליגה עולמית של הטרור, שמלווה כמו צל כל מערכת של שליטה; ובכל מקום הוא מוכן להתעורר, כמו סוכן כפול. אין עוד קו שמאפשר לסמן את גבולותיו – הוא מצוי בלב לבה של אותה תרבות הנאבקת בו, והשבר הנראה לעין (והשנאה) המציב במישור העולמי את המנוצלים והלא מפותחים כנגד העולם המערבי, מצטרף בחשאי לשבר הפנימי במערכת השלטת. זו יכולה להתייצב מול כל אנטגוניזם נראה לעין, אך אין ביכולתה לעשות דבר נגד האחר שמבנהו ויראלי" (שם: 13).

פרשנותו של בודריאר מתייצבת כנגד זו של סמיואל הנטינגטון (Huntington) בספרו התנגשות הציוויליזציות (הנטינגטון, [1996] 2003). לפי הנטינגטון, אירועי התאומים חושפים את המאבק על ההגמוניה העולמית בין שתי ציוויליזציות: הציוויליזציה המערבית המקדשת את עקרון הרציונליות, הנאורות וההומניזם החילוני, והציוויליזציה הנגדית (הפאן-אסלאמית), המגנה את ערכי המערב ורואה בהם התגלמות של ניוון, חופש מדומה ומטריאליזם גורף. כל אלה מפקיעים את האדם מחיים בעלי ערך ומשמעות (ז'יז'ק, 2002: 48). הטרור, על-פי סברה זו, נועד להציב אלטרנטיבה לאותה רוח פורמלית ונהנתנית: אם המערב סולד מאלימות בלתי מורשית ומפעיל כנגדה מנגנונים מתוחכמים של הדחקה והכחשה, הבה ונתחכמה לו ונחשוף את ערוותו; אם המערב מתקשה להתמודד עם חוויית המוות ונוטה לשקוע בפולחן של נעורים נצחיים, הבה ונציב מולו את דיוקנו המאיים והמבוזה של המוות; הבה ונקרין את ההוצאות להורג התאטרליות באינטרנט, וכך נביא אותו לכדי מצוקה רגשית ופילוסופית, משום שהוא חסר את הכלים הנפשיים להכיל אותן: הגוף המרוטש, הראשים הערופים, יהיו נשק הכרעה אסטרטגי כנגד ה"רכרוכיות" של המערב, העושה כל אשר לאל ידו כדי לגרש את היסוד הממשי (היסוד המתענג על "העודפות" ועל יצרי המוות) מן החיים ונוטע בקרב הציבור תחושה של רציונליות, אופטימיות בלתי נלאית, הבטחה לאושר וכן הלאה.

נשים לב כי קריאה זו עושה שימוש במונחים בינאריים: העולם הראשון (המערב) מול העולם השלישי. ואולם, הקריאה של בודריאר נדמית רדיקלית יותר משום שהיא מציעה להתבונן ב"רוח הטרור" כחלק בלתי נפרד מרוח המערב. הטרור, לפי גרסה זו, הוא חלק בלתי נפרד מן הניסיון היומיומי של חברת הצריכה העכשווית. נוכל למצוא אותו בשטף טרוריסטי של ספוטים פרסומיים, בשידורים הכפייתיים של אסונות ואירועי טרור בטלוויזיה, בשחזורים משטרתיים של מעשי רצח, בצריכה הבולימית של "סרטי אסונות", בטרור הגופני המופעל בתוכניות מציאות שעניינן ירידה במשקל. במילים אחרות: זה מכבר הצליח הטרור להתנחל בלבבותיהם של אנשי המערב וכעת הוא חלק מהותי מעולמם הסימבולי. לדעת בודריאר, מדובר כאן במעבר למשחק תרבות חדש. בתרבות הקלאסית והמודרנית שלטו משחקי התחרות (התחרות היא מצב בינארי – משחק סכום אפס) (ע"ע משחקים (תורת ה-)); בתרבות הפוסטמודרנית שולטים משחקים חדשים – משחקים של סכנה ונפילה. אלה הם "המושכים הפטאליים" (Fatal Attractors). אלה הם הקטרים המושכים אחריהם את קרונות המציאות (Baudrillard, [1988] 2001: 185-205). מטרת הטרור אינה לשנות את העולם; הטרור שמטרתו שינוי פוליטי שייך לפאזה המודרנית. מטרת הטרור העכשווי היא להפוך את העולם לרדיקלי; בתפיסה הפוסטמודרנית, מטרת הטרור היא להפוך את העולם לקיצוני יותר באמצעות הצבת דימוי הקורבן בתוכו. אנשים מתפוצצים הם עדות לרדיקליזציה של העולם, פרי הפיכת השיגעון לשגרה. פירוש הדבר, אומר בודריאר, השלטת עקרון הרוע בעולם (אופיר, 2000; לב וחזן, 2003; Baudrillard, [1988] 2001: 185, [1990] 1993).

אנו רואים, אם כן, כי הטרור החדש אינו מזוהה בהכרח עם העולם השלישי. מדובר בטרור גלובלי הניזון מן המצב הנגיפי שבו שרויה התרבות. בני אדם חיים בפאזה של טרור עולמי כחלק מן הפולחן הטלוויזואלי היומיומי שלהם. האלימות והמוות הפכו זה מכבר לתשוקה מסוגננת המתרגמת כאבים וזוועות ליופי מרוחק ואדיש. מציאות זו לא היתה צריכה לחכות לאירוע ה-11 בספטמבר 2001 כדי לדעת שהיא קיימת. היא כבר הוצגה בהרחבה באמצעות הבדיון הקולנועי ביצירות כגון ברזיל (טרי גיליאם, 1985), מועדון קרב (דיוויד פינצ'ר, 1999), מטריקס (האחים [האחיות] ואשובסקי, 1999) ועוד (גורביץ', 2002). במציאות שבה האושר הבורגני שוב אינו מצוי על סדר היום נפתחת הדלת לאלימות רדיקלית המצילה את הגוף הווירטואלי באמצעות התמרתו: הפיכתו לבשר ודם. המונח "הביאס קורפוס" הפך מעיקרון משפטי מופשט למטאפורה של זוועה: הביאו את הגווייה! – באינטרנט, בטלוויזיה, בפורנוגרפיה, בסרטי הסנאף וכיוצא בזה. בתרבות ימינו הלוא הפכה הגווייה למוצג ראווה: מוות קורבני שהתגלגל לריטואל שגור.

ואכן המוות הקורבני, שהנאורות ביקשה לדחוק אל מחוץ לשיח הפוליטי והמוסרי של האדם הרציונלי, חוזר ועולה בטרור הפונדמנטליסטי. על-פי ז'יז'ק (Žižek) (ז'יז'ק, 2002: 28-19), הטרור המודרניסטי, המופיע במאה ה-19, מתמקד בהשגת יעדים אוטופיים או מהפכניים. הטרור הפוסטמודרני, ששיאו בהרס מגדלי התאומים, הוא טרור שונה. הוא מכוון לשם הצגה ספקטקולרית של הממשי הלאקאניאני. זוהי התשוקה לשוב אל הריק ההרסני. הרצון להגיע לקורבן האולטימטיבי דרך האפקט המוקצן. ואולם האפקט האולטימטיבי כבר נלמד קודם לכן על-ידי הניסיון התרבותי שלנו. שוב ושוב מתרסקים המטוסים אל תוך המגדלים הבוערים. "האם השילוב הזה בין ביוגנטיקה למציאות וירטואלית אינו פותח בפנינו אשנב לאפשרויות חדשות, 'מוגברות', של עינויים? […] ייתכן שהאימאז' הסאדי האולטימטיבי, של קורבן עינויים 'לא-מת', המסוגל לשאת כאב בלי גבול, בלי אפשרות מילוט אל המוות, מחכה אף הוא לכך שיהפוך למציאות" (שם: 20).

אמריקה (ואיתה העולם כולו) קיבלה אפוא את מה שפנטזה עליו. עתה הוגשמה מחשבה פרנואידית שהיתה עד כה קולנועית. הטרור הוא הדרך לממש אותה ולאו דווקא להתגבר עליה כפי שנגזר מעקרון המציאות הפרוידיאני (Reality Principle). עקרון המציאות מעלה על נס את חוקי השימור העצמי של האורגניזם. ואולם חציית הפנטזיה, מדגיש ז'יז'ק, היא לכיוון המוקצן שלה. במקום שימור העצמי נוגעת הפנטזיה בדבר האיום מכול, ברוע המוחלט, בשיגעון ובמוות. אתרים אלה הם אתרים של הממשי והם נחשפים כתשוקה מגונה ונסתרת (ע"ע עונג). הפנטזיה התנחלה כעת בלב המציאות והפכה לממשות. אנו מגיעים אל המדבר של הממשי. הטרור חושף את הסיוט הקולקטיבי הלא מודע כממשות פוליטית. "לב לבה של התשוקה אל הממשי היא המחווה ההירואית הכרוכה בקבלה המלאה של הצד המתועב של הכוח" (שם: 38).

הטרור הפוסטמודרני מחזיר אותנו אפוא לבבואה מהופכת של "הנשמה היפה" שאותה טיפח המערב הנאור. הלכלוך שבמציאות – הלכלוך המודחק על-ידי השפע והאופטימיות הצרכנית – נחשף (ע"ע זבל). לכלוך פנטזמטי זה (הפנטזמה היא פנטזיה שנחווית בהקיץ) הוא רוח הרפאים של הממשי שהטרור מעיר מרבצו. הטרור הפוסטמודרני מבקש לשנות את כללי המשחק. אם אין ביכולתו לשנות את כללי המשחק האידאולוגיים הרשמיים של המערב, הוא יכול למצער "לשנות את המערכת המתועבת של כללים לא כתובים שמונחת ביסודו" (שם: 40). תגובת המערב גם היא ברורה: "היא נוטלת מן הטרוריסט הפוליטי את הלגיטימיות של עמדתו ומציגה אותו כדמות האולטימטיבית של האויב הפוליטי המודר מן המרחב הפוליטי עצמו" (שם: 102). פעולתו מוגדרת כפנאטיות רצחנית. קיומו מודר מן החברה האנושית. הוא מוכרז כאחר אולטימטיבי. אך האם הקפיטליזם הגלובלי, בדמותם של מוסדות כגון "ארגון הסחר העולמי" ותאגידי הענק המכתיבים לעולם תנאים "לשם קבלת סיוע" – האם ארגונים אלה עצמם אינם טרוריסטיים במהותם? שואל ז'יז'ק.

 

ד. עולם ללא טרור?

ייתכן כי ז'יז'ק נסחף מעט בדבריו. אחרי הכול, לא ניתן לגזור גזירה שווה מפעולתם זורעת המוות של טרוריסטים ומהמניפולציה הקפיטליסטית של התאגידים. אפשר שהאחרונים יגרמו סבל רב, אך מובן כי פגיעתם רדיקלית פחות מרצח של חפים מפשע. עם זאת, קשה להכחיש את העובדה כי רוח הטרור היתה כבר לעובדה קיימת בעידן המודרניות והנאורות: טרור המדינה בשנותיה המעצבות של המהפכה הצרפתית היה חלק בלתי נפרד מבשרם של הנאורות ושל האידאלים האוניברסליים שנלוו אליה. מכאן שכל דיון בסוגיית הטרור מחייב אותנו להשתחרר ממנה גדושה של התנשאות וצדקנות: הטרור אינו המצאה ייחודית של הפונדמנטליזם האסלאמי. האחרון מנצל לטובתו את הפרקטיקות האידאולוגיות שהעמיד המערב לרשותו – לעתים בעל כורחו, מעצם מחויבותו לשקיפות, נגישות, זכויות אדם ודמוקרטיה (גנור, 2003). ברור כי הטרוריסטים מנצלים לרעה את חולשת המערב העומדת ביחס ישר לפתיחותו הפלורליסטית. בעידן התקשורת הגלובלית והאינטרנט, בעידן התמוססות הגבולות בין אינפורמציה לגיטימית לבלתי לגיטימית – קשה, ואולי בלתי אפשרי, להבטיח כי החירות התקשורתית החדשה לא תנוצל לרעה בידי גורמים זרים (Arquilla and Ronfeldt  2001; Demers, 2002).

שאלה מרכזית שבה יש אפוא לדון היא: האם הטרור הפוסטמודרני – טרור וירטואלי ספקטקולרי ודיפוזי, שאינו מחויב לטריטוריה מסוימת או למדינה בת זיהוי שתומכת בו – הוא כלל בר הדברה? סוגיה נוספת היא זו: בהינתן כי הטרור הפונדמנטליסטי במתכונתו הנוכחית הוא בעל אפיונים ניהיליסטיים ואינו חותר לשינוי פוליטי של ממש (הלוא אי-אפשר לחסל את ארצות הברית ולעצור את הגלובליזציה באמצעות הפלת מגדלי התאומים) – מהי המטרה האמיתית של פעילותו? דומה כי אין לשלול את ממד המחאה האידאולוגית המונחת בבסיסו – מחאתו של עולם מסורתי הקורא תיגר על עקרונות הנאורות והמודרניות. זהו עולם אחר, המדלג על המודרניות ומחבר בין המצב הפרה-מודרני לבין המצב הפוסטמודרני של חברה טכנולוגית המנצלת את האתוס של המערב כדי למוטט מבפנים את ההגמוניה התרבותית שלו (באמצעות רשתות המחשבים שלו עצמו). זוהי מחאה כנגד ההנחה כי כל תקשורת רציונלית מטרתה לקדם את ההבנה בין הצדדים, כפי שגרס הברמאס ("הפעולה הקומוניקטיבית"). ביסודו של דבר, הבחירה בטרור היא למעשה הודאה בכשל של תקשורת אפשרית. הטרור הפונדמנטליסטי מוחה כנגד עצם ההכרה ברוח הקוסמופוליטית של העולם כבסיס לקדמה כלל-עולמית; רוח זו נתפסת כעת כרוח עוינת שערכיה הבזויים תורמים לדיכוי הכלכלי והתרבותי של העולם השלישי, אשר משלם את מחיר הגלובליזציה ואינו נהנה מפירותיה (פחות מ-5% מתושבי העולם השלישי מחוברים לאינטרנט, לדוגמה).

הטרור מבטא אפוא ייאוש אידאולוגי מדו-שיח עם המערב הקפיטליסטי ועם האתוס הצרכני הנהנתני שלו. דו-שיח זה נדחה משום שאינו נתפס כדיאלוג בין שווים, אלא כתחבולה התורמת לחיזוק ההגמוניה האמריקאית בעולם. הפילוסוף ז'ק דרידה (Derrida), שהתייחס לסוגיה זמן קצר לאחר ה-11 בספטמבר, אכן גרס כי הנאורות אין פירושה "הכנסת אורחים" שמשמעותה היפתחות מוחלטת כלפי הזר והאחר; הנאורות היא לכל היותר "סובלנות" (Tolerrance), וזו משקפת עמדה של כוח והתנשאות על האחר במצב שבו "נסבלת" שונותו (בוראדורי, 2004: 45-36). אם ניתוח זה אכן נכון, נשאלת השאלה כיצד ניתן להפיג את חששותיו של העולם השלישי אל מול עוצמתה של אמריקה ויומרתה לנכס לעצמה את הרטוריקה של המוסר האוניברסלי? על-פי יורגן הברמאס (Habermas), תפקידה של הנאורות הוא להכיר בכך שעליה לשפר את ביצועיה ולייעל את הקומוניקציה שלה עם העולם השלישי. רק דמוקרטיה חוקתית יכולה לאפשר קומוניקציה המבוססת על עקרונות רציונליים. אלימות טרוריסטית היא ההפך המוחלט מהכרה זו. הכרה של העולם השלישי במציאות זו יכולה לפתוח פתח לקבלתה של המודרניות, כך שתיתפס כהזדמנות ולא כאיום. דרידה, לעומתו, מניח כי הטרור הנו קודם כול תופעה מודרנית מערבית. הטרור הוא "הסימפטום לכשל החיסון העצמי המאיים מבפנים על הדמוקרטיה השיתופית" (שם: 43). על-פי סברה זו, הטרור אינו פרי הטראומה של המודרניזציה שנכפתה על העולם המסורתי, אלא כשל פנימי במודרניות שפיתחה "מערכות חיסון מופרזות בפני הלא נודע שסופן שהן פוגעות בה עצמה" (שם, 45).

כך או כך, ברור כי האקטואליות של הטרור בימינו מעמתת את המערב הן עם מורשתו שלו והן עם מורשתו של האחר (העולם השלישי), שאותו הוא מתקשה לעכל. "רוח הטרור", אם לשאול מטאפורה מבודריאר, עתידה לתפוס את מרכז הזירה הפוליטית והפילוסופית לאחר ה-11 בספטמבר. האירוע (event), כפי שהוגדר על-ידי היידגר (Heidegger), דרידה, ליוטאר (Lyotard) ואחרים, הוא תמיד "משהו סינגולרי", משהו שקרה פעם ראשונה ("אין לו תקדים"). לאחר התרחשותו, האירוע משרטט וצופה את פני העתיד: "אירוע תמיד מותיר פצע במהלך היומיומי של ההיסטוריה, בחזרתיות הרגילה והצפויה של הניסיון" (שם: 111). האירוע הוא תופעה פוסט-טראומטית, המכוונת אל העתיד. האירוע של ה-11 בספטמבר איננו העובדה ש"זה כבר קרה", אלא החשש שהוא "עלול לשוב ולהתרחש" מפני שכבר נוצר התקדים; "הפצע נותר פתוח בגלל האימה שלנו מפני העתיד" (שם: 112).

מקורות

אופיר, ע' 2000: לשון הרע, פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל אביב וירושלים: ספרית אפקים, עם עובד ומכון ון ליר.

אריאלי-הורוביץ,  ד' וסרינג, ד', (עורכות) 2010: פחד מוות, הטרור ומופעיו באמנות ובתרבות הפופולארית, ירושלים: מאגנס.  

בודריאר, ז' 2004: רוח הטרור, תרגום: א' גלעדי, תל אביב: רסלינג.

בוראדורי, ג' 2004: פילוסופיה בזמן טרור, שיחות עם הברמאס ודרידה, תרגום: ר' ברנר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, קו אדום.

בטאיי, ז' [1974] 2004: "הקורבן, החגיגה ועקרונות עולם הקדושה", בתוך: תיאוריה של הדת, תרגום: ע' בסוק, תל אביב: רסלינג, עמ' 50-34.  

גורביץ', ד' 2002: "בודריאר – אימה ובידור בעידן הטלוויזואלי", בתוך: זך, נ' (עורך), ז'אן בודריאר, מפגשים פוסטמודרניים, תל אביב: ספרית פועלים.

גנור, ב' 2003: מבוך הלוחמה בטרור – כלים לקבלת החלטות, הרצליה: מפעלות המרכז הבינתחומי.

הנטינגטון, ס' [1996] 2003: התנגשות הציוויליזציות, תרגום: ד' בן-נחום, ירושלים: מרכז שלם.

ויימן, ג' 2004: "'תאטרון הטרור', אתגרה הקשה של הדמוקרטיה", בתוך: קזמירסקי, א', גרוסמן-אלוני, נ' ואלודי, ס' (עורכים), היבטים על טרור ומאבק בטרור, ישראל: משרד הביטחון, עמ' 39-17.

ויימן, ג' וצפתי, י' 1999: "טרור באינטרנט", פוליטיקה, 4, עמ' 64-45.

ז'יז'ק, ס' 2002: ברוכים הבאים למדבר של הממשי, חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים, תרגום: ר' מרקס, תל אביב: רסלינג.

כהן-אלמגור, ר' 2006: סיקור תקשורתי של מעשי טרור: אירועים מדאיגים והצעה להנחיות, תל אביב: מכון חיים הרצוג לתקשורת חברה ופוליטיקה, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למדע החברה ע"ש גרשון גורדון (איגרתא).

לב, ט' וחזן, ח' 2003: "קסמו של הרוע", פנים, 26, הקרן לקידום מקצועי בשיתוף עמותת המורים, עמ' 144-130.

ליבס, ת' ובלונדהיים, מ' 2003: "הטרור כסרט אימה", פנים, 23, הקרן לקידום מקצועי בשיתוף עמותת המורים, עמ' 9-4.

נוסק, ה' 1990: טרור ותקשורת, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים.

שנהב, י' שמידט, כ' צלניקר, ש' (עורכים) 2009: לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, סמינר ון –ליר 2006, ירושלים ותל אביב:  מוסד ון ליר והקיבוץ המאוחד.

Agamben, G. 2005: State of Exception, trans. K. Attell, Chicago and London: The University of Chicago Press.

Arquilla, J. and Ronfeldt, D. (eds.) 2001: Networks and Netwars: The Future of Terror, Crime and Militancy, Santa Monica, California: Rand, pp.29-60.

Baudrillard, J. [1988] 2001: Fatal Strategies, in: Poster, M. (ed.), Jean Baudrillard: Selected Writings, Stanford, California: Stanford University Press, pp. 185-206.

— [1990] 1993: The Transparency of Evil: Essays on Extreme Phenomena, London: Verso.

Burke, E. [1790] 1999: Reflections on the Revolution in France, Oxford: Oxford University Press.

Dayan, D. and Katz, E. 1992: Media Events: The Live Broadcasting of History, Cambridge MA: Harvard University Press.

Demers, D (ed.) 2002: Terrorism, Globalization and Mass Communication: papers presented at the 2002 Center for Global Media Studies Conference, Marquette Books.

Herman, E. S. and O'Sullivan, G. 1989: The "Terrorism" Industry: The Expert and Institutions that Shape our View of Terror, New York: Pantheon.

Mellencamp, P. 1990: "TV Time and Catastrophe, or Beyond The Pleasure Principle of Television", in her: Logics Of Television: Essays in Cultural Criticism, Bloomington and Indianapolis, pp. 240-266.

Nacos, B. L. 1994: Terrorism and the Media: From the Iran Hostage Crisis to the Oklahoma City Bombing, New York: Columbia University Press.

Paletz, D. L. and Schmid, A. P. (eds.) 1992: Terrorism and the Media, Newbury Park, CA: Sage Publications.

Picard, R. 1993: Media Portrayals of Terrorism, Iowa: Iowa State University Press.

Rubin, J. Z. & Friedland, N. 1986: "Theater of Terror", Psychology Today (March), p. 24.

Weinmann, G. and Winn, C. 1994: The Theater of Terror, New York, NY: Longman.

תאור / מקור התמונה:

Flowers Near Theater Le Bataclan In Paris

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×