פוסט-סטרוקטורליזם

Post- Structuralism

זרם בתרבות ובמדעי האדם החל משנות השישים של המאה ה-20. הפוסט-סטרוקטורליזם, המזוהה עם המפעל הביקורתי של דרידה (Derrida), בארת (Barthes), פוקו (Foucault), דלז (Deleuze), לאקאן (Lacan), ליוטאר (Lyotard), רורטי (Rorty), בודריאר (Baudrillard) ואחרים, מבקר את הנחות היסוד של המחשבה המערבית: קיומה של סטרוקטורה לשונית אוניברסלית המכוננת תמונה משמעותית של העולם. הפוסט-סטרוקטורליזם מביא לידי גילוי אופני חשיבה וייצוג הטרוגניים, המעניקים קול לשוליים הלשוניים, החברתיים והפוליטיים; הוא מגלה את העולם כטקסט הזורם מעבר למשמעויותיו הגלויות. כך מתבצע פירוק חתרני של הסימן כמקור ליציבות ולידיעת האמת. הפוסט-סטרוקטורליסטים מבקשים לקיים דיון פרשני והרמנויטי הפורץ מגבולות הסטרוקטורה הרציונלית ומעדיפים במובהק אופני שיח המבוססים על הבדלים על פני שיחים החותרים לשלמות או לאחדות. הזרם מערער על החשיבה הבינארית שהציע הסטרוקטורליזם. הסובייקט הרציונלי שוב אינו מקור ליציבות או לסמכות; עצם כינונו הוא אקט פוליטי שמעורבים בו תהליכים של כוח ודיכוי. פירוק הסובייקט האוניברסלי, תוך בחינה ביקורתית של אופני כינונו ההיסטורי, הופך למשימה מרכזית. הפוסט-סטרוקטורליזם מקיים קשרי גומלין עם פרויקטים גובלים כגון פמיניזם ופוסט-פמיניזם, פוסטמודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, לימודי תרבות ועוד. על הפוסט-סטרוקטורליזם ניתן להתבונן משתי זוויות: כפילוסופיה של התרבות וכשיטת ניתוח המפענחת טקסטים בתרבות, בתקשורת, בבלשנות ובחיי היומיום.

כפילוסופיה של התרבות, הפוסט-סטרוקטורליזם מציע דרך התבוננות חדשה המערערת על הנחות היסוד של הסטרוקטורליזם. הסטרוקטורליזם מניח את קיומה של סטרוקטורה אוניברסלית, הניתנת לפענוח וליישום על טקסטים בתרבות; באמצעות החקירה הבינארית אפשר לחשוף מבני יסוד בשפה ומהם להכליל על פרקטיקות שונות בתרבות. תפיסה מהותנית זו רואה לנגד עיניה את "רוח האדם", ובמושג האחרון היא מזהה את הכשירות הרציונלית האינסופית, זו המכוננת מבני עומק וקושרת ביניהם לבין פרקטיקות של התנהגות במישור החברתי הגלוי. המתודה הסטרוקטורליסטית מחזיקה בשיטת ניתוח מערכתית ומוצרנת שבאמצעותה היא מבקשת לחשוף מבנים אוניברסליים הפועלים במתכונת בינארית: טבע/תרבות, התחלה/סוף, פרט/מכלול, מבנה עומק/מבנה שטח, לאנג/פארול. מערכת זו בנויה בצורה דיאלקטית ושואפת בסופו של דבר אל המהותי, אל האחדותי, אל השלם (ע"עדקדוק גנרטיבי) (סטורוק, [2003]  2007 ; Sturrock, 1979 ; DeGeorge, 1972).

לא כן הגישה הפוסט-סטרוקטורליסטית. זו כופרת בעצם אפשרויות כינונו של מבנה-על רציונלי המקרין על ההתנהגות האנושית הן ברמה הסימבולית-לשונית והן ברמה הפוליטית-ביצועית. על-פי ז'ק דרידה (Derrida), אבי תורת הדקונסטרוקציה, המבנה האוניברסלי שאחריו תרה ללא לאות החשיבה הסטרוקטורליסטית הוא בבחינת חזיון תעתועים שאינו מגיע כלל ליעדו; הפרויקט הסטרוקטורליסטי אינו מצליח לכונן עצמו כישות המזוהה עם המקור ועם האמת, שעליהם ניתן לסמוך ומהם ניתן להסתעף לעבר פרקטיקות אנושיות שונות. על-פי טענה זו, דין המבנה, כדין החור השחור: הוא נשאב אל היומרנות של עצמו, מסתבך בסתירות פנימיות שאינן מאפשרות לו לממש את הנוסטלגיה שלו אל "המקורי", "הטבעי" והראשוני.

במאמרו "מבנה, סימן ומשחק בשיח של מדעי האדם" (Derrida, [1967] 1978) טוען דרידה כי הסטרוקטורליזם, בנוסח לוי-שטראוס, מבוסס על העדפה סמויה של קוטב אחד מבין סדרה של אופוזיציות בינאריות. לדוגמה, בניגוד שבין המשחק החופשי של המסמנים (Free Play) לבין המבנה (ישות המאורגנת סביב "מרכז" כלשהו) מעדיף הסטרוקטורליזם במופגן את המרכז. בדומה לכך, בתבנית טבע/תרבות הסטרוקטורליזם יצדד ב"טבע" על חשבון התרבות. הוא ייתן ביטוי לנוסטלגיה הבלתי פוסקת אל הלוגוס (ע"ע לוגוצנטריות), אל היסוד המהותי המקנה לסימן את עומקו וסמכותו. ואולם הבעיה היא שתמיד מתקיים מתח בין המשחק החופשי שמזעזע את המבנה לבין המבנה השואב את המשתמש אל המרכז שלו. בניתוח זה מתגלה המשחק הפועל בתוך הסטרוקטורליות ושם לאל את היכולת להגיע אל המרכז. המרכז האותנטי, שהמבנה כולו נשען עליו, מאבד מכוחו ואינו מצליח להגיע לידי ייצוג עצמי, להגיע אל המקום (המקום המקורי, מכונן המבנה). כפועל יוצא מכך נוצרת מערכת של פערים וגעגועים אל המקורי והטבעי. מהלך זה מפרק את הסימן מיציבותו וחושף את קיומו כאוסף של הבדלים (ע"ע דיפראנס).

מהלך דומה של ביטול המרכז מתבצע במאמרו של מישל פוקו (Foucault) "מהו המחבר" (פוקו, [1969] 2005). פוקו מבחין בין המושג "סופר" למושג "מחבר". המושג האחרון מסמן את הפונקציה החברתית ("position") "להיות מחבר". מושג זה הוא ביטוי למערכת של כוח, של הון תרבותי המוענק לסופר מסוים ונשלל מן האחר. הסובייקט הקרוי "מחבר" הוא אפוא יציר כפיה של המערכת החברתית. לא מדובר במושג הקושר ביוגרפית אדם מסוים בקשר של בעלות עם יצירה מסוימת. פוקו מבליט את פירוקו של הסובייקט היוצר כתודעה אחדותית; הוא מתאר את הפיכתו המחבר לשיח נתון. השיח הוא ביטוי לאופן הארגון הפוליטי-חברתי של השפה. מדובר באקט של סלקציה, ארגון ושליטה חברתית על האופן שבו מופקות המשמעויות בחברה. ה"מחבר" הוא דוגמה לארגון ולשליטה מעין אלה. התזה המוצגת מבקרת את העמדה הסטרוקטורליסטית נוסח רולאן בארת (Barthes) על "מות המחבר" (בארת, [1967] 2005): אין זה מספיק לדבר על היעלמותו של המחבר והתמוססותו אל תוך העולם האוטונומי של השפה; יש לדון בהבלעות, בפרצות, בפערים, בשאריות שנותרו לאחר היעלמות זו, לשאול מה עלה בגורלם. לפערים אלה נודעת משמעות חברתית ופוליטית שפענוחה מאפשר זיהוי של תהליכי שינוי בחברה.

דוגמה אחרת לאופן פעולתה של האסטרטגיה הפוסט-סטרוקטורליסטית נוכל להביא מתוך משנתם של ז'יל דלז ופליקס גואטרי (Deleuze and Guattari, [1980] 1988). השניים מציגים פילוסופיה המפרקת את המרכז הלוגי, המערכתי, הגברי. הם מבקשים לעשות שימוש באנרגיה של התשוקה כדי לפרק מערכות לוגיות אלה ולנער אותן מקפאונן. שרשרת המונחים המוצעים – מכונות תשוקה, גוף נטול איברים, ריבוי, היעשות (becoming) ועוד – היא וריאציה על מהלך מרכזי אחד: פירוק המבנה הלוגי-בינארי המצוי בלב הסטרוקטורליזם וניסיון להצביע על הֲצָפָה ויתרות, המנערות את המערכת הרציונלית, מפיחות בה רוח חיים ומייצרות משחק חופשי בין איבריה – משחק שמעצם הגדרתו אינו מכוון לתוצאה כלשהי. גם הצעה זו, כפי שאנו רואים, מושכת את השטיח מתחת לאשליית השליטה הרציונלית שטיפחה הרוח האוניברסלית של הסטרוקטורליזם. מושג התשוקה נותן ביטוי למגמת נגד הרואה בעקרון העונג המוקצן מהלך רגשי מכונן. גם כאן מוסט הדיון מן ההתפעלות מרוח האדם (רוח התבוניות האינסופית) אל עבר הרגש והדמיון, שאינם מתמקדים עוד בתוצאה או באובייקט אלא בעצמם, בתהליכיות המענגת של הדברים שקורים.

מקום חשוב בהגות הפוסט-סטרוקטורליסטית תופסת התיאוריה הפסיכואנליטית של ז'ק לאקאן (אפרתי וישראלי, 2007; Lacan, [1966] 1977). דמות שנויה במחלוקת זו מספקת שפע של ניתוחים, סטרוקטורליים ופוסט-סטרוקטורליים כאחד. כאן ראוי להדגיש מהלך שזכה לכינוי "מות הסובייקט". כפי שראינו, עוד לפני לאקאן מושגים כגון "מות המחבר" או "מות הסובייקט" היו שכיחים בתיאוריה הסטרוקטורליסטית. זו כבר הניחה כי בחלל שהותיר אחריו המחבר "המת" (לאחר שקיומו הפך לטקסט) פורחת הטקסטואליות הלשונית (Harari, 1979; Barthes, 1977). הסטרוקטורליסטים הדגישו כי המבנה הלשוני כולו כאילו מדבר מתוך גרונו של הסובייקט הכותב. לאקאן שותף למהלך זה, אך הוא גם מרחיק לכת מעבר לו. לדעתו, החלל הריק שהותיר אחריו המחבר אינו מתמלא במשמעויות לשוניות מוצקות, שהרי לדידו השפה היא המקום שבו משמיע הלא-מודע את קולו; השפה היא המקום שבו ממוקמים חומרים נוספים של המדומה ושל הממשי – הדבר הבלתי ניתן להבעה, האובייקט החסר. חומרים אלה מערערים מן היסוד את אחדותו של השיח ואת דמותו האחדותית של הסובייקט הדובר את השפה. על-פי לאקאן הסובייקט הוא קודם כול פונקציה לשונית הנוצרת בעקבות תנועה בין שני מסמנים; תנועה זו מתקיימת תוך ביטולה העצמי. הסובייקט המפורק הוא אפוא הסובייקט של כל אותן הבלעות, פרצות, היעדרויות, שתיקות בלשון. אלה אינן מתירות לו להגיע אל אובייקט התשוקה. להיות סובייקט פירושו להיות בתנועה מתמדת לעבר יעד מעורפל תוך היענות לאיווי שאינו משיג לעולם את מטרתו.

לאור ניתוח של אסטרטגיות פעולה מרכזיות אלה, מן הדין לשאול על ההשלכות החברתיות והפוליטיות של הפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי. ברור הדבר כי ברגע שהמרכז מתפרק, ואיתו אפשרויות כינונה של סטרוקטורה טוטלית ואחדותית, נוצרות הזדמנויות חדשות עבור השוליים. למעשה, נפילתו של המרכז מסמנת גם שחרור אפשרי של השוליים משוליותם. פירושו של דבר פיזור והפצה (Dissemination, במינוחו של דרידה [Derrida, [1972] 1981]) של המבנה הנוקשה, וכפועל יוצא מכך היכולת להעניק קול לאחר, המצוי בשוליים: דבר קיומו נחשף לאַחַר שאותרו אופנים של דיכוי ונרמול, שבאמצעותם הצליח המרכז (הרוב) לבצר את שלטונו. התוצאה עשויה להיות לגיטימציה חדשה של קולות המוחלשים והמוכפפים: נשים, מיעוטים אתניים, מגדריים גזעיים ועוד. בשורת הפירוק שנושא עמו הפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי (כולם יצאו בסופו של דבר מאדרת הדקונסטרוקציה של דרידה) מאפשרת ראייה פוליטית חדשה החותרת תחת הקולוניזציה של המחשבה האנושית המגוונת בידי החשיבה המודרנית המערבית, חשיבה שהיא מדעית, חילונית, זכרית ולבנה. מהלך זה מסביר את שיתוף הפעולה ההדוק בין הפוסט-סטרוקטורליזם לבין זרמים ביקורתיים אחרים כגון פמיניזם ופוסט-פמיניזם, פוסט-קולוניאליזם, אוריינטליזם, פוסט-מרקסיזם, רב-תרבותיות ועוד. בנוסף מתקיים דיאלוג הדוק בין פוסט-סטרוקטורליזם לבין פוסטמודרניזם. למעשה ניתן לראות בפוסט-סטרוקטורליזם את העוגן התיאורטי של הפוסטמודרניזם (גורביץ', 1997).

לפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי היתה השפעה רחבה על האקלים האינטלקטואלי בתרבות החל מסוף שנות השישים של המאה ה-20. על אף השוני בין ההוגים השונים שכונו "פוסט-סטרוקטורליסטים" ניתן לזהות אצל כולם עמדה ביקורתית כלפי הרוח המודרנית: ז'ק דרידה מתח ביקורת על הממד הדכאני המצוי בבסיסה של המטאפיזיקה המערבית; מישל פוקו חשף את פעולתו של הכוח בתוך ההיסטוריה ואת האופנים שבהם הוא צובר לגיטימציה; ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) הצביע על קריסתם של סיפורי-העל של המודרניות (ליוטאר, [1979] 1999); ז'ן בודריאר (Baudrillard) שרטט את הלוגיקה ההיפר-ריאליסטית העומדת ביסוד המציאות החברתית והתקשורתית (בודריאר, [1981] 2007); כריסטיאן מץ קָשַׁר בין הפוסט-סטרוקטורליזם לבין אמנות הקולנוע (ע"ע מסמן דמיוני) (Metz, [1975] 1986); הוגות פמיניסטיות כגון הלן סיקסו (Cixous) ולוס איריגארי (Irigaray) ([1977] 2003) הצביעו על המבנה הדכאני של החשיבה המודרנית – מבנה העולה בקנה אחד עם החשיבה הפאלוצנטרית, זו המבליטה את עליונותו התרבותית של הגבר. כיוון פמיניסטי נוסף המושפע מן המרקסיזם ומן התיאוריה הפוסט-קולוניאלית הציגה גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק (Spivak, 1989).

אפשר אפוא לומר כי טביעת אצבעותיו של הפוסט-סטרוקטורליזם הותירה את רישומה בתחומים השונים של מדעי האדם: בפילוסופיה, בפסיכואנליזה, במשפט, בחקר הספרות, בקולנוע, בתקשורת ועוד. בפילוסופיה מתבטא השינוי במעבר ממודל חשיבה מטאפיזי, התר אחר האחדות, לאורח חשיבה הרמנויטי ופרשני, התר אחר הבלעות ופרצות בשדה הלשוני. בעקבות מהלך שכונה המפנה הלשוני (The Linguistic Turn) הציעו פילוסופים כגון דרידה, היידגר (Heidegger), ויטגנשטיין (Wittgenstein) ורורטי (Rorty, 1982, 1991) אופני התבוננות חדשים המבוססים על ההנחה הפוסט-ניטשיאנית כי ה"אמת" אינה אלא אוסף של מטאפורות שאת דבר קיומן אנו נוטים להכחיש. הפרספקטיבה החדשה חושפת את הממד הפיגורטיבי, הבלתי בטוח, של אותה חשיבה מטאפיזית, "אמיתית". גם בפסיכואנליזה אנו יכולים להבחין במהלך דומה: תיאור הפעולה הנפשית כמנגנון המתווך על-ידי אי-הביטחון שמקרינה השפה. מהלך זה מאפיין פסיכואנליטיקאים רבים בני זמננו מז'ק לאקאן ועד סטיבן א' מיטשל ([1993] 2003). בתחום הספרות בולט פועלם של הוגים כגון רולאן בארת ([1973] 2004), ואנשי "אסכולת ייל", כגון פול דה מאן ([1979] 1989 de Man), היליס מילר (Miller) ג'ופרי הרטמן (Hartman) ואחרים (Arac, Godzich, and Martin, 1983). בתקשורת ניכרת תרומתו של ז'ן בודריאר, אשר תיאר את תהליך המעבר שחל בתרבות מעולם הדברים הממשיים אל עולם הייצוגים והסימנים הפועלים במדיה (ע"ע סימולקרה).

לפני סיום, ראוי להבליט את חשיבותו של ה"פוסט" בצירוף פוסט-סטרוקטורליזם. צירוף זה בא לציין את הדיאלוג המתמיד שמקיים הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי עם העבר: ניטשה, היידגר, פרויד, ובמובן הרחב – המורשת הסטרוקטורליסטית כולה. התחילית "פוסט" מציינת אם כן התנגדות לכל יומרנות הרואית לראות ברעיונות שעל הפרק "דף חדש" בתולדות התרבות. מדובר אפוא במשא ומתן דיאלקטי שמצויים בו יסודות של נוסטלגיה מצד אחד וביקורת מצד אחר כלפי הפרויקט הגדול של העבר שקדם לכינונו של הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי. התוצאה המצטברת היא אופן חדש של עיסוק בטקסט: הטקסט כמקום של פרודוקטיביות אינסופית. הטקסט מפרק את הסטרוקטורה הנוקשה ומפיח בה רוח של התענגות והפתעה (ע"ע אינטרטקסטואליות).

לסיכום, במבט לאחור, ניתן לראות כי בנקודות מסוימות המשיך הפרויקט הפוסט-סטרוקטורלי את הפרויקט הסטרוקטורלי שקדם לו. נקודת השיתוף המרכזית היתה ההסתמכות על "המודל הלשוני" כבסיס לדיונים במדעי האדם. נקודת מפגש אחרת היתה ההתנגדות לתיאוריות המציבות את הסובייקט במרכז, דוגמת הפנומנולוגיה או האקזיסטנציאליזם. עם זאת, הפוסט-סטרוקטורליזם חָלַק על קודמו בסוגיית הייצוג של המציאות באמצעות השפה. הסטרוקטורליזם הציע דגם אוניברסלי מוצרן של חשיבה; מודל עומק המתאר פרקטיקות מגוונות בתרבות. הפוסט-סטרוקטורליזם, לעומת זאת, הציג עמדה של חשד ביחס לאפשרות להכיל את הריבוי האנושי באמצעות מודלים אוטונומיים סגורים החותרים לטרנספורמציה ולאחדות תוך-מערכתית. בנוסף, הפוסט-סטרוקטורליזם נתן ביטוי לריאקציה כנגד הרודנות השכלתנית-מדעית שאפיינה את החשיבה המודרנית עד שנות השישים של המאה ה-20 (ע"ע מדעניות). הוא ביקש לבטל את התהום שכונן הסטרוקטורליזם בין מציאות לתיאוריה, בין ספרות לפילוסופיה, בין המשגה לדמיון, בין טבע לתרבות, בין הדבר לבין המופע שלו. הפוסט-סטרוקטורליזם העלה על נס מושגים חדשים כגון עקבה והיעדר; הוא הצביע על פעולתם המפרה של המושגים החדשים בתוך עולם הלוגוס האנושי. בצורה זו נחשפו הכוחות הדכאניים שפעלו כדי ליצור נרמול והרמוניה טבעית מדומה בין יסודות שמעולם לא קיימו ביניהם יחסים פשוטים של שוויון. במובן זה אפשר לראות בפוסט-סטרוקטורליזם "תיקון מאוחר" בעידן של נפילת האוטופיות הרציונליסטיות הגדולות (Young, 1981).

 

מקורות

איריגארי, ל' [1977] 2003: מין זה שאינו אחד (מבחר), תרגום: ד' ליבר, תל אביב: רסלינג.

אפרתי, צ' וישראלי, י' 2007: הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.

בארת, ר' [1973] 2004: הנאת הטקסט, וריאציות על הכתב, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.

 [1967] 2005: "מות המחבר", בתוך: בארת, ר' ופוקו מ', מות המחבר/מהו המחבר, תרגום: ד' משעני, תל אביב: רסלינג, עמ' 18-7.

בודריאר, ז' [1981] 2007: סימולקרות וסימולציה, תרגום: א' אזולאי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גורביץ' ד' 1997: פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר.

ליוטאר, ז"פ [1979] 1999: המצב הפוסטמודרני, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

מיטשל, ס"א [1993] 2003: תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תרגום: א' זילברשטיין, תל אביב: תולעת ספרים.

סטורוק, ג' [2003]  2007: סטרוקטורליזם, תרגום: ד' איילון, תל אביב: רסלינג.

פוקו מ' [1969] 2005: "מהו המחבר", בתוך: בארת, ר' ופוקו מ', מות המחבר/מהו המחבר, תרגום: ד' משעני, תל אביב: רסלינג, עמ' 77-19. 

Arac, J., Godzich, W. and Martin, W. (eds.) 1983: The Yale Critics: Deconstruction in America, Minneapolis: University of Minnesota Stress.

Barthes, R. 1977: "From Work to Text", in: Image, Music, Text, trans. S. Heath, London: Fontana Press, pp. 155-164.

de Man, P. [1979] 1989: "Semiology and Rhetoric", in: Con Davis, R. and Schleifer, R. (eds.), Contemporary Literary Criticism: Literary and Cultural Studies, New York & London: Longman, pp. 249-261.

DeGeorge, R. and F. (eds.) 1972: The Structuralists: From Marx to Lévi-Strauss, New York: Anchor Books.

Deleuze, G. and Guattari, F. [1980] 1988: A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, trans: B. Massumi, Minneapolis: Minnesota University Press.

Derrida, J. [1967] 1978: "Structure, Sign and Play in the Discourse of the Human Sciences", in his: Writing and Difference, trans. A. Bass, Chicago: The University of Chicago Press, pp. 278-294.

— [1972] 1981: Dissemination, trans. B. Johnson, Chicago: University Of Chicago Press.

Dews, P. 1987: Logics of Disintegration: Post-Structuralist Thought and the Claims of Critical Theory, London: Verso.

Harari, J. (ed.), 1979: Textual Strategies: Perspectives in Post-Structuralist Criticism, Ithaca: Cornell University Press.

Lacan, J. [1966] 1977: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co..

Metz, C. [1975] 1986: "The Imaginary Signifier" [excerpts], in: Rosen, P. (ed.), Narrative, Apparatus, Ideology: A Film Theory Reader, New York: Columbia University Press, pp. 244-278.

Rorty, R. 1982: Consequences of Pragmatism, Minneapolis: University of Minnesota Press.

— 1991: Essays on Heidegger and Others, Cambridge, Cambridge University Press.

Spivak, G. C. 1989: "Imperialism and Sexual Difference", in: Con Davis, R. and Schleifer, R (eds.), Contemporary Literary Criticism: Literary and Cultural Studies, New York & London: Longman, pp. 517-529.

Sturrock, J. (ed.) 1979: Structuralism and Since; From Lévi-Strauss to Derrida, Oxford: Oxford University Press.

 

Young, R. E (ed.) 1981: Untying the Text, A Post-Structuralist Reader, London: Routledge, 79-99. 

תאור / מקור התמונה:

PARC DE LA VILETTE

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×