רעיונות לפי רגש : געגוע

האות הראשונה באלף-בית העברי. במיסטיקה הקבלית, האות א והמילה אלף מסמנות את ההתחלה ואת המקור. זוהי ה"ראשית" שמעבר ל"התחלה": הופעה ראשונית בזמן, הצורה הטהורה ביותר של האמת. עולמות מפרידים בין א, שהיא אות מכוננת ובראשיתית, לבין האותיות האחרות הבאות אחריה. הגעגוע הנוסטלגי אל הראשית, אל האלף, הוא מוטיב מרכזי בכתיבתו הפילוסופית-משיחית של ולטר בנימין וביצירתו הספרותית של חורחה לואיס בורחס. אצל בורחס הסימן אלף הופך למקום: מיקרוקוסמוס זוהר; המטאפורה הבלתי מפוענחת של הראשית. … קיראו עוד

תיאוריה המייחסת לאמצעי התקשורת המודרניים השפעה מכרעת על שינוי בדפוסי החיים במשפחה. האבחנות הדוריות מיטשטשות: הילדות, הבגרות והזִקנה הופכות לקטגוריות רופפות. הילדות הופכת להיות חלק בלתי נפרד מעולם של ידע ודימויים, אשר לו שותפים גם המבוגרים. המבוגרים, מצדם, "מסרבים להזקין"; הם חפצים בנעורי נצח ופועלים במרץ כדי להשיגם. … קיראו עוד

מונח מרכזי בפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan) המתאר את האיווי לאחֵר (a מסמנת את האות הראשונה של המילה autre: אחר). אובייקט a קטנה הוא היעד של האיווי וגם המקור שלו, הדבר שגורם לאיווי לנוע. בו בזמן, אובייקט a קטנה מוגדר גם כאובייקט מעורר חרדה – הפוטנציאל הבלתי ניתן למימוש של הליבידו. למונח תפקיד מפתח בטיפול הפסיכואנליטי: המטפל מוצב במקומו של אובייקט a קטנה והופך למושא התשוקה של המטופל. … קיראו עוד

צורך קיומי המספק אנרגיה לגוף ומאפשר את הפעילות הטבעית של האורגניזם. פעילות מענגת שהיא חלק מחייו החושניים של האדם. טקס בתרבות המאפשר תקשורת סימבולית בתחומים רחבים של הניסיון האנושי: זהות אישית וקולקטיבית, סדר יום אידאולוגי ופסיכולוגי, הגדרת טעם, סגנון חיים ועוד. לאורך ההיסטוריה, השגת המזון, הכנתו והגשתו היו לתופעה חברתית מרכזית: בתרבות ההמונים של ימינו הפך המזון לתחום חברתי מועדף, מושא לייצוג אמנותי ותקשורתי, ציר מרכזי של דיון וביקורת. המזון משמש אמצעי ליצירת זהות ולייצוג של זיכרון עבור קבוצות משתמשים המתבדלות ביניהן על רקע גזעי, אידאולוגי, דתי, לאומי, מעמדי, מגדרי, דורי ועוד. האוכל מופיע אפוא לא רק כישות גשמית אלא גם כמטאפורה לקיום הרוחני של האדם; המזון הוא תמיד "מזון למחשבה". ברמה הבסיסית ביותר הוא מייצג את גבולות המוכרות והזרות האנושית. המגוון העצום של מזונות ומאכלים הוא תמונת ראי של הרב-גוניות האנושית המוטמעת בחיים עצמם. … קיראו עוד

מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן. האחר הגדול מייצג אחרות מוחלטת המצויה מחוץ לאני. אחרות זו מזוהה עם האמת ועם החוק. בניגוד לאחר הקטן, שהוא בבחינת השלכה מדומיינת של האני, האחר הגדול מצוי מחוץ לטווח ההזדהויות של האני ואינו ניתן להטמעה. זהו אחר רדיקלי המזוהה עם הסדר הסימבולי בשפה. בתחילת ההתפתחות, האֵם מהווה מושא להזדהות ובה תלוי גורל התינוק – היא מהווה לגביו את האחר הקטן – ואילו בהמשך עובר התפקיד אל האב – האחר הגדול. האב (הסדר, החוק, המוחלט, האמת, המדינה וכן הלאה) מייצג את הממד החסר, הלא מודע בשפה ובתרבות. הלא-מודע, המובנה בשפה, הוא השיח של האחר הגדול. … קיראו עוד

אלוהים הוא מושג מרכזי בדת, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובתרבות. כוח רוחני שלמעלה מן האדם, הפורץ לתוך תודעתו ומגדיר את עולמו. ישות מופשטת המזוהה עם השלם והמוחלט, עם מידת החסד והרחמים, עם הסיבה הראשונית לקיום העולם והתהליכים המתרחשים בו. המחלוקת על קיומו ועל אופן קיומו של האל היא סוגיה מרכזית בתרבות. היא נוגעת לשאלה האם אלוהים הוא מושג אימננטי המצוי בתוך העולם, בתוך התודעה האנושית החושבת אותו (כפי שגורסות חלק מן הדתות של המזרח), או מושג אוטונומי וטרנסצנדנטי השרוי מחוץ לתודעה ולזמן (כפי שגורסות הדתות במערב). עליונותו המוחלטת של האל מגדירה את היחס בינו לבין האדם: הכרת דרכי האל היא מטרת האנושות, והיא גם אמצעי מרכזי לתיקון עולם. הדת יכולה להתגלות כחוויה אישית של היחיד הניצב מול האל או כחוויה חברתית המתבטאת בפולחן הדתי ובדת המוסדית. בתפיסה היהודית, הכרת האל מתממשת בתוך ההיסטוריה. שיאה של הכרה זו היא אהבת אלוהים. בניגוד לדת, העוסקת בהבנת השלמות והגאולה באמצעות הפולחן הדתי, הפילוסופיה עוסקת בהבנה עיונית ותבונית של מקום האל בעולם. אלוהים נתפס כמקור לסדר ולידיעת האמת. בפילוסופיה המודרנית, מעמנואל קאנט ואילך, מסתמנת נטייה לזהות את אלוהים עם הטוב המוסרי העליון. השקפה זו מתערערת בעקבות זרמים תאולוגיים, אקזיסטנציאליים ופוסטמודרניים המותחים ביקורת על האפשרות להגיע לאידאלים אלה ומציבים חלופה דתית שעיקרה הוא יחס דיאלוגי עם האחר. האל הוא ישות הנוכחת בכל התרבויות לאורך ההיסטוריה. כאן יידון המושג אלוהים כהיבט מרכזי של הציוויליזציה היהודית-נוצרית. … קיראו עוד

"מה אנו עושים כשאנו מאמינים?" שואל פילוסוף התרבות מישל דה סרטו (de Certeau). כשאנו מאמינים, הוא טוען, אנו "נותנים קרדיט" למושא האמונה שלנו. אקט האמונה (בלטינית: Credo – "אני מאמין") קשור באופן אטימולוגי ל-Credit, כלומר להענקת אשראי. מי שנותן קרדיט מקווה ביום מן הימים לקבלו חזרה. אנו מאמינים כי האדם שלווה מאיתנו כסף ברבות הימים יחזירנו. ראוי להבחין בין טענות לאמונות. האחרונות אינן עומדות למבחן של אישוש או דחייה. הן קשורות יותר לאופן של פעולה. המאמין חי באמונתו ואינו נדרש לתת הסברים או להגן על ההכרות בהן הוא מחזיק. האמונה אינה מצטמצמת רק לפרקטיקה הדתית, והיא מקרינה על אופיים של חיי היומיום בחברת הצריכה העכשווית. … קיראו עוד

אמנות שאינה מחקה את הטבע. האמנות המופשטת השתחררה ממסורת ציור עתיקת יומין שראתה בעצמים ממשיים את מושא הייצוג של האמנות. המופשט מתאר עולם "בלתי גופי", עולם של "צורך פנימי" המבטא את דמיונו היוצר של האמן. המופשט הבינלאומי בלט לכל אורך המחצית הראשונה של המאה ה-20 וסימן מפנה אנטי-ריאליסטי באמנות. אותותיו ניכרים במסורות השונות של המודרניזם: הציור המופשט (קאנדינסקי, מונדריאן, קליי, דה-קונינג, פולוק), "הסגנון הבינלאומי" בארכיטקטורה ומסורות של מינימליזם באמנות של המאה ה-20. זרמים אחרים אתגרו את המסורת של המופשט והציגו אסתטיקה שונה. ביניהם ניתן למנות את אמנות הפופ, את הציור הפיגורטיבי שחזר לזירה בשנות השמונים של המאה ה-20 ועוד. … קיראו עוד

בתבנית הניגודית אני/אחר, האני מהווה מרכז, שביחס אליו כל השאר מוגדר כשולי, כפריפריאלי. האחר מופיע כשלילה טהורה: כל מה שהאני איננו; כל מה שאינו תואם את הסכמה הפילוסופית, הפסיכולוגית, האסתטית, המוכרת לי. האחר הוא כעין צל או עקבה דהויה וקדומה של האני (Arche-Trace), שאיבדה את המקור ואת הסיבה לקיומה. לאחר אין נוכחות, הוא "שקוף". אין לו שם פרטי; אין לו ייצוג בשפה, בפוליטיקה, בתרבות. ההמשגה של האחר מופיעה בתיאוריות ביקורתיות של התרבות כגון בדיאלקטיקה ההגליאנית, בדקונסטרוקציה, בפסיכואנליזה, בפמיניזם, בפוסט-סטרוקטורליזם ובפוסט-קולוניאליזם. תיאוריות אלה חוקרות את "אזורי ההשתקה", במגמה לאפשר למיעוטים פוליטיים או סימבוליים לדבר. … קיראו עוד

פילוסופיה של התודעה העוסקת בזיקה שבין העולם לבין הגוף האנושי. פילוסופיה זו טוענת כי לא ניתן להטמיע את העולם האנושי בתוך עולם הדברים הלא אנושיים; תמיד קיימת זרות בסיסית של העולם, שניתן להתגבר עליה רק באמצעות המשמעות המוענקת לפעולה האנושית. המפגש עם העולם אינו מפגש מופשט שבמרכזו האני החושב, האני הטרנסצנדנטלי, אלא מפגש מוחשי שבמרכזו אני ממשי וגופני המוטל לבדו אל תוך העולם ומחולל כך את משמעות קיומו. … קיראו עוד

מבנה דעת או גוף הטרוגני של טקסטים המכיל ציטוטים מסגנונות היסטוריים שונים – כשמדובר בספרות, באמנות או בארכיטקטורה – או תערובת של תיאוריות – כאשר מדובר בתחום דעת מופשט. בטקסט אקלקטי המציאות מתפרשת על-ידי לקט של שיטות או אוסף של סגנונות שאינם מצטרפים לכדי מקשה הומוגנית אחת ואינם מונחים על-ידי שיטת סימנים אחידה. תפיסה אקלקטית בולטת בעיצוב ובאדריכלות של שנות השמונים, המזוהה עם עלייתן של מגמות פוסטמודרניות בתרבות. … קיראו עוד

סגנון אמנותי מרכזי במוזיקה של המאה ה-20. הג'אז מבליט יסודות הרמוניים מיוחדים, קצב "קרוע" בעל דגש מיוחד (בִּיט), אלתור וסינקופיזציה (העתקת ההתאמות הקצביות היסודיות למקומות ריתמיים בלתי צפויים). הג'אז מתמקד בביצוע "חי" הניזון מהרגש הספונטני של הנגנים. הסגנון שהחל את דרכו כאלטרנטיבה חושנית, עממית ומסחרית למוזיקה הקלאסית הגבוהה, הפך במרוצת מאה שנות קיומו למוזיקה אמנותית מתוחכמת, המנוגנת הן במועדונים והן באולמות קונצרטים. סגנון הג'אז מבטא באופן עמוק ויוצא דופן מגוון רגשות אנושיים, בעזרת הנגינה החופשית והדמיון היוצר של המוזיקאים. התוצאה היא סגנון מורכב, המבוסס על חוויה של אלתור ושל דיאלוג מענג בין המוזיקאים; דיאלוג מקביל מתקיים בין הנגנים לבין הקהל, המוצא את עצמו שותף פעיל להופעה. … קיראו עוד

פילוסופיה ופרקטיקה לשונית ביקורתית העוסקת בפירוק משמעותו הקבועה של הטקסט. הדקונסטרוקציה מבליטה את חוסר השלמות והיעדר הקוהרנטיות של המסורת הרציונלית המערבית ואת אי-יכולתה של השפה לשמש כמכשיר מדויק לייצוג המציאות. הדקונסטרוקציה מחפשת את היסוד הפיגורטיבי, הבלתי בטוח, יוצר ההבדלים ("דיפראנס"); היא חותרת לדחייה ולשוני המפרקים את הטקסט: הטקסט אינו מתכוון בדיוק למה שהוא אומר, או אומר מה שאינו מתכוון אליו. בניסוחו הפיוטי של דרידה (Derrida), הפילוסוף המכונן של הדקונסטרוקציה, החוף נעדר, הקצוות של המשפט שייכים ללילה. … קיראו עוד

מונחים הופכיים המתארים את המנגנון הנפשי של עבודת החלום על-פי פרויד. מנגנון ההתקה יוצר הסטה, הפקעה, פירוק, הוצאה מהקשר, דה-טריטוריאליזציה ומיקום מחדש של המשמעות. המונח מתאר את השרשרת המטונימית של הלא-מודע בפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד וז'ק לאקאן. מנגנון העיבוי יוצר כיווץ של חומרים רבים (או אידאות רבות) של הלא-מודע לכדי אידאה אחת. לפי לאקאן, העיבוי לובש צורה של מטאפורה המופיעה כסימפטום בתוך השפה. העיבוי וההתקה מייצגים את עקרון ההתחפשות וההסוואה של האמת, ולכן משמשים כנקודת מוצא לניתוח פוסט-סטרוקטורליסטי של המציאות. … קיראו עוד

מלטינית, Vidēre – אני רואה. המרכיב החזותי של הטקסט הטלוויזיוני; טכנולוגיה אלקטרונית המשמשת לצילום, הקלטה, שימור ושידור של תכנים וטקסטים חזותיים. מהפכת הווידיאו יצרה נגישות המונית לתקשורת והביאה לשינוי רדיקלי באופני הייצוג של המציאות. הווידיאו מאפשר להקרין אובייקט או דימוי על המסך בד בבד עם צילומו והפקתו, וכן להקליט ולשדר את הדברים בכל עת. הווידיאו מתכתב עם שני מדיומים גובלים: הטלוויזיה, שבתוך ההיגיון התרבותי שלה הוא פועל, והווידיאו ארט – וידיאו ניסיוני הבוחן את המדיום באופן ביקורתי. … קיראו עוד

מונח הנמצא בשימוש רחב בשפה הטיפולית ובשפה היומיומית. שם התואר "לא מודע" מתייחס לכל פעילות שאינה נוכחת בשדה המודע של הנפש ברגע נתון. כשם עצם, הלא-מודע קשור בטבורו לתיאוריה הפסיכואנליטית. הוא מתייחס ל"שיטה של הלא-מודע". על-פי פרויד, דרך המלך אל הלא-מודע היא באמצעות ניתוח אופני הופעתו בחלום (פרויד, [1900] 2007). החלום נותן ביטוי למשאלות מודחקות ולא מודעות המאיימות על האני, בעיקר בשל אופיין המיני. אפשר להבחין בין הלא-מודע הפרוידיאני, המתייחס לרמת הפרט, לבין הלא-מודע היונגיאני, המתייחס לשורשים הקולקטיביים של הלא-מודע. על-פי ז'ק לאקאן (Lacan), הלא-מודע מובנה כשפה. שפה זו, שאינה ניתנת לחשיפה, מציינת את הפער, את הפִּרצה, שבין הסיבה הנפשית לבין התסמין. המקום של הלא-מודע הוא המקום שבו נוצרת הפתעה, שבו מורגשת נוכחות של הדבר הנעדר. הלא-מודע מחבר בין הנוירוזה לעולם הממשי; הנוירוזה היא מעין "צלקת" של הלא-מודע. הלא-מודע הוא מפגש שהאני נקרא אליו: מפגש עם הממשי. התת-מודע (או הסמוך למודע) הוא אזור תודעתי סמוי אך נגיש לאני. התת-מודע מופיע למשל בצורת זיכרונות או באמצעות האמנות. המודע הוא תחום הנשלט בידי כוחות ה"אני" והוא נותן ביטוי לעקרון המציאות שבמרכזו חוק השימור העצמי של האורגניזם. … קיראו עוד

לאומיות היא תחושת זהות המאחדת קבוצה גדולה של אנשים, התופסים עצמם כקשורים זה לזה על בסיס קהיליית דם או קהיליית גורל המאמינה בסיפור-על מכונן. הסיפור המשותף יוצר מערכת של סמלים, מנהגים, זיכרונות קולקטיביים ואייקונים תרבותיים, התורמים לתחושה של סולידריות ושל אחדות גורל בקרב חברי הקבוצה. הלאומיות נתפסת כיחידת שייכות וזהות מעין זו. על-פי התפיסה הקלאסית, שנוסחה במאה ה-19, כל עם מבקש לעצמו קיום אוטונומי בטריטוריה מסוימת – מדינת לאום (Nation State) – מסגרת שבה יובטח עתידם של חברי הקולקטיב. על-פי תפיסה אחרת שמנסחיה הבולטים הם ארנסט גלנר (Gellner) ובנדיקט אנדרסון (Anderson), הלאומיות אינה מענה לצרכי הקולקטיב אלא הבניה של צרכים אלה: הלאומיות היא המצאה אידאולוגית שנועדה לברוא ולכונן את הקולקטיב עצמו. היחלשותה של מדינת הלאום בסוף המאה ה-20 פילסה את הדרך למציאות פוסט-לאומית, הנשלטת על-ידי תהליכי הגלובליזציה. תגובת הנגד למציאות זו היא עלייה ברגש הזהות הלאומית ובכוחן של ציוויליזציות אנטי-מערביות. המציאות הפוסט-לאומית מעודדת פוליטיקה של זהויות המתבססת על הדגשת ההבדלים בין הקבוצות האתניות המרכיבות את החברה. … קיראו עוד

מונח מרכזי מבית היוצר של פילוסוף הדקונסטרוקציה ז'ק דרידה (Derrida). המונח מתייחס לנטייתה של המסורת המערבית להגדיר את עצמה על-ידי הדומיננטיות של הלוגוס. מצב שבו מילים, רעיונות ושיטות חשיבה נשלטים בידי סמכות או מרכז אשר נמצאים מחוץ להם וקובעים את תוקפם ואת ערך האמת שלהם. הלוגוצנטריות מעמידה את הלוגוס (מאמר, היגיון, חוק, אל) כשיטה כוללת המצנזרת כל חשיבה השונה מהנחות היסוד שלה. התשוקה ללוגוצנטריות, המאפיינת את החשיבה המערבית מאפלטון ועד ימינו, פירושה תשוקה למקור ולסמכות. … קיראו עוד

שלושת מצבי היסוד של הפסיכואנליזה על-פי ז'ק לאקאן (Lacan). שלושת הסְדָרים המכוננים את הסובייקט. הסדר של המדומה מתייחס לשלב שבו הסובייקט חווה את עצמו כאני מפוצל: מצד אחד הוא מפתח הזדהות נרקיסיסטית עם בבואתו שבמראה; מצד אחר הוא חווה את עצמו באופן מנוכר כ"מישהו אחר" המצוי על המסך. סדר זה מזוהה עם התשוקה הסימביוטית אל האם. הסדר הסימבולי מתבטא בחוקי השפה המשקפים את התרבות ואת "חוק האב". גם סדר זה נחווה בממד מפוצל, משום שהלא-מודע מובנה כשפה ומשקף איווי בלתי מסופק הפורץ את גבולות התרבות. הסדר של הממשי מצוי מעבר למשמעות שמייצרת השפה. הוא מתייחס למקום הפיזי העמום שבו הבנה או פרשנות היא בלתי אפשרית. … קיראו עוד

תפיסת עולם אקולוגית, פרקטיקות באמנות ובאופנה, מצב בתרבות. מנקודת מבט אקולוגית המִחזור הוא פעילות למען איכות החיים המנסה למנוע את זיהום כדור הארץ בזבל. המִחזור מופיע גם כהתנסות פילוסופית: אובייקט שאיבד מערכו או ממשמעותו בהקשר אחד הופך לסימן חדש ורענן בהקשר אחר. המִחזור מתקיים מתוך זיקה ומתח עם הפעולה המחזורית בתרבות: המַחזוֹר הוא האלמנט הנצחי, הטקסי, המקנה משמעות מעגלית קבועה לחיים. דיאלקטיקה זו שבין מחזוריות למִחזור היא מסימניה המובהקים של התקופה. … קיראו עוד

שתי צורות מרכזיות של הלשון המושאלת – לשון הנבדלת מן הלשון "הרגילה" בכך שאינה מייצגת באופן ישיר את משמעויותיה. המטאפורה משנה את המובן המילולי של השם או המשפט באמצעות הצבת תחליף או אנלוגיה קרובה למובן המקובל שלהם. במטונים – תכונה, מאפיין או חלק של הדבר מחליפים את הדבר עצמו (מילה אחת מחליפה מילה אחרת). התבנית הבינארית מטאפורה/מטונים ממלאת תפקיד מרכזי בשיח האמנותי, התקשורתי, הפסיכואנליטי והפילוסופי. היא מאפשרת התבוננות ביקורתית במבנה השפה. שתי התבניות עשויות לגלות ידע חדש על העולם הנשען על עקרון הדמיון וההבדל שבין הדברים. שפה מטאפורית או מטונימית יכולה אפוא להציע אופני התבוננות אינטואיטיביים רעננים שיש להם ערך להרחבת הידע האנושי. … קיראו עוד

מטבע לשון שבו משתמש הפילוסוף ז'ק דרידה (Derrida) כדי לתאר באופן ביקורתי את נטייתה של הפילוסופיה המערבית להניח את קיומו ואת נוכחותו של מרכז מטאפיזי וטרנסצנדנטלי המקנה משמעות לשיח. דרידה רואה במהלך זה מעין געגועים נוסטלגיים לנוכחות מטאפיזית שאפשר לראות בה אמת, מקור, סימן, אלוהים וכדומה. … קיראו עוד

מאפייניו של האדם החדש, תוצר טכנולוגיות התקשורת המודרנית. אימוץ רדיקלי של ערכי המיידיות והמהירות מביא לחוויית חלל-זמן חדשה השואפת להכחיש את הייצוג הלינארי של המציאות (תחושת ההתרחשות של דברים הבאים בזה אחר זה) לטובת פנטזיה של סימולטניות "מאגית"; הווה נצחי המחסל את הזמן המסורתי וממליך תחתיו תבנית חדשה של מרחב-זמן מחובר, המשכי ומדומה, המאפיין את דופק התרבות בימינו. … קיראו עוד

(1) מגמה באמנות החותרת לפישוט הצורה, הצבע והקומפוזיציה. המינימליזם מאפיין את התנועות המודרניסטיות באמנות ובאדריכלות מראשית המאה ה-20: התנגדות לקישוטיות, הרצון לראות בהפשטה הגיאומטרית קריטריון לשיפוט ערכי של המציאות. סיסמת הקרב המודרניסטית "Less Is More" אפיינה את הגישה והיתה בסיס לפרקטיקה שלה: יצירת אמנות מופשטת, רציונלית ואוניברסלית המשתלבת במגמות האוטופיות הכלליות של המודרניזם; (2) זרם באמנות שנות השישים של המאה ה-20 אשר חרת על דגלו אסתטיקה של צמצום: יצירת אמנות שחלקיה פשוטים, גימור אנונימי וכמו-תעשייתי, הבלטת המשטח החיצוני ועוד. המינימליזם התריס נגד מושגים כגון עומק, מורכבות ומשמעות. האמנות המינימליסטית הצטמצמה לכדי "חומר" (אובייקט) התופס מקום בחלל; (3) סגנון באדריכלות של שנות התשעים: האדריכלות המינימליסטית החדשה, שכונתה גם אדריכלות ההיי-טק, ניכרה בסגנונה הקר, האלגנטי והמונוכרומטי – סגנון התואם את האידאולוגיה של עידן הגלובליזציה: אלגנטיות רציונלית, צורה טהורה, הפשטה, אטימות לעולם החיצון ועוד. … קיראו עוד

אסכולה בהיסטוריוגרפיה בת זמננו המתמקדת ב"סיפור ההיסטורי" כנדבך עיקרי בהבניית המציאות ההיסטורית. האסכולה, הידועה גם בשם "היסטוריה תרבותית חדשה", שותפה למפנה הנרטיבי המתחולל בשנים האחרונות במתודולוגיה של מדעי הרוח והחברה. … קיראו עוד

מרחב וזמן הם קטגוריות המארגנות את הניסיון האנושי. הטריטוריה היא מרחב מזוהה שבו מסומנים גבולות ונוצרות זהויות קולקטיביות ופרטיות; הטריטוריאליות היא בעלות שחש ומפגין הפרט כלפי מרחב, אובייקט או רעיון. על-פי קאנט (ביקורת התבונה הטהורה), מרחב וזמן הן קטגוריות הטבועות בסובייקט. תפקידן להפוך רשמים חושיים לעצמים תבוניים הניתנים להגדרה. הזמן הוא אמצעי להגדרת השינוי שחל במרחב. המרחב והזמן אינם מנותקים מן התודעה החושבת אותם. הם אינם נתונים, או מובנים, מחוץ לתהליכים החומריים והסימבוליים המתארים אותם. המרחב נתון בדרך כלל בתוך הקשר של סיפור אנושי; הוא תוצאה מובהקת של כלי המדידה והפרשנות שלנו; המרחב מופיע כגורם אישי, חברתי, לאומי, נפשי או דמיוני. הוא נקשר למושגים כגון טריטוריה, כוח ומקום, ומהווה כמותם אמצעי ליצירת זהות, לשרטוט גבולות, לכתיבת היסטוריה. המרחב הרב-לאומי, המבוסס על שיטה כלכלית ותקשורתית כוללת, מאפיין את עידן הגלובליזציה. הזמן יכול להיות קווי, מעגלי, מיתי, תודעתי או וירטואלי. הוא יכול להיות פתוח, נצפה, אטום, מעברי, המשכי, מפורק, מכיל ומייצג את הזיכרון (הזמן הלאומי או המעמדי) הנאגר בתוכו. קטגוריית הזמן מרכזית לחשיבה המודרנית: הזמן נתפס כסוכן מרכזי המוציא מן הכוח אל הפועל תבנית היסטורית גואלת (למשל במרקסיזם). קטגוריית המרחב היא קטגוריה פוסטמודרנית העוקבת אחר הלוגיקה של הרשת. זו קושרת בו-זמנית אופני שיח שונים המתרחשים במרחב. … קיראו עוד

הנוודות החדשה היא אורח חיים וצורת מחשבה המבוססים על ארעיות, על שבירת רצפים ואחדויות ועל טשטוש – אלים לעתים – של גבולות טריטוריאליים וסמליים. חלופה המנוגדת לאורח החיים הקבוע והביתי של התרבות הרשמית. בניגוד לנוודות הישנה, שמוקמה במחוזות רומנטיים של צוענים, בדווים או אנשי קרקס, הנוודות החדשה מופיעה כהלך רוח בתוך התרבות המערבית העכשווית. הנוודות החדשה יוצרת בסיס חדש להתארגנות חברתית; היא בולטת בפרקטיקות מרכזיות של החשיבה הפילוסופית, הפוליטית והאמנותית בת זמננו. גם הניידות היא פרקטיקה של תנועה ושבירת רצפים, אך במגמה שונה לחלוטין: היא מעניקה תחושת חירות וחופש מדומים לאדם המבויית שאינו עוזב למעשה את ביתו הסמלי. זוהי חוויותו של התייר הנצחי. הפרקטיקה באה לידי ביטוי מרכזי בטכנולוגיה, בתקשורת ובכלכלה הגלובלית. … קיראו עוד

ביוונית: געגועים הביתה (Nostos: חזרה הביתה, Algos: כאב). מצב של עצבות הנובע מגעגועים לעבר הנתפס כשלם יותר מן ההווה. תשוקה עזה לשוב לתקופה בעבר, לערכים המזוהים עמה או לאובייקטים המייצגים את אווירתה, ויחד עם זאת, הכרה כאובה כי השיבה אינה אפשרית. פרקטיקה ההופכת למדד תרבותי בעידן של אי-ודאות ושל חוסר אמון בעתיד. אחד ממאפייניו של המצב הפוסטמודרני. … קיראו עוד

מטאפורה לתרבות העכשווית. ההנחה כי האמנות, האדריכלות והתקשורת בימינו מצטיינות בממדים בארוקיים: גודל, רוחב ודחיסות; עושר פוליפוני ושפה מורכבת; נטייה לאלגוריה סיפורית; הזדקקות לפרשנות מתמדת; מתח בין מערכות פיזיות גלויות למערכות סמליות וסמויות מן העין. הפילוסופיה הניאו-בארוקית מניחה שאין בכוחה של הרציונליות להסביר את המסתורין של העולם. תבניות עיצוב אלה, ששלטו בתקופת הבארוק (1700-1600), חוזרות ומופיעות בפרקטיקות שונות של התרבות הפוסטמודרנית. … קיראו עוד

צמד מונחים המזוהים עם תיאוריית הצילום של רולאן בארת (Barthes). הצילום, לפי בארת, קורא לפענוח כפול: הן להבנת הקודים הפוליטיים, המוסריים והתרבותיים הגלומים בו והן להבנת הממד הריגושי הרדיקלי. הממד הראשון, הסטודיום (מלשון לימוד, Study), מזמין את הנמען לקריאה הנובעת מהאימון ומהמשקעים הפוליטיים והתרבותיים שלו. הממד השני, הפונקטום (מלשון נקודה, הדגשה, דקירה), "הורס" את הקריאה האינטלקטואלית. הוא מבטא ממד של דחיפות רגשית, הקוראת לנמען לפענח את הממד הגופני והרגשי של האובייקט. … קיראו עוד

מונח המציין העתק שאין לו מקור, ואשר הופך לתחליף הבדוי המועדף של המקור. הסימולקרה אינה שייכת לא לרשות של האמת (או המקור), ולא לרשות של השקר. היא מבטלת את הניגוד ביניהם ובכך מפרקת את הסימן מזהותו. מה שבא במקום הסימן הוא דבר שלישי: "הסימן הרווי", כלומר הסימן המתחזה, שמסתיר את טבעו האמיתי וטוען כי הוא מוסמך לדבר בשמו של האמיתי. סימולקרה היא פרקטיקה מרכזית בתרבות הווירטואלית העכשווית. זוהי מציאות שאיבדה מן האותנטיות שלה, שמקורותיה הבדויים טושטשו ונבלעו בתוך הקצב ועוצמת הזרימה של הדימויים המפוברקים במדיה, בפרסומת וכדומה. … קיראו עוד

מקור המונח בלטינית: Celebritus, ומשמעו מפורסם, בעל מוניטין, מתויר, המוני, ידוע ברבים. כיום הכוונה היא בפרט לדמות מפורסמת, מושא להערצה ולהזדהות, מי שאזכור שמו באמצעי התקשורת אינו מחייב כל תוספת, תואר או הסבר. נוכחותו היא טבעית, לו ולקהלו. הסלבריטי הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית ומשיטת הסימנים הפועלת בה. הוא נתפס כמוביל תרבותי ומשפיע על ציבורים רחבים המזדהים עם אישיותו ועם סיפור חייו. בניגוד לגיבור תרבות, הזוקף לזכותו הישג יוצא דופן בתחום המדע, האמנות, הפוליטיקה או חיי הרוח, עוצמתו של הסלבריטי נובעת אך ורק מן ההון התרבותי שנצבר מעצם פרסומו. … קיראו עוד

מונח המזוהה עם תורת הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה (Derrida). העקבה היא המשחק האינסופי של ההבדלים המצויים במרחב שבין נוכחות להיעדרות. המונח מתייחס לשטח ההפקר, שטח הביניים המצוי בין קיומו של הגוף כזיכרון לבין היעדרו הפיזי, המתגלם בתוך העקבה. העקבה מתייחסת לתפקיד שממלא "האחר הרדיקלי" בתוך המבנה של ההבדל. זוהי שרשרת בלתי אחידה של תחליפים המקבלים מובן לפי ההקשר המשתנה; העקבה מצויה בתוך תהליך השינוי והפירוק שעובר הסימן. … קיראו עוד

זרם בתרבות ובמדעי האדם החל משנות השישים של המאה ה-20. הפוסט-סטרוקטורליזם, המזוהה עם המפעל הביקורתי של דרידה (Derrida), בארת (Barthes), פוקו (Foucault), דלז (Deleuze), לאקאן (Lacan), ליוטאר (Lyotard), רורטי (Rorty), בודריאר (Baudrillard) ואחרים, מבקר את הנחות היסוד של המחשבה המערבית: קיומה של סטרוקטורה לשונית אוניברסלית המכוננת תמונה משמעותית של העולם. הפוסט-סטרוקטורליזם מביא לידי גילוי אופני חשיבה וייצוג הטרוגניים, המעניקים קול לשוליים הלשוניים, החברתיים והפוליטיים; הוא מגלה את העולם כטקסט הזורם מעבר למשמעויותיו הגלויות. כך מתבצע פירוק חתרני של הסימן כמקור ליציבות ולידיעת האמת. הפוסט-סטרוקטורליסטים מבקשים לקיים דיון פרשני והרמנויטי הפורץ מגבולות הסטרוקטורה הרציונלית ומעדיפים במובהק אופני שיח המבוססים על הבדלים על פני שיחים החותרים לשלמות או לאחדות. הזרם מערער על החשיבה הבינארית שהציע הסטרוקטורליזם. הסובייקט הרציונלי שוב אינו מקור ליציבות או לסמכות; עצם כינונו הוא אקט פוליטי שמעורבים בו תהליכים של כוח ודיכוי. פירוק הסובייקט האוניברסלי, תוך בחינה ביקורתית של אופני כינונו ההיסטורי, הופך למשימה מרכזית. הפוסט-סטרוקטורליזם מקיים קשרי גומלין עם פרויקטים גובלים כגון פמיניזם ופוסט-פמיניזם, פוסטמודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, לימודי תרבות ועוד. על הפוסט-סטרוקטורליזם ניתן להתבונן משתי זוויות: כפילוסופיה של התרבות וכשיטת ניתוח המפענחת טקסטים בתרבות, בתקשורת, בבלשנות ובחיי היומיום. … קיראו עוד

שיח ביקורתי בלימודי התרבות, וכן בהיסטוריה ובסוציולוגיה של החברה, שעיקרו קריאת תיגר על מיתוסים והנחות יסוד של החברה הישראלית. ראשיתו של שיח זה בשנות התשעים של המאה ה-20, והוא מזוהה עם עמדתם של "ההיסטוריונים החדשים" ו"הסוציולוגים החדשים". הוא קורא לרוויזיה בדימוי העצמי של "הישראלי הצודק" ומציע חלופות שונות לזיכרון האישי והציבורי המקובל. השיח הפוסט-ציוני בוחן את יחסי הגומלין בין השיח הציוני לשיח הפלסטיני ומצביע על הצורך לבדוק מחדש את הנרטיב הציוני הטוען להגשמה של שאיפות לאומיות לגיטימיות,תוך שמירה על האתוס המוסרי של החברה הישראלית. השיח הפוסט-ציוני מקיים זיקת גומלין לאופני שיח ביקורתיים גובלים כגון פוסטמודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, רב-תרבותיות ועוד. הוא מציע דרכים חדשות לחקירה של סוגיות ציוניות כגון "שלילת הגלות", גאולת העם והארץ, התיישבות, יחס היישוב לשואה וסוגיות נוספות. השיח הפוסט-ציוני מתבסס בחלקו על גישה חדשה לחקר ההיסטוריה, הרואה בריבוי נרטיבים ובריבוי מסַפרים נקודת מוצא לחקר ביקורתי של עובדות שנויות במחלוקת. … קיראו עוד

אחת הטענות הרווחות כנגד תפיסת העולם הפוסטמודרנית גורסת כי היא אינה מאפשרת עמדה אתית, שיפוט מוסרי או סולידריות אנושית. טענה זו מעוגנת בהנחות הבאות: (א) ההנחה בדבר הממד הכאוטי, הניהיליסטי והמפרק של הפילוסופיה הפוסטמודרנית – הנחה המצביעה על הבלטת הממד האינדיווידואלי בפילוסופיה זו על חשבון הממד הסולידרי של המציאות; (ב) ההנחה בדבר התרוקנותה של השפה […] … קיראו עוד

שיבה לפסגה. פרקטיקה שכיחה בתרבות הפופולרית, שעיקרה חזרה מתהום הנשייה אל מרכז הזירה. המונח מתייחס לכוכבי העבר, לסגנונות, לאופנות ולסחורות. הקאמבק הוא מרכיב בפרקטיקה השיווקית של מוצרי תרבות עכשוויים המתרפקים על העבר. … קיראו עוד

אופנה שעיקרה אימוץ מחדש של סגנונות העבר, ובעיקר סגנונות מן התקופה שבין שנות העשרים לסוף שנות השמונים של המאה ה-20. סגנון חיים ועמדה אסתטית בעידן הפוסטמודרני. סגנון הרטרו מציין את הממד הנוסטלגי של תרבות המגדירה את עצמה באמצעות זיכרונות העבר ולא באמצעות כושר המצאה ותקווה לעתיד. … קיראו עוד

יחס קבוע שנוצר בין מבנים לשוניים לבין מציאות חוץ-לשונית. יחס בין שם לבין האובייקט שהוא מציין: השם נתפס כמייצג את האובייקט שאליו הוא מתייחס. בסופו של מאמר, למשל, אנו מוצאים רשימת מקורות (references) המציינים את האסמכתה שאליה מתייחס הידע המוצג במחקר. התפיסה הרפרנציאלית, המניחה קשר יציב וקבוע בין שמות לבין אובייקטים, בולטת בסגנון אמנותי הקרוי ריאליזם. גישה זו ממלאת גם מקום מרכזי בפילוסופיה האנליטית. … קיראו עוד