סטרוקטורליזם

התפיסה הסטרוקטורלית מעוגנת בהנחה הקאנטיאנית כי אין בכוחה של ההכרה לתאר את הניסיון באופן ישיר ובלתי אמצעי. הידיעה היא תולדה של המוח האנושי, והיא באה לידי ייצוג באמצעות השפה. ידיעת כללי הייצוג, כלומר ידיעת הסימנים הלשוניים ופענוחם (הפענוח נעשה על-ידי מדע הסמיוטיקה ועל-ידי המדעים הקוגניטיביים), היא תנאי לפתיחת "חלון" שמבעד לו נשקפת המציאות.

על אף נטייתו המובהקת להצרנה ולבניית מודלים (לעתים מתמטיים), הסטרוקטורליזם רואה במבנים הלוגיים, הפורמליים והאוטונומיים שהוא מציע "תמונה" של המציאות, מערכת המגלמת תופעות אמפיריות ומסבירה אותן. לשון אחר: אף-על-פי שהשפה אינה אלא מערכת פורמלית של הבדלים בין סימנים, כפי שגרס פרדינן דה סוסיר (de Saussure), אין זו מערכת האטומה למציאות. נהפוך הוא: המערכת הסטרוקטורלית היא השתקפות של הרוח האנושית בממד הרציונלי שלה. זוהי תמונה אמינה של תקשורת בין בני אדם בממד האמפירי של חייהם. בני האדם ניחנו בכשירות לשונית (lingustic competence) לקרוא טקסטים המעוגנים בכללים אוניברסליים של הבנה (לוי, 1976; דה סוסיר, [1916] 2005; Culler, 1975; Lévi-Strauss, [1971] 1981).

הסטרוקטורליזם מניח שקיים מעין דקדוק אוניברסלי המייצר משמעויות, ואת פעילותו הדיפרנציאלית אפשר לחקור באמצעות הסטרוקטורות שבהן הוא מתממש. הסטרוקטורליזם נוטה להבחין בין "מבני עומק" ל"מבני שטח". את מבנה העומק קשה לעתים לזהות בשל היותו הפשטה צורנית מורכבת. מבנה העומק שולט בטרנספורמציות השונות של מבנה השטח ומייצר אותן. זוהי הגרסה הסטרוקטורלית של נועם חומסקי (Chomsky), המתגלמת במושג הדקדוק הגנרטיבי הטרנספורמטיבי (חומסקי, 1979-1978). מבנה השטח מוביל לאופני הביצוע או לאופני ה"דיבור": זהו הפארול (Parole) במובן שעליו מדבר דה סוסיר. מבנה העומק זהה למושג השפה כמערכת (הלאנג [Langue], ומתפקד כמעין מערכת פיקוד המכתיבה למבנה השטח את התנהגותו. ממבנה השטח אין להקיש על מבנה העומק, שכן רק אנליזה מתוחכמת של היחסים הפנימיים בסטרוקטורה הסמויה יכולה להנהיר את משמעותם של סימנים ושל התנהגויות בתחום הממשי.

מתיאור זה נובעות מסקנות חשובות:

הסטרוקטורליזם מניח מראש את הרציונליות האנושית ומציע דרכים לארגונה. אפשר אפוא לראות בסטרוקטורליזם חלק בלתי נפרד מן הניסיון לשלב את מדעי האדם (מדעי הרוח והחברה) בפרדיגמות חשיבה האופייניות למדע. מכאן הנטייה לראות במבנה העומק תשתית אוניברסלית היוצרת "חשיבה", תוך התעלמות מההתפתחויות ההיסטוריות באותה חשיבה ומגילוייה בתרבויות השונות (ע"ע פוזיטיביזם ; מדעניות).

כפועל יוצא מן ההנחה הרציונליסטית, אפשר לומר כי הסטרוקטורליזם מקדם בברכה מחשבה בינארית. הבינאריות מתגלמת בתבנית הופכית, שקטביה הם חלק בלתי נפרד משלמות אחת. מחשבה זו פועלת באמצעות הניגוד בין הדיאכרוני לסינכרוני, בין מבנה העומק למבנה השטח, בין ה"שפה" ל"דיבור", בין המטאפורה למטונים, בין "טבע" ל"תרבות", בין ה"נא" ל"מבושל" (לוי-שטראוס, [1964] 2004). הבינאריות מאפיינת את מחשבתם של הוגים שונים זה מזה עד מאוד – מאפלטון, הגל (הדיאלקטיקה אדון/עבד), מרקס (בורגנות/פרולטריון) ופרויד ("עבודת החלום" מול "משמעות החלום" בפשר החלומות) ועד החשיבה הסטרוקטורלית בת זמננו נוסח דה סוסיר (מסמן/מסומן), רולאן בארת ("יצירת אמנות" מול "טקסט", Barthes, 1977), ז'ק לאקאן (Lacan) וז'וליה קריסטבה (Kristeva). מרשימה ארוכה זו עולה מסקנה ברורה: המחשבה הבינארית ניצבת בבסיסה הרציונלי של תרבות המערב, ולכן גילוייה רבי ההשפעה בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 אינם אלא סיכום ושכלול של הזרם המרכזי שפעל בה מאז ומעולם (De George, 1972; Barthes, 1967).

כפי שהראה מישל פוקו (Foucault), בבסיס החשיבה הסטרוקטורלית עומדת תשוקה אוטופית לאחדות, שאיפה לצורה שלמה ואוטונומית המנהלת ומווסתת את חייה בעצמה (ה"חיים" מיוצגים באמצעות שפת הסימנים). אולם איננו יכולים לתפוס את אחדותה של הסטרוקטורה; קיומה כשלם הוא מעין נתון לוגי של החשיבה עצמה (לוי, 1976). זו מנהירה את עצמה כמכלול בתארה את היחסים בין מרכיביה. המכלול לעולם גדול מסכום מרכיביו. הסטרוקטורה מוגבהת לדרגה של עיקרון אחדותי מכונן, המצוי כביכול מחוץ לחלקיו. הכמיהה לעיקרון של אחדות, השאיפה לָאֶחָד, מתגלמת ברצון להצרנה מתמדת ובבניית מודלים מתמטיים של המציאות. מתמטיקה היא שפה הומוגנית ושקופה שאינה ניתנת לפירוק, והיא מייצגת את השאיפה המטאפיזית של הפרויקט הסטרוקטורליסטי. הביקורת של הפוסט-סטרוקטורליזם תתמקד בשאלה זו בדיוק: באיזה מובן הסטרוקטורליזם הוא תוצאה ישירה של הנחת הסטרוקטורה האחדותית, ברמה של עקרון-על בלתי אמפירי שאינו ניתן להוכחה בעליל?

הנחת יסוד נוספת גוזרת גזירה שווה בין איבריה של מערכת לשונית לאיבריה של מערכת חברתית. על-פי הנחה זו אפשר ליישם את מודל החשיבה הבלשני והסמיוטי במגוון תחומים – חברתיים, כלכליים, תקשורתיים, פסיכואנליטיים ואמנותיים. התנהגות הסימנים בשפה (למשל המודל מטאפורה/מטונים) דומה להתנהגות הסימנים בפרקטיקות שונות של התרבות. כך, למשל, ישנה אנלוגיה בין האופנה כמערכת חברתית לבין האופנה כשיטה של סימנים. דוגמה מובהקת לחשיבה אנלוגית זו היא תורת המיתוסים של קלוד לוי-שטראוס (Lévi-Strauss), הרואה את המיתוס במושגים של יחסים צורניים בין מערכות של סימנים. לדידו זהו רפרטואר אידאלי וניתן לשחזור של יצירת משמעויות. יחסי השארות שבהם הוא ממקד את דיונו יונהרו אם נדע להשתמש במתודולוגיה הסטרוקטורליסטית, כלומר אם נדע ליצור אנלוגיה בין הסמיוטיקה של הסימנים בשפה לבין הסמיוטיקה של היחסים הרגשיים, החברתיים והכלכליים המפעילה את אנשי השבט (Lévi-Strauss, [1958] 1963 ; [1971] 1981).

לבסוף קיימת ההנחה בדבר עדיפות הממד הסינכרוני של הסטרוקטורה על פני הממד הדיאכרוני. הסטרוקטורליסט אינו מתעניין בסיבות להיווצרותה של סטרוקטורה. הוא מתעניין פחות בפונקציה הקומוניקטיבית של הלשון (הפונקציה השכנועית, הרטורית או הפרגמטית) ויותר בתנאים המבניים, המייצרים משמעויות במסגרת השפה והמוסדות השונים של התרבות. הסטרוקטורליזם מעוניין ב"פעילות הסטרוקטורלית", בלשונו של בארת. פעילות זו נתפסת כמערכת של תחבולות והכרעות, שנועדו לייצר אפקטים המתאימים למבנה הפורמלי של המשמעות המבוקשת.

בבואנו לסכם את הפרויקט הסטרוקטורליסטי איננו יכולים להתעלם מן הממד הרציונליסטי המאמין שלו, ממד שכונה בפיו של קלוד לוי-שטראוס "הרוח האנושית". רוח זו שואפת למבניות לוגית החוקרת את עצמה, מווסתת את מהלכיה ומנסחת את היגדיה באמצעות מטא שפה שקופה ואחדותית. במובן זה הסטרוקטורליזם הוא חלק בלתי נפרד מן הפרויקט המודרניסטי ומהישגיו (ע"ע נאורות). כפי שראינו, תחנות יסוד בתרבות (אפלטוניזם, מרקסיזם, פסיכואנליזה) ספוגות במחשבה סטרוקטורלית. במאה ה-20 פורחת לה הפעילות הסטרוקטורלית עם הישגיהם המרשימים של לוי-שטראוס בחקר המיתוסים, של רומן יאקובסון (Jacobson) בחקר השפה, של רולאן בארת בחקר המיתולוגיות, של ז'ק לאקאן בהגדרת המבנה הלשוני של הלא-מודע ועוד.

הישגים אלה מצביעים על מגמה הולכת ונמשכת, הרואה בלא-מודע הלשוני מעין רשות עצמאית הגדולה מן הסובייקט – כאילו אמרנו שהלשון "בוחרת" בנו ומציבה את החשיבה המושגית הסמויה שלה כרשות עצמאית שמעבר לפעילות האנושית (Culler, 1983). עם זאת, על אף עליונותה של המערכת הסטרוקטורלית על פני הסובייקט (לעתים מזומנות הוכרז ברבים על "מות המחבר"), ברור כי הפרויקט הסטרוקטורליסטי מחויב ומכוון לקיומו של סובייקט זה כתודעה רציונלית, הקוראת את המציאות דרך המודלים הפורמליים שלה. עמדה זו תהפוך מושא לביקורת נוקבת.

הביקורת על הסטרוקטורליזם מעלה שלוש טענות מרכזיות. הטענה הראשונה היא שהסטרוקטורליזם שואב חלק ניכר ממושגיו ממקורות רב-תחומיים והטרוגניים כגון פילוסופיה, בלשנות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה ומרקסיזם, אך מנסה לכפות מערכת מושגית אוניברסלית על דיסציפלינות ייחודיות. אל מול טענה זו אפשר לטעון שזהו גם סוד כוחו של הסטרוקטורליזם, היוצא נגד דיסציפלינריות צרה ושואף להתבונן במנעד הרחב של מדעי האדם ובאופן שבו הם משפיעים על ניתוח טקסטים ספרותיים ויומיומיים (כפי שעשה בארת במיתולוגיות, 1998). הפוסט-סטרוקטורליזם ממשיך לפתח את המודל הסטרוקטורלי ובו בזמן מבקר אותו. הוא מציג את ה"חולשה" הזו דווקא כיתרון וכפתח להתבוננות רדיקלית המבוססת על אי-ביטחון מושגי, כיאה לחקירה המדעית והתרבותית בימינו.

הטענה השנייה כנגד הסטרוקטורליזם גורסת כי יש בו כדי לשמוט את הקרקע מתחת להנחה בדבר ייחודה של יצירת הספרות או האמנות, הפתוחה מטבעה לאינטרפרטציות מתחרות. הסטרוקטורליזם, באמצו רדוקציה פרשנית של הטקסט, שם לאל את התקווה לריבוי (Culler, 1975). ואכן המפעל הפוסט-סטרוקטורליסטי ינסה למשוך את משמעות הסטרוקטורה אל מעבר לגבולותיה – שם היא מתפרקת ובוראת את עצמה מחדש כאוסף של פרגמנטים והבדלים. במובן זה הפוסט-סטרוקטורליזם, לא פחות מהסטרוקטורליזם, יכפור במעמדו הייחודי והחד-פעמי של הטקסט ויציג אותו בהקשריו הטקסטואליים והאינטרטקסטואליים שמחוץ למושא הדיון. פירוק משמעותה של היצירה הבודדת ישתקף גם בתהליך מקביל אצל הסמכות העורכת, יצרן הטקסטים. גם הסובייקט, כמו הטקסט, מתפרק ליסודות שונים. הן בסטרוקטורליזם והן בפוסט-סטרוקטורליזם התודעה האינדיווידואלית, כמקור הנהרה והסבר, מתמוססת אל ייצוגיה הלשוניים בתוך אני פרגמנטרי, שהוא תוצאה מובהקת של הפרויקט הסטרוקטורליסטי והפוסט-סטרוקטורליסטי כאחד. יחד עם זאת, הפירוק הממשי של הסובייקט יתבצע בסופו של דבר בפרויקט הפוסט-סטרוקטורליסטי, שהרי מותו של "הסובייקט הדובר" בסטרוקטורליזם אין פירושו מותו של הסובייקט הרציונלי, המפענח את ההיגדים הסטרוקטורליים.

על-פי הטענה השלישית, הפרויקט הסטרוקטורליסטי מתיימר לספק ידע אמין על המציאות במישור המדעי, החברתי, הנפשי והספרותי, אולם הוא אינו מצליח לעמוד במשימה זו. על-פי טענה זו, הסטרוקטורליזם פיתח ציפיות מופרזות לשחרור. מבקריו תוקפים את ההנחה שגילוי הסטרוקטורות המושלות בחיינו, המודעים והלא מודעים, תורם תרומה משמעותית לחקר הרציונלי של המציאות. מנקודת מבט פוסט-סטרוקטורליסטית, שהיא במובן מסוים גם נקודת מבט פוסטמודרנית, הסטרוקטורה האוניברסלית נפתחה זה מכבר אל ההיסוס ואל המבוי הבלתי נמנע, שהם מנת חלקו של מי שמנסה לכפות התנהגות לוגית נוקשה מדי על הלא-מודע הלשוני (נוריס, 1988: 47-46) (ע"ע לא-מודע פוליטי).

כאמור, אין להפריז בניגודים בין הסטרוקטורליזם לפוסט-סטרוקטורליזם. האחרון טומן בחובו לא רק ביקורת על הראשון אלא גם המשכיות שלו. המתודה הפוסט-סטרוקטורליסטית אינה מוותרת על העיסוק הרציונלי בשפה (זהות, ניגודים, פרדוקסים, סתירות פנימיות). האמת הנזילה המשתקפת בלשון, על הפרדוקסים שבה, נחקרת בצורה רציונלית. זאת ועוד: שורה של הוגים המייצגים את הפוסט-סטרוקטורליזם הם גם דובריו של הפרויקט הסטרוקטורליסטי – פוקו, בארת, דלז וגואטרי, לאקאן, קריסטבה, מישל סר, שושנה פלמן ואחרים. קו רצף מתודולוגי עובר בין הסטרוקטורליזם לפוסט-סטרוקטורליזם. שני הפרויקטים, המנהלים ביניהם דיאלוג (לעתים פולמוסי), מתעניינים בשפה ובמבנים, יותר משהם מתעניינים בסמכות של ה"אני", ורואים בהם מקור להסבר על העולם.

לסיכום, על אף מגבלותיו, הפרויקט הסטרוקטורליסטי הוא תופעה מרכזית בתרבות המאה ה-20. הסטרוקטורליזם במיטבו מייצג את הרוח הרציונלית, התרה אחר מבנים אוניברסליים לתיאור המציאות. במובן זה אין להפריד בין הפרויקט הסטרוקטורליסטי לפרויקט השחרור של המודרניזם. הסטרוקטורקליזם מקנה למשתמשיו הבנת עומק כוללת המקנה להם תחושת עוצמה; זהו הפיתוי הגדול שהוא טומן בחובו. חולשתו הגדולה היא נטייתו למחשבה מהותנית, רדוקציונית ואוניברסליסטית, שאינה מכירה בהבדלים תרבותיים הנובעים מגורמים כגון מקום, גזע, מעמד, מגדר, לאומיות ואתניות.

Herman Hertzberger’s Centraal Beheer, Apeldoorn. Image: Aviodrome Luchtfotografie