מיניות

Sexuality

Source: Unknown

פרקטיקה מרכזית בקיום הביולוגי והתרבותי של האדם; פרקטיקה המייצרת זהות. מבנה המחולל את החיים ומסביר את הזיקה בין אינטימיות, עונג ותרבות. המיניות היא הבסיס לכל קשר בין-אישי, שיעדו המפגש עם האחר. הזהות המינית מתייחסת למין ביולוגי, לתפקוד מגדרי (גבר, אישה, טרנסג'נדר), לנטייה מינית (הטרוסקסואליות, הומוסקסואליות, ביסקסואליות) ולתשוקה (עוצמת המיניות המעוגנת בלא-מודע). בפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד (Freud), בולט הממד הדטרמיניסטי בהגדרת ההתפתחות המינית של האדם. המונח מאגד בתוכו התייחסות למיניות ילדית, לצורות שונות של פרוורסיה מינית, לתסמינים המייצגים את החיים המיניים, להעדפה של אובייקט מיני ועוד. המיניות אינה מוגבלת להתנהגות האינסטינקטואלית שהנה שרירותית ביסודה, אלא נוגעת בבחירות ובהעדפות האנושיות. בתור שכזו היא לא רק מסבירה את התסמינים אלא אף מאפשרת חקירת עומק של הסיבות שהולידו אותם. ז'ק לאקאן (Lacan), שממשיך את דרכו של פרויד אך גם מאתגר אותו, מציג תאוריה שבמרכזה חרדת הסירוס, שאותה חווה הסובייקט ברמה הסימבולית בשעה שהוא ניצב מול אובייקט האיווי. הדרמה האדיפלית מתרחשת בשעה שהסובייקט עובר תהליך של ניכור המרחיק אותו מאובייקט התשוקה. על פי לאקאן, המיניות היא העיסוק המתמיד בנעדר, באסור, בבלתי אפשרי. על-פי מישל פוקו (Foucault), המיניות היא טכנולוגיה שבאמצעותה פועל הכוח בתרבות: שליטה במיניותו של הגוף הפרטי והקולקטיבי היא חלק בלתי נפרד מסוגיית "ניהול החיים" הנתונה בידי הריבון.

מיניות ופסיכואנליזה

מרכזיותה של המיניות כיסוד מכונן בחיי היחיד והכלל זכתה להכרה רחבה בתרבות (קריסטבה, 2000: 80-75; Laqueur, 1990). ואולם היה זה זיגמונד פרויד, בשלהי המאה ה-19, שהצביע על המיניות כעל "חומר בראשית" שבאמצעותו אפשר להבין את חייו היצריים והנפשיים של האדם. הפסיכואנליזה הקלאסית, המזוהה עם מפעלו, ראתה במיניות מפתח עיקרי להבנת הלא-מודע, זרקור רב עוצמה להבנת הממד הסימבולי של החיים. הפסיכואנליזה חוקרת את מקומה של המיניות במחלה ובסימפטומים המלווים אותה (סימפטומים אלה נתפסים כנובעים ממאוויים ליבידינליים מודחקים). בה בעת היא גם בוחנת את תרומתה המכרעת של המיניות לממד היצירתי של חיינו – אנרגיה סמויה הדוחפת אותנו להשתוקק ולרצות. אפשר אפוא לומר כי המיניות מעוגנת הן בעולם האינסטינקטים והן בעולם התרבות, המתמיר דחפים מיניים לפעילות סימבולית, פילוסופית, אמנותית, דתית וכיוצא בזה. בתפיסה זו, המיניות היא המקור המחולל את החיים והמעגן אותם בתוך עקרון העונג; וביתר הרחבה – המיניות הישירה והסובלימציות הסימבוליות שלה הן מנגנון מתוחכם המפחית את ממד הסבל המלווה את חיי האדם ומעודד את תחושת העונג (פרויד, [1930] 1968).

תאוריה של המיניות נועדה להסביר את התנהגותנו הגלויה, אך גם לחשוף את המניעים הנסתרים הפועלים מאחורי מה שנראה כרצונו החופשי של האדם. התאוריה נועדה אפוא להציג מתווה כולל של חיי אנוש; לבדוק את האיווי המניע אותם, לבחון את הקונפליקטים הלא מודעים שהם מכילים, להתמודד עם החרדות המבצבצות מתוכם. להכיר במיניות פירושו להתנסות במרחב לא מודע שהוא מעבר לאידאולוגיה או לאידאל; לחיות את החיים כמלאות ליבידינלית או כחֶסֶר מתמיד – במקרה שקונפליקט מיני לא-מודע משבש את המהלך התקין של האיווי (ע"ע כלכלה ליבידינלית).

ב"שלוש מסות על התאוריה של המיניות" (פרויד, [1905] 2002) קובע פרויד כי אין להגביל את המיניות לכדי ההתנסות הגניטלית (ההתנסות הישירה באברי המין), וכי יש לראות בה פעילות אטיולוגית (פעילות סיבתית) המסבירה את שלבי ההתפתחות של האדם ואת מקור הסימפטומים והנוירוזות שמהם הוא סובל. פרויד מציע לראות בהתפתחות המינית רצף הכולל ארבעה שלבים עיקריים: השלב האוראלי, השלב הסאדו-אנאלי, השלב הפאלי והשלב הגניטלי. השלב הראשון מאפיין את המיניות הילדית המוקדמת: אזורי ההנאה של התינוק קשורים לפיו, זוהי היניקה האופורית מן השד האמהי; השלב השני מתקשר עם ההנאה הסאדו-אנאלית: תחושות ההנאה מתקשרות עם היכולת "לשחרר" או לשלוט בצרכים; השלב השלישי מתמקד באיברי המין ובהנאה שהם מסבים לאני בשעה שהוא נוגע בעצמו (שלב זה מקביל למהלך האדיפלי); השלב הרביעי מתמקד במיניות הגניטלית, הקשורה לתפקודם הבוגר של איברי המין: האופן שבו הם משרתים את עקרון הפריון והמשכיות החיים. שינויים או הפרעות באחד מן השלבים עלולים ליצור חלוקה שונה של אנרגיה ליבידינלית ולהשפיע באופן מהותי על התפתחותו של הסובייקט. נוירוזות יוסברו בנסיגה ובקיבעון מיניים הקשורים לשלב מוקדם כלשהו ולאי-יכולת לעמוד בדרישותיו של "עקרון המציאות" (Freud, [1909] 1979).

המיניות הבלתי בשלה מוסברת באמצעות התסביך האדיפלי (תסביך אדיפוס מתעלה לכדי עיקרון מכונן של הבדלים בתרבות). על פי לאקאן, בשלב זה (גיל 6-3) עובר הילד מהזדהות עם המדומה – שלב המזוהה עם האם – אל השלב הסימבולי, המזוהה עם האב, וכך מצליח להיחלץ מן הלחץ האוראלי המכוון אל האם. היחלצות מוצלחת מן התסביך פירושה מעבר מהזדהות דמיונית ורגשית אל הזדהות ריאליסטית המקיימת זיקה אל היסוד הסימבולי-אבהי בתרבות. דבר זה קורה בשעה שהילד מוותר על הפנטזיה שלו לרצוח את האב המאיים ולשכב עם אמו; הילד מכיר בחוסר יכולתו לנצח את האב ומעדיף בשלב מסוים להזדהות עמו, כמי שנושא, כמוהו, את הסימן המובהק של הגבריות – הפאלוס. ואולם מי שנכשל במעבר התקין אל השלב הסימבולי וה"תרבותי" ("השלב האבהי") נידון לחיים נוירוטיים שפירושם התמקדות כפייתית בחומרים האינפנטיליים הראשוניים: זוהי חזרת המודחק, החזרה הסימפטומטית של "הסצנה הראשונית", לאחר שתוצריה לא מצאו את מקומם בתוך המשק הליבידינלי המשובש של הפרט (Laplanche & Pontalis, 1973).

תסביך אדיפוס שעוברת הילדה – המכונה לעתים "תסביך אלקטרה" – הוא בעל אופי מסובך יותר. הילדה אינה סובלת מחרדת סירוס מן הסיבה הפשוטה שהיא רואה את עצמה כמי שכבר סורסה, כמי שמייצגת את הרִיק והחסר (היעדרו של הפין הגברי המופיע כנורמה). משום כך היא סובלת ממה שפרויד מכנה בשם "קנאת הפין". הדרך להזדהות עם האם חסומה (גם האם כבר עברה תהליך של סירוס), ולכן האנרגיה המינית של האיווי מוסבת אל האב. הקשר עם האב הוא אפוא קשר של תשוקה, משום שהוא מופיע בפנטזיה שלה כ"בעל פאלוס". האב, שאליו תשוקתה – ובהכללה, הדמות הגברית הפאלית – אמור למלא את החֶסֶר הסימבולי ולספק לה את הפאלוס האבוד. אבחנות אלו מהוות יסוד לעמדה הפטריארכלית הקלאסית בתרבות. הן מציגות את האישה כמי שחסרה תשוקה משל עצמה ומהוות מושא לביקורת מצד הפסיכואנליזה הלאקאניאנית וזרמים שונים בפמיניזם.

ביקורת נגדית גלומה בפילוסופיה של התשוקה מבית היוצר של ז'יל דלז (Deleuze) ופליקס גואטרי (Guattari), אשר מבקשים לתאר את המיניות כמצב של השתוקקות שאינו בנוי על בסיס אדיפוס. לשיטתם, התשוקה המינית אינה מוכוונת לעבר אובייקט חיצוני לה. מדובר בתשוקה אימננטית של הסובייקט המתענג מעצם קיומו כמכונת תשוקה. מודל זה מבליט את מלאות התשוקה ודוחה את המודל הפסיכואנליטי המבוסס על סירוס וחֶסֶר (דלז וגואטרי, [1975] 2005; Deleuze and Guattari, [1980] 1988).

אבחנותיו של פרויד מבליטות את האופי הדטרמיניסטי של האירועים בחייו המוקדמים של האדם ואת המחיר הנוירוטי שהאני נדרש לשלם במקרה שהתהליכים משתבשים מסיבה כלשהי. ההיסטֶריה, למשל, היא פרי השיבוש בשלב האוראלי; האובססיה היא פרי השיבוש בשלב הסאדו-אנאלי. הפסיכואנליטיקאי ז'ק לאקאן, לעומת זאת, נוטה להמעיט בחשיבותו של הממד הביולוגי ורואה במיניות אירוע סימבולי מעיקרו. יחסו של האני לשלבי ההתפתחות השונים מושפע מחרדת הסירוס האוחזת בו בעת החתירה למגע עם האובייקט מעורר התשוקה. הסירוס הסימבולי הוא חוסר ההתאמה בין התנועה של הסובייקט לבין אובייקט האיווי שלו. האיווי מנותק מן הצורך – בשונה מן הצורך, לאיווי אין סיפוק. אי-התאמה זו מגדירה בצורה חדשה את היצר המיני כיחס של געגוע והשתוקקות לאובייקט אבוד: התשוקה אל האובייקט היא התשוקה הקטסטרופית אל היעדרו. הרדיפה אחר האובייקט נחווית ברמה של חֶסֶר; רק כך ניתן לנו לגעת באני/אחר (לאקאן, [1957] 1993) (ע"ע אובייקט a קטנה).

תרומתו הייחודית של לאקאן לתאוריה של המיניות היא הגדרתה כאופן של חשיבה: מבנה מופשט הנוצר על-ידי שרשרת המסמנים. ואולם מסמן אחד נהנה מזכות יתר – הפאלוס (הסימן המופשט של הפין). הפאלוס הוא "המסמן אשר כל מכלולו נועד לציין את תוצאות המסומן, בכך שהמסמן מייצר אותן בעצם נוכחותו כמסמן" (בואי, [1991] 2005: 131). הפאלוס הוא מסמן "טעון מיניות" המצביע בצורה הבולטת ביותר על המובן. "הפאלוס חותר להיות מבנה פרימיטיבי, ואולם עתה הוא שודרג למייצג של סמנטיקה אוניברסלית" (בואי, [1991] 2005: 135). הפאלוס הוא מסמן סימבולי השייך לשני המינים. הנשים רוכשות לעצמן את הפאלוס על-ידי הבלעתו/הפנמתו בתוכן, או על-ידי לידת תינוק, שהיא מעין יצירה של פאלוס סימבולי (Lacan, [1953] 1977: 281-291). גרסתו הפאלוצנטרית של לאקאן תתברר כמכרעת בעת שננסה לעמוד על טיבה של המיניות הגברית ושל זו הנשית.

לאקאן קושר בין הפאלוס כמסמן מועדף של המיניות האוניברסלית לבין מושג האיווי. האיווי אינו הרעב והתיאבון לסיפוק ואף לא התביעה לאהבה; זהו ההבדל הנובע מחיסורו של הראשון מהשנייה, דהיינו, עצם התופעה של פיצולם (גרמנית: Spaltung) (Lacan, [1966] 1977: 287). מה שמניע את הדיאלקטיקה של האיווי הוא "המסמן הבכיר" – הפאלוס. נוכחותו של הפאלוס יוצרת את המצב הפרדוקסלי של האיווי: ייצוג של הנוכחות וההיעדרות הבו-זמנית. הפאלוס מממש את האיווי כמפגש בלתי אפשרי בין הצורך בסיפוק לבין התביעה לאהבה. בהווייתו הכפולה נועד לו תפקיד חשוב: לסמן את האיווי. יוצא אפוא כי האיווי (של נשים וגברים כאחד) הוא במהותו "זכרי". ואולם, אם "המובן" תלוי בפאלוס, והאישה נעדרת אותו, האם וכיצד היא יכולה לסמן את מיניותה?

ניסיון רדיקלי של לאקאן להעניק לגוף הנשי מעמד מיני משל עצמו נעשה בספרו עוד (לאקאן, 2005). בספר זה מגדיר לאקאן את המיניות הנשית כמשהו החורג מעצמו, "משהו שאינו אף פעם כל כולו" במקומו, דבר שחסר משהו או דבר ששרוי בעודפות של "משהו". האישה היא "עוד יותר" וכן: "מה שעוד" (encore). האישה חווה את ההתענגות (Jouissance), אך להתענגות זו אין כל מובן, שכן לא ניתן להעניק לה סימון (Signifiance) משום שהיא בלתי פאלית בעליל. האישה מתענגת, אך אין היא יודעת על כך דבר. הבניית המיניות הנשית היא אפוא אבן נגף לרציונליות. בנקודה זו ניגש לאקאן לחלץ את האישה מנחיתותה הסימבולית ומעקרותה הלוגית. לדעתו, החיסרון עשוי להתגלגל ליתרון משום שההתענגות הנשית מבליטה את "הקיום מחוץ" (Ex-Sistence) (לאקאן, 2005). כך מצליח לאקאן לחלץ ממעמקי הביזוי המיני של האישה את עוצמתה הראויה, את האקסטזה (Ex-Stasis), את היסוד המיסטי-אלוהי של התענגותה (Mitchell and Rose, [1982] 1985).

 

הגוף המיני בתרבות

ראינו כי השיטות הפסיכואנליטיות (פרויד, לאקאן) רואות במיניות מנגנון המכונן את חייו הנפשיים והחברתיים של האדם. ואולם המיניות היא גם פרקטיקה תרבותית המייצרת זהות. זהות זו אינה מקובעת בסכמה דטרמיניסטית (סכמה מדעית הכרחית הגוזרת באופן חמור את מסקנותיה) אלא היא פרי של בחירה מינית. אם כך, שאלת המיניות הביולוגית אינה מנותקת מן הממד התרבותי-אידאולוגי של החיים. בהקשר זה יש להתייחס להבחנה בין מין (ביולוגי) לבין מגדר (ג'נדר), שהוא הביטוי התרבותי לסטריאוטיפים ולהזדהויות מיניות בתרבות.

יש מקום, אפוא, להתבונן במיניות כתוצר קולקטיבי הנותן ביטוי ליחסי הכוח בתרבות. ואמנם, בעידן הפוסטמודרני המיניות נתפסת כאידאולוגיה פוליטית המשקפת את זמנה (פוקו ומושג הכוח-ידע, ג'ודית באטלר ותאוריית הקוויר). המיניות אינה נמדדת רק במושגים של "טבע" אלא נתפסת כהבניה (קונסטרוקציה) פרפורמטיבית של הגוף בתרבות (Butler, 1997). הגוף המיני הופך לגוף סימבולי שאותו אנו "מדברים" ו"כותבים" לתוך ובתוך התרבות. הגוף המתענג מופקע מן הביולוגיה והופך לגוף פרשני: באמצעות הגוף, אדם מפרש את עצמו לזולתו בהקשר היסטורי – תרבותי נתון. המיניות הופכת למכשיר אפיסטמי (מכשיר של הכרה), המפגיש אותנו עם משמעויות בעולם.

ראוי לשים לב לכך שהשאלה המרכזית שאיתה אנו מתמודדים כאן היא שאלת השוני וההבדלים בין המינים. שוני זה עשוי לשפוך אור על מהלכים מרכזיים בפוליטיקה של התרבות. הסוגיות העומדות על הפרק הן רבות: האם המיניות הנשית שונה מזו הגברית בהתאמה לשוני במבנה הביולוגי של בני שני המינים? האם העונג הגברי שונה במהותו מן העונג הנשי? הסך המצטבר של דילמות מעין אלו תורם לשינוי במודל ההתבוננות. אנו עדים עתה לטשטוש המתח הבינארי (הניגודי) בין גבריות לנשיות והמרתו במנעד רחב של הבדלים: בני המין האחד מאמצים חלק מן המאפיינים התרבותיים של בני המין האחר (ע"ע פמיניזם/פוסט-פמיניזם). הניגודים המסורתיים שטיפחה המודרניות – למשל הפסיביות של האישה מול האקטיביות של הגבר – הומרו בראייה אחרת, שלפיה דיכוטומיה זו אינה נובעת מן המציאות האמפירית אלא מושפעת מאידאולוגיה פטריארכלית שייחדה לאישה רק תפקידי משנה במשחק החברתי.

השוני בין המינים בא לידי ביטוי כקטגוריה חברתית, פילוסופית ולשונית. מן הבחינה החברתית, ההבדלים בין המינים לובשים צורה של פרקטיקות וסטריאוטיפים חברתיים המוגדרים כ"נשיים" ו"גבריים". מן הבחינה הפילוסופית, הבינאריות המינית משקפת שתי עמדות: (א) הרצון לראות במיניות סוג של ידע על העולם (זוהי הקטגוריה האפיסטמית שנוקט פוקו בספרו על ההיסטוריה של המיניות [פוקו, [1976] 1996); (ב) הרצון לראות במיניות הגברית ובמיניות הנשית שתי קטגוריות אונטולוגיות נפרדות המתארות אפשרויות של עונג. מן הבחינה הלשונית, המיניות נכתבת לתוך השפה ומיוצגת באמצעותה. לא ניתן לדמיין את מיניותו של הגוף בלי היסוד המתווך של השפה והתרבות; השפה והספרות הן לעתים קרובות המקור שממנו אנו שואבים את מיניותנו (Abel, 1982: 1; Gallop, 1982: 283-291). כאן יש להעיר כי הבניית המיניות בתרבות היא כיום פרקטיקה שונה עבור נשים וגברים. את הגוף הגברי אין צורך לברוא או לייצר; הגוף הגברי קיים כנתון טבעי, כישות יציבה שאין עליה עוררין. הגוף הנשי, לעומת זאת, זקוק לייצוג מחדש בתוך התרבות, משום שקיומו השונה והעצמאי אינו מובן מאליו. את ההיסטוריה של ייצוגי המיניות הנשית יש לכונן ולכתוב כל פעם מחדש. בהיסטוריה של המיניות הגברית אין צורך, שהרי היא מזוהה עם ההיסטוריה הכללית שהיא (כבר) גברית במהותה (Laqueur, 1990: 20).

בהנחה כי המיניות היא תוצר המופק בתוך התרבות, שאלת הגדרתה הופכת לחלק בלתי נפרד מן הביופוליטיקה של התרבות. הביופוליטיקה מתבוננת בגוף כאובייקט הנשלט על-ידי מערכות של כוח העומדות לרשותו של הריבון; היות שהמיניות מזוהה עם המושג "חיים", הרי שעצם השליטה בה מאפשרת לריבון לממש את פוטנציאל הכוח שלו ולנהל את חייהם (או את מותם) של נתיניו. בתפיסה זו, המיניות אינה רק סכמה מדעית-ביולוגית המייצרת זהות, אלא מערך שלם של כוח המופעל על הגוף הפרטי-קולקטיבי במטרה לפקח עליו, לשלוט בתשוקותיו, "להגיע" אליו כדי לקבוע את חייו או את מותו – הכול בהתאם לאינטרסים של הגוף השולט. הגוף המיני הופך אפוא לאובייקט של ידע. השליטה במיניות מכוננת את "הדבר הנכון", יוצרת דקדוק של התנהגויות, מאפשרת את "הכתיבה הנכונה", מבדילה בין השיח של הגוף הנורמטיבי לבין השיח של הגוף הסוטה, שכל כולו מוקדש לפרוורסיה המינית.

כך הופכת המיניות למכשיר של בקרה ופיקוח; היא מייצרת את "האידאולוגיה של המיניות" ובאמצעותה משליטה את רצונה על כל האחרים השונים ממנה מבחינה גזעית, מגדרית וכן הלאה. מסכם פוקו: "המין הוא דווקא המרכיב הכי ספקולטיבי, הכי אידאלי, וגם הכי פנימי בתוך מערך מיניות שמאורגן על-ידי הכוח דרך אחיזותיו בגופים, בחומריותם, חזקותיהם, האנרגיות שלהם, תחושותיהם והנאותיהם" (פוקו, [1976] 1996: 105). טעות היא, אומר פוקו, להאשים את פרויד בפאן-סקסואליות, בהתמסרות כפייתית לספֵרה המינית. למעשה, התהליך שעליו הצביע פרויד הוא מיסודו של השיח המיני, מדיקליזציה שלו, בִּיותו של המין על ידי הפיכתו לתחום ידע מנומק ופורמלי, מעוקר מבחינה פוליטית, מנותק מאופני ההשפעה שלו על ההבניה של יחסי הכוח בתרבות. כך, אומר פוקו, הפכה הסוגיה המינית לסוגיה טריוויאלית, לאחר שנוכסה על-ידי טכנולוגיות של כוח העומדות לרשותו של השליט (במקרה זה, השליט הוא הפסיכואנליטיקאי). "הסוד המיני", שנחשף כביכול, היה גלום וידוע לאורך מאות בשנים; "גילויו" אינו משחרר את האדם המודרני. הוא רק מעצים את אשלייתו (פוקו, [1976] 1996: 108-106).

נסכם: מרכזיותה של המיניות בתרבות העכשווית אינה טעונה הוכחה. למעשה, המיניות היא מבנה המסביר את המורכבות ההיסטורית של יחסים בציר גוף-נפש. בתור שכזו, למיניות יש פונקציה קישורית מרכזית. יתרה מזו: המיניות עצמה נתפסת כמכשיר מרכזי של קומוניקציה ואינטראקציה עם הזולת. זוהי סוכנות שדרכה אנו מדברים עם העולם ויוצרים את המטריצה הבין-אישית. התוצאה המצטברת ממקמת את המיניות בין הקוטב הביולוגי הצר לקוטב התרבותי הרחב. כיום, ראוי לתהות, האם התקשורת הבין-אישית, שהמיניות היא ציר מרכזי בה, עוברת טרנספורמציה בעידן האינטרנט? מה קורה למיניות בשעה ש"הגוף המשתוקק", המהווה בסיס למיניות, הופך ברשת ל"גוף מילולי"? מהי הטרנספורמציה שעוברת התשוקה בעולם הפנטזיה המועצמת של המדיה החדשה? (בן זאב, 2004; וינברג, 2005). השינוים יכולים להתבטא הן בציר הפנטזיה של העצמי והן בציר העוקב אחר כיוון ההשקעה הליבידינלית – בין אם באני ובין אם באחר. בשני המקרים ברור כי מושג האני העצמי עובר טרנספוזיציה מהותית כאשר הוא מתמוסס לתוך אפשרויות המשחק והפנטזיה  האינטראקטיבית ברשת (ע"ע פסיכואנליזה, פסיכולוגיית העצמי).

דמותו של האדם קשורה באופן הדוק לדימוי המשתנה של הגוף בתרבות. הגוף הופך מושא לטיפוח, לתרגול, לדיון על זהויות (ע"ע רב-תרבותיות ; פוליטיקה של זהויות). התרבות שוב אינה מסתפקת במבט מופשט ומדעי. הגוף כריבוי, כמכונת תשוקה שאינה ניתנת לפורמליזציה, מתווה את גבולות העיון. התוצאה היא מסע חדש להגדרת האנושי (ע"ע טרנסג'נדר ; טרנסווסטיזם ; דראג ; שי-מן ; מסקרייד ; קוויר ; גבריות/נשיות ; גבריות חדשה).

מקורות

בואי, מ' [1991] 2005: לאקאן, תרגום: י' גולדברג, אור יהודה: דביר.

בן זאב, א' 2004: אהבה ברשת, אור יהודה: זמורה-ביתן.

דלז, ז' וגואטרי, פ' [1975] 2005: קפקא – לקראת ספרות מינורית, תרגום: ר' זגורי-אורלי וי' רון, תל אביב: רסלינג.

וינברג, ח' 2005: "האובייקט המופנם כאובייקט וירטואלי על קשרי האהבה ברשת", הרצאה מתוך יום העיון "אינטימיות ברשת", אוניברסיטת תל אביב.

לאקאן, ז' [1957] 1993: "איזה מין… מיניות?", ריאיון עם ז' לאקאן, בתוך: פסיכואנליזה I (אביב), GEP קבוצה ללימודים פסיכואנליטיים ישראל-אירופה EEP.

— 2005: הסמינר ה-20 (1973-1972) – עוד, תרגום: י' מירון, תל אביב: רסלינג.

פוקו, מ' [1976] 1996: תולדות המיניות I, הרצון לדעת, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

פרויד, ז' [1930] 1968: "תרבות בלא נחת", בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך חמישי, תרגום: א' בר, תל אביב: דביר, עמ' 184-118. 

— [1930] 2000: "תרבות בלא נחת", תרגום: י' גוטשלק, בתוך: התרבות והדת, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 145-75.   

— [1905] 2002: "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות", בתוך: מיניות ואהבה, תל אביב: עם עובד, עמ' 88-17.

קריסטבה, ז'  [1984] 2006: סיפורי אהבה, תרגום: מ' בן נפתלי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

 — 2004: "סקסואליזציה", בתוך: בראשית היתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה, תרגום: ע' סקברר, תל אביב: רסלינג, עמ' 80-75. 

 

 

 

Abel, E. (ed.) 1982: Writing and Sexual Difference, Chicago: University of Chicago Press.

Butler, J. 1997: Excitable Speech: A Politics of Performative, New York and London: Routledge.

Deleuze, G. and Guattari, F. [1980] 1988: A Thousand Plateaus: Capitalism and Schizophrenia, trans: B. Massumi, Minneapolis: Minnesota University Press.

 

Freud, S. [1909] 1979: "My Views on the Part Played by Sexuality in the Aetiology of the Neuroses", in: On Psychopathology ed. A. Richards, trans. J. Strachey, Harmondsworth: Pelican Books.

 

Gallop, J. 1982: "Writing and Sexual Difference: The Difference Within", in: Abel, E. (ed.) 1982: Writing and Sexual Difference, Chicago: University of Chicago Press, pp 283-291.

 

Lacan, [1966] 1977: Écrits. A Selection, trans. A. Sheridan, New York and London: W. W. Norton & Co.

 

Laplanche, J. and Pontalis, J. B. [1967] 1973: "Instinct (or Drive)", in: The Language of Psychoanalysis, trans. D. N. Smith, London: Hogarth Press and the Institute of Psychoanalysis, pp. 214-217.

 

Laqueur, T. 1990: Making Sex, Body and Gender from Greeks to Freud, Cambridge, MA & London: Harvard University Press.

 

Mitchell, J. and Rose, J. [1982] 1985: Feminine Sexuality: Jacques Lacan and the École Freudienne, Basingstoke and London: Macmillan.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Source: Unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×