היפרטקסט

Hypertext

מוצר לא ליניארי המורכב מגושי טקסטים שאפשר לחבר ביניהם בכל סדר או צורה העולים על הדעת. ההיפרטקסט מטשטש את הגבולות בין יצירות שונות, מערבב את תפקידי המחבר והקורא ומאפשר אופני קריאה מרובים. ההיפרטקסט יכול להופיע כטקסט מילולי או כטקסט אלקטרוני; הוא אינו קשור בטכנולוגיה, בתוכן או במדיום, אולם ביטויו המובהק מצוי באינטרנט. בצורתו הבסיסית – באינטרנט – הוא מכיל מסכי מידע שניתן לקשור ביניהם בקישורים אסוציאטיביים (links). בצורתו המתוחכמת, ההיפרטקסט מתפקד כתוכנה, שהיא סביבת עבודה משתפת המאפשרת תקשורת, רכישת מידע וחשיבה אסוציאטיבית. הדבר מתבצע באמצעות חיבורים מהירים הכוללים גם טקסטים מילוליים ואודיו-ויזואליים.

בספרו Dream Machines טבע טד נלסון (Nelson, [1974] 1987) את המונח "היפרטקסט" ותיאר אותו כ"הכול", המופיע בהקשר לנושא רלוונטי מסוים ומאפשר לאנשים ליצור קישורים שונים מתוך גושי מידע מגוונים: מקום קסום לזיכרון ספרותי. ההיפרטקסט הוא אפוא מעין סימולקרה, המייצרת אינסוף וריאציות שאינן מתקשרות למקור בר זיהוי. הוא מופיע בממד של קישוריות בלתי סמכותית ורבת-פנים: כל קטע של הרשת כולל חיבורים לרשת השלמה. חיבורים אלה אינם מוכתבים בידי תחנת מיתוג מרכזית הדואגת למיון החומר ולהפצתו, אלא נקבעים על-ידי תנועה אקראית של הגולשים ברשת. בגלישה זו, הדומה למשחק, יש יסוד של חירות אנרכיסטית, הבאה על חשבון משתנים אחרים כגון תכנון, סדר וסמכות.

ההיפרטקסט יכול להופיע בצורה של מולטימדיה, תוך יצירת חיבורים בין מילה, קול, תמונה ווידיאו. תמונת המציאות שהוא יוצר נתונה לתנועה ולשינוי פרפורמטיבי תמידי. היא מאשרת חיבורים שרירותיים או אישיים, שבמסגרתם יכולות לבוא לידי ביטוי אידאולוגיות של קבוצות מיעוט (אתניות, פוליטיות, מיניות) היוצרות תת-רשתות ברשת הכללית. התוצאה האקראית של הקישורים תואמת לאופייה ההטרוגני של הרשת. חלק מן הטקסטים מורכבים מיצירות שלמות; חלקם –מטקסטים גרפיים; חלק אחר יכול להיווצר מן השיח המתנהל ברשת און ליין, מטקסט מוזיקלי או מטקסט כלאיים, המורכב מזרם הטקסטים שברשת.

ההיפרטקסט מבליט את האופי האקלקטי של החלקים המתחברים, ההופכים למאפיינים של טקסטואליות חדשה. זו מיוצרת על-ידי צורת הארגון והצריכה של המשתמש. לנמען יש מעמד דומיננטי כפרשן וכיצרן של "טקסטים כבקשתך" מתוך הרשת. מבחינה פילוסופית, עולה שאלת הבעלות על הטקסטים וזהותם, כפי שזו באה לידי ביטוי בדקונסטרוקציה נוסח דרידה (Derrida) או בכינונו של טקסט העונג על-פי בארת (Barthes). אם נוסיף על כך ממדים של אינטרטקסטואליות (ז'וליה קריסטבה [Kristeva]), רב-קוליות (מיכאיל באחטין [Bakhtin]), כוח (מישל פוקו [Foucault]) וחשיבה ריזומטית (ז'יל דלז ופליקס גואטרי [Deleuze and Guattari]) – נקבל את מאפייניו המרכזיים של ההיפרטקסט: קישוריות מקרית, אנטי-ליניאריות, אנטי-היררכיות, חשיבה מינורית ואלטרנטיבית.

ההיפרטקסט אינו רק תרגום טכנולוגי של תיאוריות פילוסופיות העוסקות בזרם האינסופי של הטקסטואליות; הוא גם מדיום המשפיע על מעמדה של התיאוריה כשפת-על סמכותית הקוראת את התרבות. שהרי התיאוריה זמינה עתה לקורא והיא תלויה בבחירותיו ובקישורים האישיים שהוא יוצר בין קורפוסים תיאורטיים שונים. ברם, אם התיאוריה היא יציר כפיה של הרשת, הרי אין היא יכולה להיות שיפוטית: התיאוריה היא תוצאה מקרית של משטרי משמעות ושל אופני קישור שונים הנוהגים ברשת. על כן, ג'ורג' פ' לנדאו (Landow, 1991) יכול לקבוע בצדק כי עבודות (לרבות "עבודות תיאוריה") הן תמיד תלויות הקשר ומצויות בזיקה למשטר משמעות זה או אחר הנוהג ברשת. יוצא אפוא כי מושגים מובנים מאליהם כגון תיאוריה, בעלות, סובייקט וכוח עשויים להשתנות, הכול בהתאם להגדרות מתחרות של משמעות הרווחות ברשת. הטכנולוגיה החדשה איננה עוד אמצעי לקריאת התרבות, אלא מדיום הכותב את התרבות מחדש. המשמעות, כמושג מרכזי בהרמנויטיקה, והעבודה, כמושג מרכזי בכלכלה ובסוציולוגיה, משנות באופן רדיקלי את מעמדן. כך גם מונחי מפתח אחרים כגון סינגולריות (ייחודיות), טוטליות ומיצוי.

בשל האופי ההטרוגני ודרכי הקישור האקראיות נדרש הקורא להרכיב את הטקסט שלו, אולם הוא לעולם אינו מגיע אל הטקסט השלם. לטקסט אין נקודת סיום. הקורא-הגולש חייב להתרגל למצב של חוסר שליטה באובייקט הידע שלו; הוא חייב להתרגל למצבי אי-ודאות ואי-היקבעות המוקרנים מן ההיפרטקסט, היכול להציע אין-ספור משמעויות וקישורים שאינם ניתנים לבחינה. הכמות עובדת כנגד הסמכות (ע"ע ריבוי). ההיפרטקסט חותר תחת הסמכות של הטקסט, תחת המרכזיות שלו, שכן משמעות נוספת של הטקסט נמצאת במרחק לחיצת עכבר אחת מהטקסט שהקורא קורא. העולם ההיפרטקסטואלי חושף את עצמו לידיעה חלקית ומדגמית בלבד. יש הטוענים כי זו אחת הסיבות שמשטרים דיקטטוריים מנסים בכל כוחם לחסום את הגישה לאינטרנט; לא רק בשל התכנים המופיעים בו, אלא אף בשל הפילוסופיה העומדת בבסיס ההיפרטקסט, היינו, שלעולם הטקסט אינו ניצב בודד ושתמיד ניתן למצוא פרשנויות אלטרנטיביות לאלה שמציג השלטון. כיצד משנה ההיפרטקסט את הגדרותיה העצמיות של התרבות? ההנחה הבסיסית היא כי במוקד ההתבוננות שוב לא עומד אובייקט אורגני-ייחודי (הטקסט ההומוגני); הטקסט הוא מלכתחילה היפרטקסט, כלומר אוסף נע של אפשרויות המשנות ללא הרף את פניו של אובייקט החקירה. אובייקט זה נעלם ומותיר אחריו את מקצועיותו הנבוכה של התיאורטיקן, שהופך לצייד מתוסכל של אמת חמקנית.

כיצד יכול אפוא המבקר או הפרשן ליטול חלק במשחק ההיפרטקסטואלי? הוא יכול להגיב באמצעים הישנים – באמצעות הדפוס. הוא יכול גם להיכנס לרשת ולהוסיף טקסט משלו לים הטקסטים הקיימים שם. אבל יש מחיר להיענות: האם יהיה המבקר מוכן לוותר על עמדה היררכית וסמכותית המאפיינת כל שפת-על ביקורתית ולהיכנס למרחב הדמוקרטי, האנרכיסטי והבלתי מוגן של הרשת? אמנם ניתן להעז וליצור טקסטים קולאז'יים-הטרוגניים, בדומה למתכונת ה"תלמודית" הרב-פרשנית של דרידה בספרו Glas. מכל מקום, התיאורטיקן ההיפרטקסטואלי הנכנס להרפתקה נוטל על עצמו סיכונים. הגדול שבהם הוא גם המרתק ביותר: הסרת הגבול שבין שפה לשפת-על, בין בדיון למציאות, בין ספרות לתיאוריה. דומה כי הרשת כהיפרטקסט היא המקום או השומקום שבו מתרחשים התהליכים הפרדוקסליים הללו.

ראוי להצביע על הזיקה בין הפילוסופיה של ההיפרטקסט לבין זרמים בתרבות הנוקטים אסטרטגיה דומה, ובראשם זרמים פמיניסטיים המצביעים על ייחודה של הכתיבה הנשית. הטענה היא כי הכתיבה הגברית נוטה לאחידות, לליניאריות ולניסוח "השורה התחתונה", ואילו הכתיבה הנשית נוטה להטרוגניות, לאנטי-ליניאריות ולאסוציאטיביות. ההיפרטקסט הוא אפוא מודל מוצלח של כתיבה נשית אקספרימנטלית (איריגארי, [1977] 2003: 13-5; Page, 1996). עם זאת, מן הדמיון עולה גם סכנה. אם הכתיבה הנשית דוחה את הטקסט הסגור ומאפשרת פתיחות אינסופית, הרי פתיחות זו עצמה עלולה לשאוב לתוכה את הכתיבה, שכן הכתיבה מעצם טבעה אינה מציגה מנגנוני התגוננות מפני פלישה מעין זו (Moulthrop and Kaplan, 1994).

נוהגים לזהות את ההיפרטקסט עם הרשת ועם האפשרויות הטכנולוגיות שהיא מעמידה לרשות משתמשיה: קריאה של טקסטים שונים באמצעות חיבורים התואמים את אופן החשיבה ואת תהליכי הדמיון של פרטים שונים. בין השאר מזוהה ההיפרטקסט עם המונחים היפר-מדיה ומולטימדיה, המתארים את יכולתו של ההיפרטקסט ליצור קישורים בין טקסטים צליליים וגרפיים, טקסטים של וידיאו, של אנימציה ושל סרטים. על-פי תפיסה זו, הרואה בהיפרטקסט בעיקר טכנולוגיה, טקסט יכול להכיל בתוכו כל תוכן. במישור הפילוסופי, המצאת ההיפרטקסט מציינת מעבר למחשבה מהפכנית: יצירת גושי טקסטים שאופן הקישור ביניהם יכול ליצור הדמיה של פעולות המוח, הדמיון והמערכת האסוציאטיבית.

לסיכום, ההיפרטקסט מציע אוטופיה שאינה מוגבלת לאינטרנט. הקורא הופך ליצרן טקסטים באמצעות השינויים, הצירופים והקישורים שהוא מכניס בהם. דוגמאות לתופעה זו מופיעות הן בספרות המודרנית – למשל חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי ללורנס סטרן (1993), אורלנדו לווירג'יניה וולף ([1928] 2007) ויוליסס לג'יימס ג'ויס (תשמ"ה-תשנ"ב) – והן ברומנים פוסטמודרניים כגון האופרה הצפה לג'ון בארת (תשמ"ו) ומילון הכוזרים למילוראד פאביץ' (1990).

מקורות

איריגארי, ל' [1977] 2003: מין זה שאינו אחד (מבחר), תרגום: ד' ליבר, תל אביב: רסלינג.

בארת, ג' תשמ"ו: האופרה הצפה, תרגום: י' דורף, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ג'ויס, ג' תשמ"ה-תשנ"ב: יוליסס, שני כרכים, תרגום: י' רנן, תל אביב: זמורה-ביתן.

וולף, ו' [1928] 2007: אורלנדו, תרגום: ש' פרמינגר, תל אביב: ידיעות ספרים. 

סטרן, ל' 1993: חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, תרגום: א' כספי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 

פאביץ' מ' 1990: מילון הכוזרים, תרגום: ד' קטן בן-ציון, תל אביב: ספרית מעריב.

Derrida, J. 1974: Glas, Paris: Editions Galilee.

Landow, G. P. 1991: Hypertext in Hypertext: The Convergence of Contemporary Critical Theory and Technology, Baltimore: The Johns Hopkins University Press.

Moulthrop, S. and Kaplan, N. 1994: "They Became what they Behold: The Futility of Resistance in the Space of Electronic Writing", in: Selfe, C. L. and Hilligoss, S. (eds.), Literacy and Computers: The Complications of Teaching and Learning with Technology, New York: Modern Language Association of America, pp. 220-237.

Nelson, T. ]1974] 1987: Computer Lib/Dream Machines, Redmond, WA: Microsoft Press.

Page, B. 1996: "Women Writers and the Restive Text: Feminism, Experimental Writing and Hypertext", Postmodern Culture, 6 (2).

תאור / מקור התמונה:

https://www.cityvisionweb.com/competition/u8h5d3/

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×