שומקום, לא-מקום

Non Place

"הדבר המכונה מקום אחר הוא מראה שלילית. הנוסע מזהה את המעט ששייך לו, תוך שהוא מגלה את ההרבה שמעולם לא היה לו ושלא יהיה לו לעולם".

איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, עמ' 32.

חלל אנונימי, נעדר זהות וניתן לשעתוק, שאינו מייצר מערכת יחסים יציבה וייחודית בין רכיביו. אתר שאין לו "זיכרון" והיסטוריה, אין לו "סיפור" לספרו ליושביו. שומקומות מופיעים הן כאתרים של רווחה ומותרות והן כאתרים של כאב, עוני ומחסור. בתי מלון ומועדוני נופש, קניונים ושדות תעופה הם דוגמאות מן הסוג הראשון. בתי חולים ומחנות פליטים יכולים לשמש דוגמאות לסוג האחר. "אנטי-מקומות" אלה נחווים בממד אקס-טריטוריאלי מובהק. אלה הם "מקומות מעבר" (מחנות מעבר), מנותקים מהקשר היסטורי ותרבותי, הניתנים לניוד תוך שמירה על המבנה האוטרקי והאוטונומי שלהם.

אם המקום הוא מרחב המוגדר באמצעות גבולותיו הפנימיים והחיצוניים – מרחב היוצר תחושת שייכות וביתיות – שומקום מופיע כהיפוכו. היסודות הבולטים בו הם סטנדרטיזציה ואנונימיות. אלה משעתקים את ההתנסות ויוצרים דפוסי צריכה קבועים. אנו מתארחים בבית מלון, מבקרים בפארק שעשועים (דיסני) או מתרפאים בבתי חולים. החוויה מיוצגת באמצעות תבנית קשוחה, לא אישית, הפועלת על-פי כללים ותקנונים קבועים.

דוגמה מובהקת לכך היא הקניונים. במובן בסיסי ועמוק כל הקניונים דומים זה לזה. הם מופיעים כמעין פנטזמגוריה (ייצוג מלאכותי, מתעתע) של עיר בזעיר אנפין, המעניקה למבקרים תחושת יעילות ושליטה; נוף אורבני שקיבץ אליו אוסף של חנויות שנבררו בקפידה. החנויות – רובן שייכות לרשתות המוכרות גם מחוץ לקניון – זוכות כאן לייצוג מחדש באמצעות "תחביר" של דחיסות אליטיסטית, שמשאיר את ה"בלתי ראויים" בחוץ. הקניון אינו תלוי במרקם האורבני אלא באופן חלקי בלבד. פתיחותו לנוף או להקשר העירוני היא אינסטרומנטלית וקפיטליסטית (Canclini, 1995: 229; Giddens, 1990: 241). הכביש המהיר מצטרף לקניון ומשתף איתו פעולה, משדר נגישות, קישוריות ל"מקומות האמיתיים", הנחים להם "למטה" או "למעלה", מעל הכבישים המהירים או מתחתם. מגרשי החניה והחניונים מזרימים נכנסים ויוצאים; ריבוי השערים יוצר נגישות מושלמת: סירקולציה אופטימלית של תנועת המבקרים, תזרים גואה של מזומנים.

דוגמה אופיינית אחרת היא שדה התעופה: אתר עלייה לרגל, המייצג תנועה, יעילות וקישוריות. האולמות אינם חדרים (במובן של חדרי הבית) אלא חללים פונקציונליים שנועדו להמתנה או להזרמת תנועה. נמלי האוויר, ובמובן קיצוני יותר המונדות המעופפות הקרויות מטוסים, הם חללים סגורים ואנונימיים המניידים את הנוסע על פני כדור הארץ בקלילות ובמהירות. בימים עברו התארכה הנסיעה היבשתית או הימית והאדם יכול היה להתרגל למעבר ולהפנים את קיומו של הנוף כמצבור של מראות, קולות וריחות. אולם עכשיו נוחת עליו המקום החדש באופן מהיר, מיידי ומביך: הנה הוא כבר בשדה התעופה האחר, אך "המקום החדש" דומה להפליא לקודמו; הנה הוא כבר במכונית או במונית, מפליג לעבר השומקום הבא – בית המלון שמתוך בועתו הוא עתיד להגיח אל מקומות אמיתיים: זרים, מושכים או דוחים, מקומות "אנושיים" ופרטיים היוצרים את המרקם החברתי (מנדה-לוי, 2004; Augé, 1995; Tomlinson, 1999: 113-108).

שומקום הוא אפוא מקום שעבר תהליך של דה-טריטוריאליזציה. הוא מופיע כמערך של סימנים למשהו אחר (מבחינה זו הוא תמיד אלגורי). למערכת זו שייכים סימני הדרכים; לכאן שייכים גם הסימנים והשלטים האוניברסליים בשדות התעופה או במטוסים עצמם; לכאן שייכים טורי המכוניות בכבישי האגרה. הכול נועד ליצור תצוגה של מציאות טבעית, אוניברסלית, מפוענחת עד תום. אולם התצוגה שנועדה למָרב תחושה של מציאות והתמצאות מובילה לתהליך של התקה ופירוק: כל הסימנים דומים בכל מקום ומקום, ולכן אינם שייכים ל"מקומות" שאותם הם נועדו להציג ולבאר. כל מסעדות מקדונלד'ס ברחבי העולם משעתקות את עצמן לדעת. נוצר תהליך של dis-placement, הכפלה ושעתוק של יערות הסימנים. אלה הופכים את חייו של האדם למערכת מקודדת היטב של "נהגים" ו"ביצועים". הצרכן מציית לכללים (rules). הוא אינו מבין לעומק את החוקים (Laws). הוא נידון להישאר בעולם הייצוגים (עולם הסימנים). אל המקומות הפרטיים, האינטימיים, לא יבוא: הגלובליזציה של עולם הסימנים משאירה אותו כנווד נצחי במחוזם (Giddens, 1991).

המיצוי הסימבולי הרדיקלי של שומקום הוא כרטיס האשראי. הוא תופס חלל מצומצם ביותר. אין לו גבולות ואף אין לו זהות. ייחודו הוא בקוד. הקוד מייצג אפשרויות להגיע לאינסוף מקומות אחרים: ארצות רחוקות, סחורות נדירות, בתים אמיתיים או בתים לשעה, כגון מלון או מטוס. כרטיס האשראי הוא בבחינת "בית נוסע" לאדם העכשווי, נכס סימבולי עליון. עלינו רק לקרוא לו בשם, וכמו באגדות, בו ברגע כבר נהיה שם. כרטיס האשראי מערער על קיומה של מציאות אמיתית ועל קיומם של מקומות של ממש, ועם זאת הוא ההבטחה הנאמנה ביותר לקיומם הפלאי: הליך מושלם שהופך את הקפיטליזם לאגדה אינטימית, מקומית ומרגשת כל כך (ע"ע חברת הבקרה).

"שומקומות" הם אתרים המבליטים יסודות של מעבר, אינסטרומנטליות וקישוריות. הם שטחי ההפקר בין מחוזות גיאוגרפיים. הם מבטלים את מושג הגבול. במשמעות זו, הם בועות משועתקות הניתנות לדה-טריטוריאליזציה מתמדת. החירות האנונומית שהם מעניקים יכולה להכביד: היא משקפת את "התודעה חסרת הבית" (The Homeless Mind) של האדם העכשווי. "שומקומות" הופכים לסימן ההיכר של תרבות היפר-טכנולוגית שבה נגישות ועודפות של מידע מערערות על האינטימיות והפרטיות של העבר: הכול מסתכם במבטים המציצניים ששולחים נוסעיה של רכבת פרוורים אל חלונות חדרי השינה והמטבחים של פרוור הפועלים. החיים ה"אמיתיים" נגלים להרף עין כמחזה רחוק.

מציאות זו היא חלק בלתי נפרד מתמונת העולם החודרת למבנים חברתיים ולארגונים. בקצרה: השומקום מצוי מחוץ לבית, אך גם בתוכו. אנו מפנימים את קיומו הסימבולי באמצעות רצף הדימויים שמזרימה אלינו הפרסומת, או בצורה הפשוטה ביותר – על-ידי השיטוט/השלטוט בין ערוצי הטלוויזיה או בין אתרים באינטרנט: אלה הופכים למקומות סדרתיים ומבוקשים של תשוקה; תשוקתו של הנוסע (traveller) לחוות את המציאות כאוסף של שקופיות חולפות הנענות למבטו הבלתי ממוקד (ע"ע תיירות). מה שהנוסע קולט הוא תמונות בלתי מעובדות, דימויים רגעיים הנקלטים בתודעה: מרחב של בדידות, ללא היסטוריה, ללא זהות, ללא זיקה למרחבים אחרים (ע"ע הטרוטופיה).

כשם שמקומות מייצרים מציאות חברתית אורגנית, כך ה"שומקומות" מייצרים את מה שמרק אוז'ה (Augé) מכנה סולידריות חוזית (Solidary Contractuality). זוהי בדידות המשתקפת בממד הטרמינלי – ממד הסוף (end); הטרמינל, שדה התעופה, תחנת הרכבת, בית המלון, בית החולים, פארק השעשועים – בכל המקומות הללו מושקע מאמץ ניכר כדי להדריך את הנוסע כיצד להגיע למטרה: "קחו את הנתיב הימני כדי להגיע"; "זה עתה נכנסת לנתיבי איילון". מטרת השלטים אינה לספר על מהותם של המקומות; מטרתם לתת תדרוך פונקציונלי כיצד להגיע ליעדים מסוימים. האידאל אינו ליצור מגע בין הנוסע לבין הנוף, להביאו לידי עצירה, אלא ליצור מומנטום כדי "להגיע". זהו תהליך של הפיכת המקומות לטקסט המתכנס רק אל הפונקציה המסמנת-מדריכה שלו. הנוסע חוצה נופים העמוסים במסכים של מידע ופרסומת, ואלה מקרינים לו בחזרה את דיוקנו המלנכולי. לדיוקן זה שותפים מיליוני משתמשים אחרים העסוקים בפעילות דומה: כרטיס אשראי נמסר לקופאית בסופרמרקט, כרטיס העלייה למטוס נשלף לעבר הדייל, כרטיס החניה פותח את המחסום ביציאה מן הקניון. הנוסע הנווד מוזמן לציית לעיקרון בסיסי ואוניברסלי: עשה כפי שעושים האחרים כדי להיות עצמך.

 

מקורות

מנדה-לוי, ע' 2004: "קניון", בתוך: שורק, ע', צבעוני, ע' ומנדה-לוי, ע', חללים, שדות תעופה, קניון, תל אביב: רסלינג.

קאלווינו, א' 1984: הערים הסמויות מעין, תרגום: ג' שילוני, תל אביב: ספרית פועלים.

 

 

Augé, M. 1995: Non Places: Introduction to the Anthropology of Supermodernity, London: Verso. 

Baudrillard, J. 1988: "On Seduction", in: Poster, M. (ed.), Jean Baudrillard Selected Writings, Stanford, CA: Stanford University Press, pp. 149-165.

Caanclini, G. 1995: Hybrid Cultures, Strategies of Leaving and Entering Modernity, Minneapolis: Minnesota University Press.

Giddens, A. 1990: Consequences of Modernity, Stanford: Stanford University Press.

— 1991: Modernity and Self Identity: Self and Society in the Late Modern Age, Cambridge: Polity Press.

Tomlinson, J. 1999: Globalization and Culture, Oxford: Polity Press.

 

 

 

 

 

מקורות מקוונים

כותרת כלשהי This doesn't seem to be a valid youtube video id: tWRp2N90Yic

תאור / מקור התמונה:

Non Place by Pascal Sender

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×