תיירות

Tourism

"התייר בא לחודש-חודשיים וחוזר, הטַייל אינו יודע לעולם אם יחזור".

ברנרדו ברטולוצ'י (במאי), שמים מגינים מעל, 1990.

"קח עמך תמיד ספר, להגנה מפני זרים. שבועונים אינם מחזיקים מעמד ועיתונים זרים מזכירים לך שאינך שייך למקום. אל תיקח יותר מספר אחד. אנשים טועים בהערכת זמנם הפנוי ולכן אורזים יתר על המידה. במסעות, כמו בחיים, פחות הוא בסופו של דבר יותר. וחשוב מכל, אל תיקח עמך דבר שיקר לך עד כדי כך שאבדנו עלול להרוס אותך".

לורנס קסדן (במאי), תייר מזדמן, 1988.

"דירוג המטיילים. – את המטיילים יש לחלק לפי חמש דרגות: אלו מהדרגה הראשונה, הנמוכה ביותר, הם מטיילים שתוך כדי כך רואים אותם, בעצם הם עצמם מושא של תיור, ואפשר לומר עליהם שהם עיוורים; אלו מהדרגה הבאה מתבוננים בעולם; אלו מהשלישית – עוברים חוויה בעקבות המראות; אלו שבדרגה הרביעית מפנימים את החוויה וממשיכים לשאת אותה בקרבם; לבסוף, ישנם אנשים אחדים בשיא כוחם, אשר לאחר שחוו והפנימו את כל מה שראו, חייבים לבסוף אף להחצין בהכרה את כל מה שראו בפעולות וביצירות מיד לאחר שהם שבים לביתם. – בדומה לחמשת סוגי המטיילים האלה, חולפים כל בני האדם דרך מסע החיים בשלמותו; הנמוכים ביותר כסבילות טהורה, העליונים כאנשי מעשה הממצים את החיים ללא כל תוספת של תהליכים פנימיים הנותרים כשארית".

פרידריך ניטשה, אנושי אנושי מדי, ספר לחופשיים ברוח, עמ' 362.

תנועה ואינטראקציה של בני אדם ושל שירותים לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. תעשייה כלל-עולמית הכוללת תחומים רחבים של תקשורת חברתית כגון פנאי וספורט, קניות וכלכלה, תרבות ואמנות, צילום, אדריכלות וחינוך. כתופעה מודרנית, תיירות ההמונים מבטאת את הניידות החדשה של האדם: התשוקה לגלות ארצות, נופים, תרבויות ואייקונים חדשים המעצבים זהויות. במרכז החוויה התיירותית ניצב הרצון לצרוך את העולם באמצעות "המבט התיירותי" – מבט צילומי המקבע שוני וריבוי בתבניות חוזרות. בניגוד לחוויית הנוודות, המבוססת על סכנה ועל פירוק, התיירות מבוססת על צריכה ועל יציבות בורגנית המשמרת את הקיים. המבט התיירותי צמא למונומנטים ההופכים את העיר המתויירת למקום סטטי וניצחי, שתמיד ניתן לשוב אליו. תיירות ההמון בעידן הגלובלי הופכת את ה"מקומי" וה"אקזוטי" לסחורה מבוקשת המשוכפלת בעולם כולו.

נסיעה של בני אדם לארצות רחוקות ומגע עם תרבויות שונות הם תופעות מוכרות משחר ההיסטוריה. מגעים אלה נוצרו בעקבות קשרי מסחר ומסעות מלחמה, שהפגישו בין ציוויליזציות רחוקות ויצרו דיאלוג אנושי על בסיס דמיון ושוני. מפגשים אלה גילו לא רק נופים גיאוגרפיים שעוררו רטט של הנאה וסקרנות, אלא גם נופים אנושיים שיצרו מבט קוסמופוליטי על העולם. תיירים מפורסמים היו אודיסאוס, התייר המיתולוגי של הומרוס (אודיסיאה), ומרקו פולו, התייר הוונציאני ההיסטורי בן המאה ה-13. התייר הוא אדם נוסע, התר (במקרה של אודיסיאוס – בעל כורחו) אחר ארצות, מנהגים, סגנונות חיים והעדפות תרבותיות. חוויותיו של התייר מעשירות אותו, אך בסופו של דבר הוא חוזר הביתה ומנכס לעצמו ולתרבותו את האוצרות החזותיים והמנטליים שצבר. תכונה זו אפיינה את החוויה התיירותית על כל השתלשלויותיה. תופעת התיירות ניזונה מהתפתחויות היסטוריות שונות: הפריצה הגיאוגרפית הגדולה עם גילוי "העולם החדש" ב-1492, העידן הקולוניאליסטי שבא אחריה, התרחבות השווקים הבינלאומיים ועליית הקפיטליזם, הִתרבות המגעים הבין-תרבותיים ותיירות ההמונים של ימינו.

בפתח הדברים ראוי להשוות בקצרה בין דמותו של התייר לבין טיפוסים אחרים של נוסעים ומשוטטים: הנווד, הטייל, הפיקרו, הפלאנר (המשוטט) והצליין. התייר, כפי שנראה, שונה מנוסעים אחרים. הנווד הוא הטיפוס הקוטבי ביותר לתייר. הוא מייצג ארעיות, פירוק וקונפליקט. הוא מתנסה התנסות מסוכנת בשונה ובזר המאיים על הסדר החברתי, ונלחם בו בדרכים בלתי מקובלות. החוויה התיירותית, לעומת זאת, צורכת את האחר ואת תרבותו בעירבון מוגבל, תוך הקפדה על יציבות ועל כיבוד החוק. התייר מבקש ליצור מגע עם השונה בלי שתמונת עולמו הגרעינית תתערער בעקבות המפגש עם החדש. מתח דומה שורר בין התייר לבין הטָייל (traveler). המילה traveler לקוחה מן המילה הצרפתית travaille, שפירושה מאמץ, עבודה וייסורים; היא קושרת את הטייל עם התנסות נפשית עמוקה. זהו מפגש רדיקלי עם האחר, מפגש שאיננו נחלתו של התייר. כך גם היחס בין התייר למשוטט הרומנטי (wanderer): הרומנטיקן נוסח המאה ה-19 מתנחם לעתים קרובות בטבע ומפליג לארצות רחוקות. אפשרות זו היא בבחינת סיוט בעבור התייר, והוא יעשה הכול כדי להימנע ממנה. התייר אמנם צורך טבע, אולם זהו טבע מבוקר וארוז בחבילה תיירותית, הצמודה ללוח זמנים מוגדר. זהו טבע שהפך ל"מוצר" – דבר הניתן לצריכה ולניכוס בלי לנהל עמו דיאלוג מסוכן; "חלומות שאפשר לקחת הביתה".

הפיקרו הוא דמות ספרותית שנולדה עם שחר הרומן; ליצן ופילוסוף לעת מצוא הנע ונד בין אדונים בנופים אורבניים הספוגים בדיכוי מעמדי. תנועתו הכאוטית מעמתת אותו עם הממד הרעוע של המצב האנושי ובונה את דמותו הביקורתית, נטולת האשליות, מול הגחמה והתשוקה של הקיום. סיום נדודיו אינו מוביל אותו לחוף מבטחים, אך הוא מספק לקוראים תמונת מצב על הקיום הניהיליסטי בצל קורתה של אלת המזל פורטונה. התייר, כמובן, אינו נחשף לממד ביקורתי זה; האחרון הוא נוסע בורגני המתבונן בעולם, באוצרות אמנות, במסורות תרבותיות, מנקודת מבטו של אדם חסר אידאולוגיה; עמדתו כלפי מושאי נסיעתו היא צרכנית בעיקרה (דוגמה לכך היא התיאור של זוג תיירים מבוגרים מול כנסיית נוטרדם בפריז בספרו של יובל שמעוני, מעוף היונה (1990: 16-6). התייר רוצה לקלוט רשמים ולספוג חוויות, ולחזור איתם לנקודה שממנה יצא.

הפלאנר הוא משוטט עירוני שהונצח בכתביו של ולטר בנימין (Benjamin). הוא מתפקד כבלש חוקר, העוקב אחר התשוקות האנושיות בפסז'ים (מעברים עירוניים) של פריז במאה ה-19. דינו של המשוטט כדינה של זונה: גם הוא יוצא "למכור" ו"לקנות" תשוקות ומבטים שמְזַמן לו הכרך. מבטו המרוחק עוקב אחר נפילת ההילה הפולחנית בעידן מטריאליסטי, שבו כוחות השוק קובעים גם את ערכה של "סחורה רוחנית". דמותו הופכת להשתקפות של איש אבוד ומנוכר החי בתוך חברת ההמונים ומחוצה לה, חברה שאת מנהגיה הוא מתעד ומבקר. התבוננות חריפה מעין זו אינה תואמת את מערך נפשו של התייר, הבא לראות ולקנות – לא להתבונן ולחשוף. בדומה לצליין, התייר עולה לרגל למקומות הקדושים לחילוניות (מוזיאונים מפורסמים, אטרקציות, מראות נוף שוקקים), אך בניגוד אליו הוא אינו חותר לגאולה ולמהפך רוחני. הוא מסתפק ב"גאולה תיירותית": תחושת שביעות רצון על כך ש"הספיק", "ראה" ו"עשה" ("עשיתי את אירופה בשבוע ימים") (גורביץ', 1999; אוורבוך-אורפז, 1999) (ע"ע עידן חדש).

קיימים כמובן גם מצבי ביניים: ייתכן למשל שאדם יעזוב את ביתו וייסע לארץ רחוקה כתייר, אך בשלב מסוים ימיר את שליחותו ויהפוך לטייל, לנווד או לצליין נצחי. כיצד נכנה את המוני הצעירים המשוטטים בהודו ובדרום אמריקה? האין הם מתנסים, הלכה למעשה, בקשת רחבה של מאוויים ושל זהויות סותרות? אפשר אפוא לראות בהתנסות התיירותית התנסות פתוחה יותר, המשיקה לאפשרויות אחרות הנמצאות בגבולותיה.

בבואנו לבחון את התייר המקובל, אנו נותנים בו סימנים. סימן ראשון: הווייתו מבוססת על ניתוק מכל הקשר אידאולוגי או פוליטי. התייר הוא אדם א-פוליטי במובהק. הוא מנותק מן ההקשר החברתי והתרבותי של הנופים ושל האתרים שבהם הוא משוטט בשקיקה. הוא לעולם אינו נמצא במקום שהוא מבקר בו. הוא אינו מעורה בבעיותיו; מעורבותו מסתכמת ב"מבט התיירות (Urry, 1990). "מבט" זה הוא פרי הבניה של מוסכמות חברתיות ושל ידע צילומי מוקדם, היוצרים רדוקציה של המקום והופכים אותו לאייקון קליט ופופולרי ("ביקרתי במגדל אייפל", "ראיתי את המונה ליזה"). מבטו של התייר הוא מבט קולוניאליסטי, הכובש לעצמו נכסים חזותיים וסמליים ובכך מרחיב את נחלתו התרבותית: התייר נהיה לבן בית בתוך שכיות החמדה הרוחניות והחומריות של העולם.

המבט התיירותי הוא אפוא ביטוי של כוח: לבקר, לצלם, לאסוף אטרקציות, להיות אוצֵר יחיד במוזיאון דמיוני של זיכרונות ומזכרות. מוזיאון זה מורכב מ"צילומים", המנתקים את החוויה התיירותית מן הרצף ההיסטורי של חיי התייר. המקום התיירותי הופך למקום וירטואלי המייצג מהות שקרית: אנו נוהגים לספר שביקרנו במסעדת פועלים "אמיתית" בכפר נידח באיטליה או שנחשפנו לחיים ה"אותנטיים" של תושבי כפר באפריקה, אולם מאחורי המושג "אותנטי" מסתתרת התנשאות תרבותית. המקום התיירותי הוא שומקום מנותק מהקשרו, מהחשיבה ומהדמיון האנושי שהושקעו בו; המקום התיירותי הופך לדימוי במסגרת החוויה הקרויה טיול, שאינה אלא חוויה בורגנית המארגנת את הניסיון (Urry, 1995).

התייר הופך לסמיוטיקאי, לאספן אינסופי של סימנים. בעבורו, האובייקטים (ה"אטרקציות") הם סימנים למשהו; אלה הם ייצוגים מרגשים של הדברים האמיתיים: "מגדל אייפל" הוא סימן לפריז. "מסעדה קטנה ברובע הלטיני" היא סימן להתערות בהדוניזם הקולינרי הצרפתי. החוויה התיירותית אינה, אם כן, התנסות בדברים, אלא בסימניהם בלבד. זוהי פרקטיקה העוסקת בארגון ייצוגים של העולם (Culler, 1988: 155). תיירות ההמונים צמחה בד בבד עם המצאת הצילום ב-1839 (Human and Warren, 1994). לעתים נדמה, טוענת סוזן זונטג (1979), שהמסע נועד למטרה אחת בלבד: לצבור צילומים. ואכן, הצילום הוא שמוכר את האתרים התיירותיים למשתמש. הצילום מוצג לזולת כדי להמחיש את החוויה ולהעיד על ההתנסות ה"אמיתית" של התייר במקומות שבהם ביקר. לא זו בלבד שתעשייה חזותית ענפה מוכרת לנו אטרקציות – כרזות תיירות, מדריכי טיולים, גלויות וסרטי מסע – אלא שהתייר עצמו מתרגם את חוויותיו לתבנית חזותית שנועדה לתעד, לשמר ולהנציח. החוויה התיירותית, לדברי ג'ון אורי, מבוססת מלכתחילה על הבניה חזותית מוקדמת, המייצרת את המבט התיירותי וקובעת את גבולות הניסיון של בעל המבט (Urry, 1990).

הבחירה בדימוי הצילומי מושפעת משני משתנים. ראשית, הנושא חייב להיות זמין, נגיש, ידידותי, מזוהה ובלתי שנוי במחלוקת: הוא אמור להתאים לציפיותיו של התייר ולהעניק לו תחושה שעמד על ה"שונה", ה"מיוחד" וה"אקזוטי". משום כך, הדימוי החזותי יופיע בדרך כלל כאייקון, כלומר כעיצוב תמוני קבוע של מהות פנימית. כך, את לונדון מייצג הביג-בן, את סן פרנסיסקו מייצג גשר שער הזהב, את ברלין מייצג שער ברנדנבורג, את סידני מייצג בית האופרה ואת מוסקבה מייצגות הכיכר האדומה וכיפותיהן המוזהבות של כנסיות הקרמלין. האייקון מספק זיהוי מיידי ותשוקה פיזית "לגעת במקום" ולחוש את האווירה בו. המטרה היא לצמצם את מורכבותו של המקום ולתרגם ריבוי תרבותי לידי מוצג בודד, קל לניכוס ולצריכה. הדימוי הצילומי, שהופקע מן המכלול, הורס את האורגניות של המקור והופך אותה לטריוויאלית. קיומו ה"נצחי", שחוזק על-ידי המסורת התרבותית והפרסומת, מכחיש כל אפשרות לשינוי וכך מרגיע את התייר-הצרכן ורומז לו כי בכל עת שיחפוץ הסחורה זמינה וממתינה לו על המדף. החוויה התיירותית היא אפוא ההתגלמות המושלמת של החִפְצוּן: הדימוי האייקוני פורט את ההתנסות האנושית לכדי מבנים קפיטליסטיים של עלות-תועלת; אמצעי-מטרה; יעדים והספקים. מערכות אלה מתארות את "העולם-האובייקט" כסחורה שאותה רוכש התייר ושאיתה הוא שב  הביתה  (Jameson, 1990: 11-12). השתלטות האייקון והדימוי המסחרי עשויים להשפיע לא רק על התייר המזדמן אלא גם על תושב המקום: האחרון ינסה לתרגם את ניסיון חייו הממשיים למה ש"ראוי לציון", כלומר לדימוי החזותי התיירותי שלו על אודות עצמו (Teymur, 1993).

היסטוריה כוללת של התיירות חורגת מגבולותיו של הדיון. עם זאת, ראוי להתבונן בה כתופעה מודרנית, המושפעת מכמה תהליכים המתרחשים במקביל, ובראשם צמיחתה של תרבות המונים מאז המאה ה-19 ועד ימינו. לדברי חוזה אורטגה אי גאסט (1975) בספרו מרד ההמונים, ההמונים רוצים מטבעם להידמות זה לזה. התיירות מבטאת את רצונו של ההמון לנסוע לאותם מקומות (כולם נוסעים לדיסנילנד), להתרשם מאותם נופים "עוצרי נשימה" או לגלות "חוויות אקזוטיות" יוצאות דופן, שניתן לחלוק אותן עם הזולת. כוחו של ההמון עולה עם עליית רמת החיים וכינונה של תרבות פנאי, המעמידה לרשות התיירים משאבים של זמן וכסף. התיירות המודרנית מושפעת גם מתהליכי גלובליזציה מואצים בכלכלה ובתרבות העולמית, ההופכים את התיירות למשאב רב-לאומי ומצוותים אליה "חבילות" שירותים – אוכל, תרבות, ספורט, מוזיאונים, אתרי בילוי ופארקים המוקדשים לנושא מסוים.

התיירות מתייחסת הן למראות אורבניים (קו הרקיע של מנהטן) והן למראות טבע (ביקור בגרנד קניון, גלישה באלפים השוויצריים). מראות אלה נמכרים כאטרקציות באמצעות דימויָם האייקוני. תהליך זה מגיע לשיאו בערים הקרויות ערי עולם: אלה הם מרכזים כלל-עולמיים של עוצמה פיננסית, תרבותית ופוליטית, ההופכים למרכזי תיירות הומים. דוגמאות אופייניות הן ניו יורק, לונדון, פריז, ברלין וטוקיו. ערים אלה יוזמות בנייה של מוסדות, סביבות ואתרים המפגינים את עוצמתן ואת נחישותן לשמר את הדימוי שלהן כמרכזים כלל-עולמיים. כך הופכת התיירות לאמצעי ולתוצאה גם יחד, פרי תנועת ההון הרב-לאומי ואופני הקישור המורכבים שהוא יוצר.

נצביע על כמה דוגמאות לקיומה של התיירות כחוויה צרכנית  גלובלית. הדוגמה הראשונה היא פיתוח תיירות של מוזיאונים. במקומות שונים הופכים בנייני המוזיאונים לאייקונים מפורסמים ולאטרקציה תיירותית בפני עצמה. ביטויים מובהקים לכך הם מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד (אדריכל: פרנק גרי) והאגף היהודי במוזיאון העיר ברלין (אדריכל: דניאל ליבסקינד). בניין גוגנהיים, על עיצובו הייחודי (בניין "מפוסל" המצופה טיטניום), הפך לאחד הבניינים המפורסמים והמתוירים ביותר בעולם – כל זאת בנפרד מתוכנו, כלומר מהתצוגה האמנותית שהוא מאכלס בין כתליו. בדומה, המוזיאון הברלינאי, עוד בטרם פתיחתו הרשמית, הפך מוקד לביקורים של חובבי תרבות ונוטרי זיכרון מכל רחבי העולם. וריאציה אחרת מתבטאת בפיתוח תיירות לקהלים ייחודיים, כגון תיירות פסטיבלים (באדינבורו ובטנגלווד) או תיירות כנסים. אחת הערים המובילות בתחום זה היא לאס וגאס, שאיננה עוד עיר שעשועים והימורים ותו לא, אלא עיר שמתקיימים בה כנסים המוניים המשלבים הנאה וכסף, בהתאם לסגולות המקום. גירסה נוספת היא תיירות הספורט, המתגלמת באירועים גלובליים כגון המונדיאל (אליפות העולם בכדורגל) או האולימפיאדה. תעשיית הספורט משלבת בין תחרות, בידור, תקשורת ופרסומת ומגלגלת מיליוני דולרים. סימן נוסף לגלובליזציה התיירותית היא המקדונלדיזציה של העולם: רשתות בינלאומיות של מזון מהיר יוצרות מערך מזון המשעתק עצמו לכל רוחב הכדור. המזון המהיר תואם לרוח הניעוּת התיירותית ומאפיין "חברה נוסעת", חברה במעבר. כך נוצר הדימוי האוניברסלי של הנוסע: אדם החש "בבית" בכל מקום בעולם, אולי משום שהוא מקבל שירות "ביתי" בעשרות אלפי מקומות ברחבי העולם. גם כאן חוזרת התופעה הסמלית המאפיינת את "המבט התיירותי": העולם נצרך כסניף נוסף של מקדונלד'ס.

התיירות בת זמננו משולבת אפוא לחלוטין במערכות גלובליות של צריכה כלכלית, תרבותית ואמנותית. תעשיית התיירות היא אחת התעשיות המובילות בכלכלה העולמית. היא מתיימרת לספק שירותים לתיירים מכל סוג, החל בנוסע עסקי וכלה בתייר עממי צעיר היוצא למסע הראשון בחייו. תעשייה זו מתפקדת כסוכן המשווק "חבילות מציאות". התוצאה היא פרדוקסלית: מצד אחד יוצר התייר קשרי גומלין עם נופים פיזיים ותרבותיים רחוקים, ומצד אחר הוא שרוי למעשה בבועה, כאדם שלא עזב מעולם את הבית. באופן אירוני, פיתוחן של טכנולוגיות חדשות כמו האינטרנט אף מחריף מגמה זו. כיום אפשר לדבר על "תיירות וירטואלית" באמצעות העכבר: ביקור באטרקציות, צפייה בנופים וכניסה למוזיאונים מפורסמים בלי לקום מכורסת הטלוויזיה או מכיסא המחשב.

נסכם: התיירות הופכת לחוויה טוטלית וזמינה לחלקים נכבדים מאוכלוסיית העולם. היא מהווה ביטוי תמציתי לחוויה הגלובלית בעידן הקפיטליזם הצרכני. דומה כי עידן הנוסעים והמטיילים שייך לעידן רומנטי קדום יותר – עידן שהפסיק להתקיים לאחר מלחמת העולם השנייה. בעידן התיירות הרומנטית של המאה ה-19 חיפש התייר את הצבע הלוקלי והזהות המקומית: "התיירות הרומנטית היא מכוֹנה שממירה את הזמניוּת לתמידוּת, את החולף לאל-זמני, את הארעי למונומנטלי. העיר הנגלית לעיני תייר היא מקום נטול היסטוריה, נצחי, המסתכם לסך המבנים שכמו עמדו שם תמיד וכך יישארו בביקורו הבא […] מבטו של תייר מקפיא את הזרימה הבלתי פוסקת ואת התמורות במרקם החיים האורבניים לדימוי מונומנטלי של נצח" (גרויס, [2008] 2009: 115). התיירות של העידן הגלובלי כבר מנפקת עבור התייר מבט חדש. מבט זה מפיץ את האפיון המקומי ומשכפל אותו באמצעות ערי עולם הפזורות לרוחב הכדור. העידן הגלובלי חושף אותנו אפוא ל"הומוגניות המשוללת כל פן אוניברסלי" (גרויס, שם: 120). התיירות העכשווית היא ביטוי לתנועה מודרנית של ההמון הזורם בעיקר מן הארצות העשירות ופושט על העולם כולו. גדודים של תיירים מתנסים ב"אטרקציות התיירותית" תוך מעקב משתאה אחר קבוצות תיירים אחרות העוסקות אותה עת באותה פעילות עצמה. דומה כי העולם כולו מעורב בפעילות אוניברסלית של תנועה המשכפלת עצמה בכל מקום. המון התיירים אינו מגלה סולידריות פנימית: כל קבוצת תיירים עוינת את זו שכבר כבשה את היעד לפניה. הקרב על המקומות ה"אותנטיים" וה"ראשוניים" שהתגלו בטיול הוא וריאציה נוספת על התשוקה הקפיטליסטית לזכות בסחורות ובנכסים.

מקורות

אוורבוך-אורפז, י' 1999: "אליס ומלחמתה באין: קווים לקלסתרון אירוני של הצליין החילוני"; "צופה היערות: תבוסתנותו, קרחתו וצליינותו", בתוך: צביאלי, ר' (עורכת), הצליין החילוני במבחן הזמן: קובץ מאמרים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 94-57.

אורטגה אי גאסט, ח' 1975: מרד ההמונים, תרגום: י' ברונובסקי, תל אביב: זמורה-ביתן-מודן.

גורביץ', ד' 1999: "הצליין החילוני, היבטים מודרניים ופוסטמודרניים", בתוך: צביאלי, ר' (עורכת), הצליין החילוני במבחן הזמן: קובץ מאמרים, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 28-17.

גרויס, ב' [2008] 2009: "העיר בעידן השעתוק התיירותי", בתוך:  כוח האמנות, תרגום: א' דותן, תל אביב: פיתום, עמ' 125-113. 

זונטג, ס' 1979: הצילום כראי התקופה, תרגום: י' ברונובסקי, תל אביב: עם עובד.

ניטשה, פ' [1878] 2008: אנושי, אנושי מדי, ספר לחופשיים ברוח, תרגום: י' גוטשלק וא' טננבאום, ירושלים: מאגנס. 

שמעוני, י' 1990: מעוף היונה, תל אביב: עם עובד.

Culler, J 1988: "The Semiotics of Tourism", in: Framing the Sign, Criticism and its Institutions, Norman and London: Oklahoma University Press, pp. 153-167.

Human, B. and Warren, J. 1994: "Snappers in Brochureland", Tourism Down Under, II Conference, New Zealand, University of Otago (December).

Jameson, F. 1990: Signatures of the Visible, New York, London: Routledge, pp. 9-34.

Lynch, K. 1960: The Image of the City, Harvard: The MIT Press.

Sontag, S. 1973: On Photography, New York: Farrar, Strauss and Giroux.

Teymur, N. 1993: "Photourism – Or the Epistemology of Photography in Tourism", Tourism in Focus, 6, pp. 6-16.

Urry, J. 1990: The Tourist Gaze, London: Sage.

— 1995: Consuming Places, London: Routledge.

 

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

canstockphoto14757602

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×