ספורט

Sports

פעילות גופנית אישית או קבוצתית; פעילות פנאי ופעילות תחרותית שבמסגרתה עומדים למבחן כשרים (יכולות) כגון מהירות, חוזק, סבולת, אומץ, יוזמה ומיומנויות פיזיות ונפשיות נוספות. הספורט הוא כיום גם ענף של בידור ופרסום המשתלב בקפיטליזם העכשווי: "הדת החלופית המובהקת של המאה ה-20"; ז'אנר פופולרי בתקשורת ההמונים וגורם חשוב בעיצוב חיי היומיום. רבות מן הנורמות הספורטיביות ובייחוד מושג "הניצחון" מקרינים על התרבות הניאו-ליברלית של ההווה ומשפיעים על האופן שבו הפרט מעריך את ביצועיו.

 ספורט בתרבות

ניתוח מקורותיה של הפעילות הספורטיבית תלוי בהגדרת הספורט – פעילות תחרותית או פעילות של הנאה. כפעילות תחרותית, המעידה על הפגנת כוח ורצון לנצח את היריב, מדובר במשחק תרבות ששורשיו קדומים. כאן ניתן לראות קשר בין ספורט לבין הישרדות והצלחה. הספורט הקדום, למשל הריצה, נולד כהדמיה של מעשה הציד. מכאן ברורה הזיקה ההיסטורית בין ספורט לבין גבריות. זיקה זו הולכת ומתחזקת בהמשך ההתפתחות ההיסטורית. הציד אכן הופך לספורט מרכזי המאפיין את האצולה ואת בתי המלוכה. ביתר הרחבה נוכל לטעון כי העימות והתחרות, הקיימים כמעט בכל ענף של ספורט, קושרים את הספורט למשחק המלחמה, שגם הוא, כמובן, עיסוק היאה לגברים אצילים. בספורט, הדחף האלים מתועל לאפיקים מעודנים יותר באמצעות כללים ותקנונים היוצרים את הסדר הספורטיבי בתרבות (Mechikoff and Estes, 2002). יחד עם זאת, ברור כי מטרתו העליונה של הספורט היא הניצחון. "מבחן התוצאה" הוא שקובע את ערכה של ההתרחשות. עקרון זה של השגיות ותחרותיות הופך לדומיננטי בתרבות הניאו-ליברלית: הוא מקרין על האופן שבו אנו מתנסים בחוויות של כישלון והצלחה במגוון תחומים – מתוכניות ריאליטי ועד לפרקטיקות של היומיום ("לנַצֵח, לא להישבר").

ברורה וטבעית היא זיקתו של הספורט למשחק: הספורט הוא חלק מן הנטייה האנושית לפעילות חופשית וספונטנית שתכליתה להפיק הנאה ולפרוק מתח. כאשר המשחק הספונטני הופך למשחק מובנה, המייצר סדר אוטונומי משל עצמו, נולד הספורט כצורה מרכזית בתרבות (טענה זו ניתן לייחס גם למוסד התאטרון). צורה זו משתלבת בתוך מגוון של ארגונים ומוסדות חברתיים פרפורמטיביים אחרים בתחום הדתי, האסתטי והפוליטי; מציאות זו שהתקיימה בתרבות של יוון העתיקה קיימת גם בימינו (הויזינגה, [1938] 1968).

צמיחתו של הספורט המודרני כמערכת ארגונית קשורה בעליית הקפיטליזם והפרוטסטנטיות; מכאן הטענה כי ניתן לקשר את ערכי העצמאות וההישגיות האישית, שאותם נושא הספורט בגאווה, לערכי המהפכה התעשייתית. עוד נטען כי הפופולריות הגואה של הספורט טמונה בעובדת היותו מערכת חלופית למערכת הדתית. האפשרות לבטא נאמנות, כמו גם הטקסיות וההתלהבות ה"דתית" המשמשות בו בערבוביה ובעוצמה רבה – כל אלה מסבירות את מרכזיותו בחברה החילונית. דומה כי פס הייצור ההומה של מכוני הכושר, שבהם גברים ונשים שוקדים על טיפוח אישי ו"דתי" של גופם, מאשש סברה זו.

בראייה פונקציונליסטית, הספורט מקדם ערכים כגון עבודה קשה ושמירה על החוקים: הוא משתלב היטב במערכת הציפיות של חברה קפיטליסטית כוחנית וגברית. הספורט מבליט את חשיבות הארגון והמבנה הסמכותי; את החתירה להישגיות וכן את התפעול והתחזוקה של הגוף כמכונה. הספורט משמש אפוא מכשיר חִברות דכאני המוביל את הנוער ואת ההמונים להליכה בתלם. לא פלא אפוא כי הן במשטרים טוטליטריים (דוגמת גרמניה הנאצית, רוסיה הסטאלניסטית) והן במדינה הקפיטליסטית-ליברלית, פרח הספורט כחלק בלתי נפרד ממאמצי המשטרים לגייס את תודעת ההמונים לצרכי המשטר; לחנך אותם לצייתנות, לנחישות, למשמעת ולדבקות במטרה. כך הפכו הערכים הפרוטו-פשיסטיים והפרוטו-קומוניסטיים לערכיו של הספורט הקבוצתי. באמצעות אסטרטגיה זו מצליח הפשיזם הטוטליטרי, כמו גם הקפיטליזם הבורגני, לעקר את ההמונים מכל חשיבה פוליטית עצמאית ולתעל את רגשותיהם לכיוון העולה בקנה אחד עם  הקונפורמיזם הפוליטי הרווח. הקונפליקט הדרמטי בספורט מנוצל בצורה צינית כתחליף בידורי לקונפליקטים פוליטיים וחברתיים בשדה הממשי, שהמערכת השלטונית מבכרת להדחיק.

לפי התפיסה המרקסיסטית, הספורט ומוצריו נענים לדרישות ולביקושים המתעוררים בציבור (Bourdieu, 1993: 117-131). ביקושים אלה באים לידי ביטוי בסוגי הספורט ובהתפלגות החברתית, המעמדית והפסיכולוגית שהם מייצרים. לדוגמה, כדורגל הוא ספורט החוצה מעמדות, אך בולט בו הממד העממי (בן פורת, 2007). גולף, לעומת זאת, הוא ספורט אליטיסטי של בני המעמד העליון, חלק בלתי נפרד מסגנון חיים המתבצר במועדונים פרטיים ואקסקלוסיביים. דוגמה אחרת היא הניגוד בין ספורט ראווה תחרותי המבוסס על תרגול הגוף, כגון התעמלות, לבין ג'וגינג או הליכה מהירה. הספורט מן הסוג הראשון פונה אל הרגש, היצריות והתיאטרליות של ההמון; הספורט מן הסוג השני מבליט ערכים קפיטליסטיים כגון רציונליות, שליטה, אינדיווידואליזם, כוח רצון, הנדסת הגוף האישי וכן הלאה. באותו אופן ניתן להשוות בין התאבקות או אגרוף כענפי ספורט עממיים, לבין שחייה, שהיא ספורט אליטיסטי יותר הדורש הקצאת זמן ומשאבים כלכליים (Brohm, 1978).

עוצמתו של הספורט קשורה ליכולתו להבליט הן את הממד הלאומי-מקומי והן את הממד האוניברסלי. תרומת הספורט להיווצרותם של רגשות לאומיים ולהתהוותה של תרבות עממית סביבם אינה מוטלת בספק. אירוע הספורט, שצמח מן הרמה המקומית אל הרמה הבינלאומית, הפך בעידן המודרני לאמצעי מרכזי בידי מדינת הלאום לכינונה של תחושת זהות משותפת העומדת במרכזם של החיים החברתיים (בן פורת, 2003; Smith and Porter, 1996). ואולם הספורט גם מצוי במוקד של שיח, פרסום וסיקור תקשורתי גלובלי. אירועי ספורט רבים מתפקדים כאירועי מדיה הנוטלים חלק ביצירת ידע ומערכות סמלים משותפות בין אנשים מלאומים שונים. במישור זה הספורט מספק מסגרת אוניברסלית לפרקטיקות ולחוקים משותפים החוצים גבולות פוליטיים, תרבותיים ולשוניים. אירועי הספורט וכוכבי הספורט יוצרים מערכת סמלים אוניברסלית המכוננת את התרבות הבינלאומית (ע"ע גלובליזציה) (פוייר, 2004; Miller, Lawrence, Macay and Rowe, 2000). בעקבות השינויים שחלו בתרבות ובכלכלה העולמיות עם עלייתו של הניאו-ליברליזם השתלב הספורט בתוך הכלכלה הגלובלית והיה לחלק בלתי נפרד מתרבות הצריכה. הספורט שיתף פעולה עם כלכלת הבידור והשתלב בתוך מערכת התקשורת המסחרית. הזיקה בין כסף, מדיה וספורט הפכה לתופעה מרכזית המשפיעה על חיי היומיום.

 

ייצוגי הספורט בתקשורת ההמונים

כל עיסוק בספורט כתופעה חברתית מחייב דיון ביחסי הגומלין המורכבים שהתפתחו לאורך השנים בין אמצעי התקשורת לבין הספורט (גלילי, 1996; Barnett, 1990). הסיקור העיתונאי הראשון הנוגע לספורט – תחרות אגרוף – התפרסם בבוסטון גאזט כבר ב-1733. מאז הפך תחום הספורט למרכיב ייחודי ומרכזי של אמצעי תקשורת ההמונים. יותר מכל גורם אחר היו אמצעים אלה, ובראשם הטלוויזיה, למעצבי הספורט ולמשפיעים על תדמיתו. ב-1921 שודרו לראשונה מעל גלי האתר בארצות הברית משחקי בייסבול ואגרוף. שנות הארבעים והחמישים נחשבות לתור הזהב של שידורי הספורט ברדיו, שבו מוּסד הקשר בין הגופים השונים, דבר שהיה כרוך, בין השאר, ברכישת זכויות השידור על-ידי הגוף המשדר.

אולימפיאדת ברלין (1936) זכתה לתיעוד קולנועי צמוד. הבמאית לני ריפנשטל (Riefenstahl)  שנשכרה למשימה על-ידי קברניטיה של המפלגה הנאצית, יצרה תיעוד חזותי מקורי ומרשים של אירועי הספורט. תוך שימוש במצלמות שונות הממוקמות בזוויות מפתיעות, ובאמצעות טכניקת עריכה פיוטית, חשפה ריפנשטל את כוחה של התמונה הנעה בתיעוד הספורט. התוצאה – הסרט אולימפיה (1938) – הניח את התשתית לכמה מן התפיסות הנהוגות בתחום עד היום. מצד אחר,  היצירה חשפה בצורה מזוקקת את הזיקה שבין האסתטי לבין הפוליטי: ריפנשטל יצרה אסתטיזציה של הפוליטי, וכך שירתה בנאמנות את האידיאלוגיה הפשיסטית שהעמידה זיקה זו במרכז עולמה.

אולימפיאדת ברלין וכן אולימפיאדת לונדון (1948) היו כר ניסוי לטכנולוגיה התקשורתית הבאה שנועדה לתווך את הספורט להמונים – הטלוויזיה. אולימפיאדות אלה שודרו בשידורים חיים לקהל מצומצם וקרוב. בהמשך, בשנות החמישים, חלה בארצות הברית עלייה גדולה בניסיונות השידור ובצפייה באירועי ספורט. ענפי הספורט הפופולריים באותה עת בטלוויזיה היו אגרוף והיאבקות. הדבר נבע בין השאר ממִגבלות הטלוויזיה ומן התפיסה הדוקומנטרית לשידור הספורט שנשענה על מצלמה סטטית המכסה את האירוע.

הספורט הטלוויזיוני הגיע לגיבושו המלא בשנות השישים. רון ארלדג' (Arledge) ורשת ABC Sport הביאו לגישה מהפכנית שראתה את השידור כמסגרת שנועדה לפצות את הצופה על היעדרו מזירת ההתרחשות, ותוך כדי כך משתדלת גם לבדרו. פיזורן של כמה מצלמות, וכן מתן אפשרות לכל מצלמה לשדר הילוך חוזר עצמאי, סיפקו לצופה הביתי עמדת יתרון ביחס לצופים שבאצטדיון. שילובן של מצלמות נוספות, המספקות זוויות מגוונות ויוצאות דופן, הפך עתה לשם המשחק. הקשר שבין הספורט לאמצעי התקשורת, ובעיקר הטלוויזיה, היה טבעי והשתלם לשני הצדדים. הרצון לספק תמונות ייחודיות, מעניינות ומרגשות הביא לשורה של פיתוחים טכנולוגיים, אשר אומצו מאוחר יותר גם בתחומים אחרים. האינטרס התקשורתי הביא מצדו לשינויים בחוקים של ענפי הספורט השונים, על מנת להתאימם לאילוצי המדיום הטלוויזיוני. התמסחרותו של הספורט והפיכתו למכשיר בידורי המרתק המונים הפכה לעובדה (Guttman, 1986).

על רקע זה מובנת חשיבות העיסוק בנרטיב הספורטיבי ובקודים האסתטיים הקשורים בו. דומה כי סיקור הספורט בטלוויזיה מבוסס על הרעיון של הפיכת האירוע הספורטיבי לאירוע טלוויזיוני, תוך שמירה על שני עקרונות מארגנים, ריאליזם ובידור המשמשים בערבוביה. מחד גיסא, הסיקור הספורטיבי מחויב לריאליזם; להצגת "העובדות כפי שהן" באמצעות טכנולוגיה מתקדמת המעניקה הילה של מדע מדויק לספורט (מצלמת פוטו-פיניש, הקרנתו של אירוע נקודתי שיש עליו מחלוקת שוב ושוב תוך שימוש בזוויות צילום שונות, בהילוך חוזר ובהילוך איטי, שימוש בולט בסטטיסטיקה וכדומה). מאידך גיסא, העיקרון הבידורי מוביל לרוב להצגת הספורט כ"גדול מהחיים". הדגש הוא על עוצמת הקונפליקט, על הדרמה האישית ועל האלהתם של כוכבי הספורט ("מפגש בין ענקים").

שלא כמו ז'אנרים ריאליסטיים אחרים כגון חדשות, הספורט מציע סיפור בעל סוף ברור וחד-משמעי. כמו החדשות, גם הספורט מבוסס על המתח הכרוך בציפייה ועל אי-הידיעה כיצד הדברים יסתיימו. אך בניגוד לחדשות ולאופרת הסבון, מִשדר הספורט מבטיח סוף מוגדר ופורמלי בנקודת זמן מתוכננת מראש. ובכל זאת, אין זה סוף ידוע מראש, ולכן המשדר מרתק ו"מותח" מנקודת מבטו של הצופה. הספורט מספק סיפורים חיים, המשופעים בעימותים ובאי-ודאות. ואולם הוא מתגמל את צופיו בסיגור (closure) נאות וב"פתרון" חד-משמעי של הסיטואציה, מצב שאינו אלא בגדר פנטזיה רחוקה בחיי היומיום. בניגוד ל"חיים", הספורט מבטיח בדרך כלל ניצחון. הוא מאפשר לנו להתנסות, לטוב ולרע, ב"משחק סכום אפס" שבו ישנם מנצחים ומפסידים ברורים (ע"ע תורת המשחקים). מטאפורה זו חודרת לחיי היומיום ולייצוגים הטלוויזיוניים שלהם בתוכניות מציאות, בחידוני טריוויה (ע"ע שעשועון) וכדומה.

שידור הספורט בטלוויזיה אפקטיבי בשל תחושת הבו-זמניות החזקה שהוא מקרין לצופה. הגבולות בין האירוע האמיתי (שם, במגרש) לבין האירוע הביתי (כאן, בטלוויזיה) הולכים ומיטשטשים, בעיקר עקב הסימולטניות של שני האירועים. כתחום תוכן, המתבסס לרוב על שידור חי, לספורט יש אפוא תפקיד בהתפתחות האסתטית של המדיום הטלוויזיוני, זאת באמצעות חידוש וחיזוק החוויה העוצמתית של הטלוויזיה כמדיום הפועל בזמן אמת, הזמן של הצופים (Whannel, 1992).

יסוד מרכזי בשיח הספורטיבי בתקשורת הוא מוסד הפרשנות): ניתוח התוצאה, בחינה מחדש של החלטות השופטים, לעתים בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, הערכת הביצועים היחסיים של קבוצות ויחידים בעזרת עדויות וקטעי ארכיון, פיזור תחזיות והערכות לעתיד ועוד. השיח הפרשני מבקש לרכך את המוחלטות של העימות. הספורט בטלוויזיה מציע פתרון נרטיבי קלאסי: עימות שיש בו מנצחים ומפסידים; ואולם הטלוויזיה כמדיום תרבותי חשה אי-נוחות ביחס לנחרצות של האירוע. לכן מבקש השיח הספורטיבי להשיב את האירוע לפס הייצור; להעניק לו פרספקטיבה ולהדגיש את הנרטיבים ארוכי הטווח שבתוכם אירוע יחיד הוא מקרה ותו לא (Ellis, 1999).

מוסד הפרשנות מקבע את הספורט בתחום הייצוגים. האדם הצופה ב"דבר האמיתי" (האירוע במגרש) "חסר אונים" ביחס לארגון המציאות, כלומר ביחס לארגון העלילה. תרומתו של הפרשן בעניין זה היא מכרעת: הוא שהופך את החזותי ל"אמיתי", כלומר לחשוב, לדרמטי, לסוחף, וזאת באמצעות הייצוג הלשוני של הדברים המתרחשים, המסתייע לעתים גם בפעולה פרשנית של המצלמה. פעילות זו נתפסת כרשות עורכת, המוסמכת, לעתים אף יותר מן השופטים, לקבוע "מי נגד מי" ומה תהיה בסופו של דבר משמעות הסיפור.

 

הספורט כסגנון חיים

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-20 הפך העיסוק בספורט ובייצוגיו לגורם בעל משמעות כלכלית וחברתית אדירה: הוא נתפס כגורם מרכזי המעצב אופנה וסגנון חיים. הספורט הפך מאירוע לאורח חיים, לאחד המאפיינים המובנים מאליהם של תרבות ההמונים. תרבות הגוף והערכים המתקשרים אליה – סבולת, מאמץ, התקדמות, הישגיות, קבוצתיות, עיצוב הגוף והרוח, הרצון לנצח – היו לערכים ולסמלים מקובלים ומובילים. אלה הפכו בתורם למנוף שיווקי ולמודל חיקוי שאומץ בתחומים אחרים (Meier, 1984). הכמיהה ללשון הספורט מצאה את ביטוייה בתחומי עיצוב הבגד ("ספורט-אלגנט"), ייצור המזון (גבינת "סקי", משקאות "אנרגטיים") ופיתוח טכנולוגיות וירטואליות (גלישה). בדומה לכוכבי הרוק, גם גיבורי הספורט (הנקנים ונמכרים על-ידי קבוצות שונות) היו לגיבורי תרבות ולסלבריטאים המעוררים הזדהות ונרתמים לקידומם של רעיונות ומוצרים. במציאות קפיטליסטית זו הספורט נתפס כמוצר צריכה, סחורה שניתן לרכוש כחלק מחבילת הפנאי. הספורט משנה אפוא את פניו: מפעילות ישירה הוא הופך לפעילות מתווכת תרבות – חלק בלתי נפרד מכלכלת הבידור והשעשוע המקיפה את הצרכן.

מנקודת ראות תרבותית, הספורט משתלב בפעילותה השוטפת של חברת הראווה ומהווה חלק בלתי נפרד מכלכלת הדימויים העומדת בבסיסה (MacAloon, 1984). אירועים ספורטיביים הם אירועי ספקטקל המחברים מיליארדים של מאמינים אל הקופסה. טשטוש הגבולות בין כוכבי ספורט לכוכבי רוק מעצים את החוויה ה"דתית" שמקרינים מופעי ראווה מוזיקליים או ספורטיביים המשודרים ישירות מאצטדיונים מריעים (Whannel, 1992). ממד זה מחזיר את הספורט למשמעות הקדומה של הגדרתו. האטימולוגיה של המילה "Sport" קשורה למילה "Disport" (לשעשע, להציג, לבדר). ואמנם בעבר נחשב הספורט לחלק בלתי נפרד מן האמנויות המבדרות (Elias and Dunning 1986; Elias, 1998). כאז כן עתה: גם בימינו חוויית הספורט אינה תחומה ומוגבלת למקצוענים בלבד. זוהי התנסות כוללת הנותנת ביטוי חזותי לתיאטרליות המתעצמת של התרבות: תרבות המבוססת על דימויים ועל ייצוגים מגלה את הספורט כסוכן מרכזי של פעילותה. היא מבקשת את הדימוי של האדם הספורטיבי הרענן לנצח, "מכונה של גוף" הנמצאת בשליטה מלאה ועורגת לנעורים נצחיים ולאלמוות (בודריאר, [1986] 2000; Rowe 1992: 52-53, 96-112,).

הדימוי הסייבורגי של מכונת-גוף השרויה בהווה מענג ונצחי מאפיין את תרבות ימינו. החברה ההדוניסטית של ההווה מעמידה את הנִרְאוּת של הגוף במרכז עולמה: הגוף האישי והגוף הטלוויזואלי מתמזגים להוויה אחת המשעתקת עצמה ללא הרף. מתברר כי ההיסטוריה של הספורט עברה דרך ארוכה: ביוון העתיקה היה הספורט חלק בלתי נפרד מן הפולחן והאמנויות, מרכיב מרכזי בחיי החברה והמדינה. מיסודו של הספורט כחלק בלתי נפרד מפעילותה של החברה הבורגנית (במחצית השנייה של המאה ה-19) מסמן את פרידתו של הספורט מרמה של פעילות עממית פולחנית ואת הפיכתו לפעילות ממוסדת, מאורגנת וביקורתית, הנצרכת בשעות הפנאי ומשתלטת על תרבות ההמונים. המשחק (Play), שהוא התרחשות ספונטנית בעלת שורשים עממיים, הופך עתה לפעילות תחרותית מאורגנת המסמנת קודים חברתיים-תרבותיים: זהו הGame- (ע"ע פרפורמנס). לימים, עם פריחתה של הטלוויזיה, הופך הספורט לתעשייה של ייצוגים, למכשיר מרכזי המתווך ו"מייצר" את הספורט לצופים: פעילות פולחנית משועתקת המהווה חלק בלתי נפרד מן הכלכלה הליבידינלית של דורנו. בדין אנו מדברים על "תעשיית" הספורט (פרסומות, חסויות, עיתונות ספורט, חולצות, פוסטרים ועוד) – תעשייה אדירת ממדים המשתלבת היטב בזרימה הכללית של הסחורות בשוק. זוהי מכונת הספורט (ה-Sport-Machine): קוד התנהגות, דרך התנסחות חילונית, סגנון חיים פופולרי בקפיטליזם ההישגי של ההווה (Willis, 1978).

מקורות

בודריאר, ז' [1986] 2000: אמריקה, תרגום: מ' קדישזון, תל אביב: בבל.

בורדייה, פ' 2005: "איך אפשר להיות ספורטאי", בתוך: שאלות בסוציולוגיה, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג, עמ' 181-165.

בן פורת, א' 2002: ממשחק לסחורה, הכדורגל הישראלי 1999-1948, קריית שדה בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון, עמ' 35-7, 276-213.   

— 2003: כדורגל ולאומיות, תל אביב: רסלינג, עמ' 152-109.

ג'יימסון, פ' [1984] 2002: פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום: ע' גינצבורג-הירש, תל אביב: רסלינג.

גלילי, י' 1996: ספורט ותקשורת אלקטרונית, השמים אינם הגבול. החינוך הגופני והספורט, נתניה: מכון וינגייט.

הויזינגה, י' [1938] 1968: האדם המשחק, על מקור התרבות במשחק, תרגום: ש' מוהליבר, ירושלים: מוסד ביאליק. 

פוייר, פ' 2004: העולם על-פי הכדורגל, תיאוריה לא-שגרתית על הגלובליזציה, תרגום: א' כהן, תל אביב: מטר. 

Barnett, S. 1990: Games and Sets: The Changing face of Sport in Television, London: BFI.

Bourdieu, P. 1993: "How can one be a Sportsman?", in his: Sociology in Question, trans. R. Nice, London, New Delhi, Thousand Oaks: Sage Publications, pp. 117-131.

Brohm, J. M. 1978: "Theses Towards a Political Sociology of Sport", in: Sport: A Prision of Measured Time, London, Ink Links, pp. 45-52.

Coakley, J. J. 1994: Sport in Society: Issues and Controversies, Boston: McGraw-Hill, pp. 594-602.

Elias, N. 1998: "The Quest for Excitement in Leisure", in: Mennell, S., Goudsblom, J. and Elias, N. (eds.), The Norbert Elias Reader: A Biographical Selection, Oxford: Blackwell, pp. 96-103.

Elias, N. and Dunning, E. 1986: Quest for Excitement: Sport in Leisure in the Civilizing Process, Oxford: Basil Blackwell.

Ellis, J. 1999: "Television as Working-Through", in: Gripsrud, J. (ed.): Television and Common Knowledge, New York and London: Routledge, pp. 55-70.

Guttman, A. 1986: Sports Spectators, New York: Columbia.

Hargreaves, J. 1995: Sport, Polity and Culture, Oxford: Polity Press.

MacAloon, J. 1984: "Olympic Games and the Theory of Spectacle in Modern Societies", in: MacAloon, J. (ed.), Rite, Drama, Festival, Spectacle: Rehearsals Toward a Theory of Cultural Performance, Philadelphia: Institute for the Study of Human Issues, pp. 241-280.

Maguire, J. 1999: Global Sport: Identities, Societies and Civilizations, Cambridge University Press, pp. 95-143, 176-216.

Mechikoff, R. A. and Estes, S. G. 2002: A History and Philosophy of Sport and Physical Education – From Ancient Civilizations to the Modern World, Boston University, pp. 112-125.

Meier, K. 1984: "Much Ado About Nothing: The Television Broadcast Packaging of Team Sport Championship Games", Sociology of Sport Journal, 1, pp. 263-279.

Miller, T., Lawrence, G., Makay, J. and Rowe, D. 2000: Globalization and Sport: Playing the World, London: Sage Publications, pp. 60-94.

Rowe, D. 1992: "Accommodating Bodies: Celebrity, Sexuality and Tragic Magic", Journal of Sports and Social Issues, 18 (1): 6-26.

Smith, A. and Porter, D. (eds.) 1996: Sport and National Identity in the Post-War World, London: Routledge, pp. 168-187.

Whannel, G. 1992: Fields in Vision: Television, Sport and Cultural Transformation, London: Routledge.

Wheaton, B. 2004: Understanding Lifestyle Sport: Consumption, Identity and Difference, London: Routledge.

Willis, P. E. 1978: Profane Culture, London: Routledge.

 

 

תאור / מקור התמונה:

SPORT TV Multiscreen | SPORT TV

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×