רוק

Rock

זרם במוזיקה הפופולרית שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד ימינו הכולל מגוון סגנונות. רוק הוא מוצר מובהק של שנות החמישים והשישים של המאה ה-20, שנודעו כימי "תרבות הרוקנרול". רכיביו הבסיסיים הם הבלוז והרית'ם אנד בלוז השחור ומוזיקת הקנטרי הלבנה. הרוק מזוהה לעתים קרובות עם מוזיקה צעירה השייכת לתרבות הנגד ומבטאת מיניות מוחצנת, נון-קונפורמיזם ומחאה פוליטית. יסודות אלה נקלטים ונארזים ב"תעשיית הרוק" – מושג המשקף את שיתוף הפעולה הרווח בין הרוק לתרבות הקפיטליסטית. הפולמוס על הרוק נוגע בין השאר בשאלה באיזה מובן יכול רוק אלטרנטיבי, יצירתי וחתרני להתקיים בתרבות הנוטה להפוך מחאה לסחורה ולדימוי בקו הייצור הגלובלי.

בראשית דרכו, בסוף שנות החמישים ובשנות השישים, ייצג הרוק את תרבות הנגד של הצעירים, שֶׁמחו נגד העולם הבורגני של הקפיטליזם הליברלי וכנגד המיניות הפוריטנית שאפיינה את דור ההורים. בגוש המזרחי, הנטייה אחר הרוק סימנה באופן אירוני כמיהה לקפיטליזם ולערכי החופש שזוהו עימו. בשנות התשעים הפכה תרבות הרוק הכבד לאוסף של סגנונות מוזיקליים פוסט-רוקיסטיים. בין סגנונות אלה אפשר למנות את שיריה של מדונה (Schwichtenberg, 1993); מוזיקה אורבנית שחורה, כמו זו של "Public Enemy"; ראפ לבן ושחור, כמו זה של אמינם (Eminem); מוזיקת עולם המשלבת בין מזרח למערב ומבליטה אחרוּת מוזיקלית; ומוזיקה אלקטרונית מסומפלת היוצרת קולאז'ים אלקטרוניים כגון טכנו, טראנס והיפ-הופ. סגנונות אלה מבטאים עמדה שונה מן הרוק הקלאסי המחאתי נוסח בוב דילן (פולק-רוק), ברוס ספרינגסטין, והלהקות "נירוונה" או "רובים ושושנים". משנות התשעים ואילך מסתמן דיאלוג המשלב בין מוזיקת רוק לפופ. מהלך זה משקף הן את הספק לגבי כוחו החתרני של הרוק המקורי והן את התפצלותו למגוון רחב של סגנונות (רגב, 1995; Grossberg, 1984,  1992). מהלך זה גם מעיד על אופן ההשתלבות הניהיליסטי של סגנון הפוסט-פאנק בתוך העולמות המוכרים של מוזיקת הפופ הסטנדרטית.

יסוד מרכזי בתרבות הרוק הוא פולחן הכוכבים, המשתלב היטב בריטואלים אחרים של חברת הראווה. דימויו של הכוכב מתניע את הצלחתו ומבטיח את הערצת הקהל. זהו חלק בלתי נפרד מפולחן טלוויזיוני המערב בין כוכבי רוק, קולנוע וספורט. פולחן הכוכבים מגביר את המכירות, ובכך הוא ממקם את הרוק בחרושת התרבות הסובבת. ואמנם, הרוק ברובו משתף פעולה עם תאגידי הענק העוסקים בהקלטות, בהופעות, בהפצה ובשיווק של מוצרי רוק. מכאן עולות השאלות הבאות: האם הרוק הוא חלק בלתי נפרד מן הקפיטליזם התאגידי הרב-לאומי של ימינו, או שהוא יכול עדיין לשחות נגד הזרם? האם בתנאים מסוימים יכול הרוק לשמר בידיו כוח יצירתי ועצמאי ולהשפיע על הקהל בכיוון פוליטי מתקדם, כפי שקיווה לעשות במסגרת תרבות המחאה של שנות השישים? (Street, 1986). ועוד שאלה: האם עדיין אפשר לומר על הרוק שהוא "תרבות עולמית" המציתה את דמיונם האידאליסטי של צעירים בעולם כולו, כפי שהרוק של שנות השישים קיווה להיות?

דילמות אלה לובשות צורה מוחשית לנוכח הפיצול הארגוני והמבני של עולם הרוק בימינו. האם ניתן אכן לדבר על רוק מז'ורי, מיינסטרימי, המנוגד לרוק מינורי ועצמאי (Independent Rock), ובקיצור אינדי? האחרון מביע עמדה עצמאית כלפי ים המוצרים המוזיקליים ההומוגניים שהקפיטליזם כופה על מיליוני הצרכנים. השאלה היא אם זו אכן אלטרנטיבה מציאותית במבנה הקפיטליסטי, שבו הקישוריות, התלות ההדדית וההשפעות הגלובליות הן חלק בלתי נפרד מרשתות התקשורת של התרבות.

סגנון רדיקלי של רוק עצמאי, שהופיע בשנות השבעים, זכה לכינוי פאנק (הבידג' [1979] 2008). הפאנק הציג השקפת עולם מינימליסטית ואנטי-תאגידית. הוא ביטא מחאה כלפי הסטטוס קוו הבורגני וכלפי צורותיו המורכבות והממוסדות בתעשיית המוזיקה. הפאנק יצא חוצץ נגד סגנון של תחכום טכני ושלמות מוזיקלית סימפונית, שאפיין להקות כגון "אמרסון לייק ופאלמר" (Emerson, Lake & Palmer) ו"פינק פלויד" (Pink Ployd). הוא הציג חלופה של פשטות תקשורתית, אגרסיביות תרבותית ונאיביות פוליטית. להקות אופייניות כגון "Sex Pistols" או "Clash" הציגו סגנון פשוט ונגיש, שביקש להסיר את המחיצות בין הפרפורמר שעל הבמה לבין הקהל. סגנון הפוסט-פאנק שהיווה תגובת נגד לפאנק נטה להבליט אלמנטים ניהיליסטיים שמִחזרו ברוח פוסטמודרנית את סגנונות הפופ ויצרו סגנון מוזיקלי אקלקטי חדש.

את הדילמה שהציג הפאנק לעולם הרוק אפשר להגדיר כך: האם ועד כמה מתאים הסגנון הרוקיסטי לאמירה פוליטית החותרת לשינוי ערכים? דומה שבעניין זה מרחב התמרון של הרוק העצמאי מוגבל למדי, דווקא משום שהקפיטליזם חותר בהתמדה לשים את ידו על התוצרים שהוא מפיק. דוגמה מובהקת לכך היא הפוליטיקה של הרוק בהקשר למושגי מפתח בתרבות העכשווית כמו מקומיות (אותנטיות) וגלובליות. המפגש בין שני המושגים מתקיים למשל בזרם הממותג כ"מוזיקת עולם". זו משלבת בין תרבות העולם השלישי ("מוזיקה אתנית") לבין מכונת השיווק המשומנת היטב של הקפיטליזם המערבי ואורזת את המוצר הייחודי, המקומי וה"אותנטי" לתוך תבניות קליטות ונפוצות של העולם המערבי. "מוזיקת עולם" משוּוקת ונצרכת כמוזיקה "אותנטית", שבה הלוקלי הוא הגלובלי והאוניברסלי (ע"ע גלוקליות). דוגמה אחרת למגמה זו היא האופן שבו משווקת מוזיקת ראפ מחוספסת ו"מקומית" ונמזגת לתוך תבניות אוניברסליות הנמכרות בעולם. להקת ראפ כמו "Public Enemy" היא מקרה מבחן אופייני (Bennett, 1993).

לבסוף ראוי לתת את הדעת לדיאלוג שמנהל הרוק עם סגנונות אחרים. מעניין לראות את יחסי הגומלין בין הרוק למוזיקת הפופ. עם התרופפות הממד הפוליטי והמחאתי של הרוק הופכים סגנונותיו לחלק מן המגוון הפלורליסטי של המוזיקה הפופולרית, המצטיינת בפשטות מוזיקלית, במסחריות ובנטייה לבידור. עניין אחר הוא היחס בין הרוק לבין המוזיקה הקרויה "קלאסית". המוזיקה הקלאסית פונה לכאורה לקהל אליטיסטי המוכן להתמודד עם המורכבות ההרמונית, המלודית והאינטלקטואלית של המוצר המוזיקלי. אולם מבט ביקורתי על השיווק ועל הפרסום האגרסיביים של המוזיקה הקלאסית, על תהליך יצירת המוניטין, על מכירת הדיסקים וכדומה – מלמד שגם המוזיקה הקלאסית היא חלק בלתי נפרד מהשוק הקפיטליסטי. צמצום הפער בין תרבות "גבוהה" לתרבות "נמוכה" ופופולרית (Mid-Culture, במינוחו של הרברט גאנז, 1999) מקרב בין הרוק לבין המוזיקה הקלאסית. יחד עם זאת יש לומר כי תרבות הרוק רואה את עצמה כאלטרנטיבה כללית ביקורתית ביחס לתרבות הקלאסית שבה היא רואה את מעוזה הבטוח של השמרנות הבורגנית.

לנוכח מציאות זו נשאלת השאלה: האם העידן שלנו הוא עדיין עידן הרוק, או שמא עלינו לדבר על מותו של הרוק כתרבות נעורים המצמיחה מחאה פוליטית נגד הקפיטליזם והסובייקטים הכפופים לו? (Frith, 1988). האם הרוק הוא תסמין של הקפיטליזם, או שהוא מנגנון מחאה נגדו? אלה הדוגלים באפשרות השנייה נוטים להפריד בין מוזיקת הפופ, הנחשבת מסחרית, קליטה ובידורית ותו לא, לבין תתי-ז'אנרים מסוימים ברוק, הנחשבים לנושאי שליחות פוליטית. תהא הכרעתנו אשר תהא, קשה להתכחש למהפכה שחוללה תרבות הרוק באופן החשיבה שלנו על מושגים כגון גוף ותודעה. בניגוד למוזיקה הקרויה קלאסית, המבליטה את הממד האינטלקטואלי והתודעתי, מוזיקת הרוק מציבה את עצמה במשבצת של הגוף. היא מדגישה את ההנאה ואת ההתמכרות הגופנית למוזיקה, לריקוד ולמופע, את העירוב המענג בין גוף הפרפורמר לבין הגוף הקולקטיבי של הקהל. למוזיקת הרוק גם ממד מיני מובהק שבלעדיו היא כנראה אינה קיימת. הגוף המיני הטעון תשוקה, תנועתו התזזיתית האחוזה באקסטזה של הביט, היא אולי מסימניו המובהקים ביותר של הסגנון. המוזיקה הופכת אז לחוויה כמו-דתית הסוחפת את העולם כולו.

מקורות

גאנז, ה' 1999: "תרבות אמריקנית פופולרית ותרבות גבוהה במבנה מעמדות משתנה", בתוך: תרבות, תקשורת ופנאי בישראל, מקראה, חלק א, עריכה: א' כ"ץ וי' ינוביצקי, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 66-54.

הבידג' ד' [1979] 2008: תת-תרבות פאנק – משמעותו של סגנון, תרגום: ר' כהן, תל אביב: רסלינג.

רגב, מ' 1995: רוק, מוזיקה ותרבות, מה?-דע!, תל אביב: דביר. 

Bennett, T. et al. (eds.), 1993: Rock and Popular Music: Politics, Policies and Institutions, London: Routledge.

Frith, S. 1981: Sound Effects: Youth, Leisure, and the Politics of Rock'n'roll, New York: Pantheon.

1988: "Towards an Aesthetics of Popular Music", in: Leppert, R. and McClary, S. (eds.), Music and Society, Cambridge, Cambridge University Press.

Grossberg, L. 1984, "Another Boring Day in Paradise: Rock and Roll and the Empowerment of Everyday Life", Popular Music, 4, pp. 225-258.

— 1992: We Gotta Get Out of This Place, New York and London: Routledge.

1993: "The Media Economy of Rock Culture: Cinema, Postmodernity and Authenticity", in: Frith, S., Goodwin, A. and Grossberg, L. (eds.), Sound and Vision: The Music Video Reader, New York and London: Routledge, pp. 185-209.

Regev, M. 1994, "Producing Artistic Value: The Case of Rock Music", The Sociological Quarterly, 35, pp. 85-102.

Schwictenberg, C. 1993: "Madonna's Postmodern Feminism: Bringing Margins to the Center", in: The Madonna Connection: Representational Politics, Subcultural Identities, and Cultural Theory, Boulder, Colorado: Westview Press.

Street, J. 1986: Rebel Rock: The Politics of Popular Music, Oxford: Blackwell.

 

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

ברוס ספרינגסטיין. צלם לא ידוע

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×