מכונה

המצאת המכונה והיסטוריה קצרה שלה

המצאת מכונות מאפיינת את הציוויליזציה האנושית משחר ימיה. היא נותנת ביטוי לכוחו המדעי והטכני של האדם, יכולתו להפוך, כלשונו של דקארט, לאדוני הטבע ולשליטו הבלעדי. הכושר לבצע פעילות באמצעות מכונות נועד להמיר מוגבלות יחסית ליתרון בולט. יתרון זה הוא אחד הקריטריונים המבדילים את האדם מן החיה. המכונה מאפשרת לאדם לפעול באמצעות מנגנונים של תיווך והמרה, המגבירים את כוחו של התהליך ואת יעילותו.

האמון במכונה ובטכנולוגיה הפך סימן היכר לרוח הרציונלית של האדם. תהליך זה נמשך מן ההיסטוריה העתיקה (המצאת הבורג, הגלגלת, המנופים), דרך הרנסנס (גלגל הטווייה, הדפוס, "המכונות המעופפות" של לאונרדו דה-וינצ'י) ועד למהפכה התעשייתית במחצית השנייה של המאה ה-18. בתקופה זו חלה מהפכה רבתי, עם המצאת מכונת הקיטור (על-ידי ואט). פולחן המכונה היה לחלק בלתי נפרד מתהליך התיעוש והאורבניזציה, סימן היכר מובהק של המודרניות ותהליכי המודרניזציה. תהליכים אלה התעצמו במאות ה-19 וה-20 – אז הופיע העיבוד הטכני של ברזל ובטון, הומצאו הטלפון, המכונית והמטוס והגיע עידן המכונות החושבות והתקשורת המקוונת של ימינו (ליליי, 1957).

את המכונות ניתן למיין לשתי קבוצות עיקריות:

1. מכונות פשוטות – המנוף, האופַן, המישור המשופע וצירופים פשוטים שלהם, כגון גלגל השיניים, הגלגלת או הבורג.
2. מכונות מורכבות – מכונות הפועלות באמצעות מנגנוני תיווך. מכונות אלו ניתנות למיון משני:

• מכונות העוסקות בייצור ובהמרה של אנרגיה: דוגמאות לכך הם המנועים לסוגיהם, כגון מכונת הקיטור, הטורבינה ועוד. הפעולה המתבצעת בהן היא המרת אנרגיה כימית המצויה בדלק לאנרגיה מכנית או המרת אנרגיה מכנית לאנרגיה חשמלית (גנרטורים, שנאים, מנועים חשמליים).
• מכונות הקולטות אנרגיה ומבצעות פעולה נתונה. סוגי המשנה של מכונות אלה הם: כלים כגון מכונות חקלאיות; מכונות לעיבוד חומר כגון מכונות מזון, טקסטיל ומכונות לייצור נייר; מכונות הרמה ומכונות תעבורה ימית, אווירית ויבשתית; מכונות לעיבוד מידע, תקשורת, דפוס, פיקוח ובקרה ועוד (האנציקלופדיה העברית, תשל"ג: 425-422).

מנגנון הפעולה של המכונה פועל כשרשרת לוגית היוצרת רצף בין חומר גלם העובר תהליכים של קיבוע במקום המיועד, מנגנון ייצור שמארגן את הרכיבים לידי שלמות אחת, מערכת ויסות ופיקוח השולטת בתהליכי הייצור, ולבסוף – מערכת של היזון חוזר ובקרה הבודקת את תקינותה ואת ביצועיה של המכונה. עם סיום התהליך מתבצעת הורדת המוצר מפס הייצור ואריזתו. יעילותם של התהליכים שתוארו תלויה ברמת יעילותו של פס הייצור (Assembly Line), שנוסה לראשונה במפעלי המכוניות של הנרי פורד (Ford). פילוסופיית פס הייצור, שכונתה בהתאמה פורדיזם, הפכה מאז לתווית זיהוי מובהקת של עולם הייצור הממוכן, שהשתלט על המציאות מתחילת המאה ה-20 (Mamford, 1962).

אפשר להבחין בין שני דורות של מכונות: דור המכונות הראשון הוא דור המכונות האנלוגיות. מכונות אלו עוסקות בהמרה של המציאות הטבעית למציאות ממוכנת. דוגמה למכונה מעין זו היא השעון. המכונות האנלוגיות יוצרות ייצוג ישיר והמשכי של הניסיון. הדור השני הוא דור המכונות הדיגיטליות. העיקרון העומד מאחוריהן הוא עיבוד הנתונים מן המציאות ותרגומם למערכת ספרתית (0 ו-1). מכונות אלו מצטיינות בתכונות ייחודיות נוספות: דחיסות, מהירות, מיידיות, מניפולטיביות, קוטביות, בינאריות. האדם הדיגיטלי מתמודד לא רק עם מכונה מן הסוג המסורתי שמבקשת ממנו להתאים עצמו לאופן התפעול שלה, אלא גם עם מכונות הפועלות בתוך רשתות (Networks) היוצרות דיאלוג מרובה חיבורים וקישורים. אופן התפעול של המכונה משתנה בזמן אמת ומייצר מוצרים דיפרנציאליים על-פי התפריטים השונים שהמכונה מציעה. המכונה שוב איננה רק אובייקט פסיבי המתופעל על-ידי המשתמש. היא יוצרת איתו מגע אינטראקטיבי; היא "יוזמת", "שואלת שאלות" וכדומה (ע"ע קיברנטיקה ; אינטרנט).

 

קסם ואימה: מכונות בתרבות

מרכזיות המכונה בחשיבה האנושית חורגת מן הממד הטכנולוגי הצר ומקרינה מהשפעתה על תחומים רבים, כגון פילוסופיה, אמנות, אדריכלות, קולנוע וחיי היומיום. החיים בתוך עולם של מכונות (מעליות, מכוניות, מחשבים, טלוויזיה) ובאמצעות מכונות (טרנזיסטורים מושתלים בלב האדם) מאפיינת את הציוויליזציה החל מן המהפכה התעשייתית במחצית השנייה של המאה ה-18. קרבה זו יצרה תוצאה אמביוולנטית: מצד אחד, תחושת כוח שאין דומה לה; מצד אחר, תחושות התנגדות וחרדה. החרדה נובעת מן ההכרה כי החיים האנושיים, האורגניים, מוקפים במידה הולכת וגוברת באובייקטים אנאורגניים המכתיבים דפוסי חיים והתנהגות (ארון, 1974). דוגמה יומיומית לכך יכולות להיות מכונות התשלום הממוקמות בחניונים של מרכזי הקניות הגדולים, שבלעדיהן אין אפשרות לבצע תהליך תקין של "שחרור" מן המתחם הסגור (ע"ע חברת הפיקוח). ככלל, הקניון הוא מכונת ייצור גדולה המוזנת על-ידי תשוקה וכסף. ארגון המרחב בקניון מחייב את המבקר להשתמש במכונות השונות שהוא מעמיד לרשותו (מעליות, דרגנועים, מכונות תשלום), כדי לממש באמצעותן את תהליך הקנייה.

שליטה "שקטה" זו יכולה להתחלף בחרדה אקטיבית, הנוגעת לפנטזיה על השתלטות "עולם המכונות" (עולם הרובוטים, עולם החייזר), השתלטות "הגולם" על רוח האדם. חרדה זו מפני המכונות, שנוצרו על-ידי האדם אך מרדו בבוראן, היא מוטיב נפוץ בפולקלור העממי, בספרות, במדע הבדיוני ובקולנוע. לדוגמה, המכונות היוצאות מכלל שליטה ומציפות את העיר במטרופוליס, סרטו של פריץ לאנג (1927); פרנקנשטיין, יציר דמיונה הספרותי של מרי שלי;  הסרט עולם המערב (מייקל קריצ'טון, 1973); האנדרואידים (כפילי אדם) בסרטו של רידלי סקוט בלייד ראנר (1982); הדמות שמגלם ארנולד שוורצנגר בסדרת סרטי ה–Terminator (שליחות קטלנית). אלה הן דוגמאות אופייניות לסוג של חרדה-תשוקה, של קסם ואימה, שמעוררות מכונות הגוברות בשכלן ובכוחן על הדמיון האנושי שיצר אותן. עולם טכנולוגי הרווי במכונות נתפס כעולם אפוקליפטי המבשר את חורבן הציוויליזציה (ע"ע טכנוגותיקה). תנועות ניאו-רומנטיות שונות כגון תרבות הנגד של שנות השישים, העידן החדש של שנות השמונים והתשעים ותנועות האנטי-גלובליזציה של ימינו מציגות ביקורת חריפה על תהליכי המיכון והמידוע המאפיינים מערכות תקשורת ובקרה בימינו.

יחד עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שהמכונה מהלכת קסם על האדם. קסם זה מוצא את ביטויו בדמיון הפטישיסטי המוסב אל המכונה, ברצון לחקותהּ, בתשוקה להיות אדם-מכונה. נטייה זו מוכרת בתחומים שונים, כגון בתחום הרכב, וביתר שאת בתחום המחשבים, שבו הממשק שבין האדם לבין המכונה, החושבת "איתו" ומפענחת עבורו מידע ומשמעויות, יוצר שינוי מהותי בהגדרת האדם. בכל אלה מסתמנת נסיגה מעולם הטבע, מהלך מכריע שמתבצע לאורך מאתיים השנים האחרונות ומגיע לשיאו בתחילת המאה ה-21. התוצאה היא חשיבה חדשה המושפעת מעולם המחשבים. הסייברספייס, החלל הקיברנטי, הופך עבור רבים ממציאות פיקטיבית לנוכחות ממשית שבה קשורים חייהם היומיומיים. היווצרותו של הסייבורג ("האדם הקיברנטי", Cybernatic Organism) היא מטאפורה לסימביוזה בין גוף למכונה, אפיון חברתי-פוליטי לחשיבה הטרוגנית הזונחת את הניגוד הבינארי אדם/מכונה ומעדיפה על פניו את המודל ההיבירדי, השעטנזי, שבו מתחברים יסודות מנוגדים והופכים לבשר אחד. דוגמאות קולנועיות לתהליך זה הן סרטים כגון וידאודרום (דיוויד קרוננברג, 1983), מטריקס (האחים [האחיות] ואשובסקי, 1999) ועוד.

קיימות סיבות נוספות לקסם. אלה נוגעות לעניין הפילוסופי שאנו מגלים במכונות: מכונות הן מערכות מורכבות המתייחסות אל העולם הפנימי שלהן (מערכת ההפעלה שלהן) וכן לעולם החיצוני באמצעות ממשק שמצדו האחד ניצב האדם ומצדו השני משפחות רבות של מכונות, שיש ביניהן דמיון. בנוסף, מכונות הן מערכות משוכללות שיש להן פוטנציאל ליצירה עצמית: המכונה מייצרת את המרכיבים שמכוננים אותה. במובן זה, ניתן להשליך את המטאפורה "מכונה" על מערכת ביולוגית (חקר התא), חברתית (המכונה החברתית), בלשנית (השפה כמערכת סימנים) או פסיכולוגית (מכונת הלא-מודע ; מכונת תשוקה). המכונה הופכת אפוא למטאפורת-על המתארת מבנים מורכבים הפועלים בתוך המציאות עצמה. סיבה נוספת טמונה במתח הקיים בין יכולתן של המכונות להתחדש, לקיים את עצמן, ליצור לעצמן "היסטוריה", לבין היותן סופיות, נושאות בחובן את מחזוריות הלידה והמוות; הן יכולות לזרוע מוות בסביבתן אך הן גם יכולות להביא למותן שלהן. לבסוף, המכונות פועלות בקו התפר שבין מורכבות (Complexity) מדעית ובין כאוס. למעשה מדובר במציאות אחת, שהרי מושג הכאוס עצמו מוגדר כסדר בעל מורכבות, דחיסות ומהירות גבוהות במיוחד. כך נחשפת שוב הנחת היסוד: האדם מגדיר אפשרויות שונות של קיומו באמצעות האנלוגיה לעולם המכונה.

 

המכונה כמטאפורה: ייצוגי המכונה באדריכלות ובאמנות

תולדות המכונה חופפות במידה רבה את תולדות התרבות. ייצוגיה תופסים מקום באדריכלות ובאמנות העכשווית (בנהם, 1978). האדריכלות המודרנית ראתה במכונה דגם אוטופי שאותו אפשר להציב כמופת תכנוני. הבית המודרני אופיין כ"מכונת מגורים" וצויד בכל התפקודים שלה: רציונליות, פונקציונליות, ליניאריות, תואם בין חלקים, ניקיון ויעילות – אות ועדות לזיווג היווני הקדום בין יופי לשכל; הבית אמור היה להיות מכונה זוהרת המייצרת יופי, אור והרמוניה. בספרו לקראת ארכיטקטורה, לה קורבוזיה (Le Corbusier), הנביא ההרואי של האדריכלות המודרנית, מכנה זאת "המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים תחת האור" (לה קורבוזיה, [1923] 1998: V). והוא מוסיף:  "[…] ומאז דרשנו 'מכונת מגורים', חוללנו מהפכה עם ההשקפה החדשה לגמרי הזו, כשהצענו לטעון שהמכונה הזו יכולה להיות היכל, והיכל, כוונתנו היתה שכל איבר בבית, מעצם הצבתו בתוך המכלול, יכול ליצור מערכת יחסים מרגשת שחושפת את גדולתה ואת אצילותה של כוונה. וכוונה זו היתה, לדידנו, הארכיטקטורה" (לה קורבוזיה, [1923] 1998:IV -V). הבית, על-פי לה קורבוזיה, צריך לשאוף לסימביוזה בין מבנה פורמלי בעל יחסים תואמים ופשטות צורנית לבין הרגש האנושי, שנועד "לגור" בתוכו. ואכן זוהי האוטופיה המודרניסטית בהתגלמותה: חזרה לצורות נצחיות של מסה ואור; תשוקה להפשטה, צורך לקשור בין מכונת המגורים כיחידה מתועשת לבין משתמש אידאלי, שהוא האדם השלם. מורשת זו, המדברת על "יופייה של המכונה", חורגת מגבולות המודרניות הפוטוריסטית של ראשית המאה ומתקיימת, בצורות שונות, לכל אורכה, עד לברוטליזם של שנות החמישים (סגנון באדריכלות המדגיש את החומרים העירומים של הבניין, כגון שלד, בטון, ברזל) ולהיפר-מודרניזם או לסופרמודרניזם של סוף שנות השבעים, שדוגמתו הידועה היא מרכז פומפידו בפריז.

הזיקה בין מודרניות, תיעוש אורבני ויופי הובלטו גם בזרמים אמנותיים. אפשר להבחין בה כבר בקוביזם ואחר-כך בזרמים כגון פוטוריזם, קונסטרוקטיביזם ועוד. ציוריו של פרנן לג'ה (Léger) יכולים לשמש דוגמה מובהקת לכך. היופי המתועש והמסוכן, היופי המהפנט של המהירות והטכנולוגיה, העוצמה הזוהרת של עולם המכונות, היו מוטיבים מרכזיים גם ביצירתם של אמנים פוטוריסטיים כגון אומברטו בוצ'יוני (Boccioni), ג'אקומו באלה (Balla) ואחרים. ביצירתם השתקפה העיר כמגה-מכונה הקורנת יופי ועוצמה. באמנות העכשווית מופיעה מגמה חדשה של השגבה ממוכנת היוצרת סינתזה בין הנשגב לבין עולם המכונות. סימביוזה זו, שפרדריק ג'יימסון (Jameson) מכנה בשם "הנשגב ההיסטרי" (ג'יימסון, [1984] 2002), יוצרת מציאות רדיקלית: הממד הרומנטי-המסורתי, הקושר בין הנשגב לבין הטבע, מפנה מקום למציאות שבה הליבידו האמנותי פונה אל העולם המנוכר והקר של המכונות. זהו "הנשגב הסכיזופרני" הנטוע בעולם המכני-מדעי ומתקיים בתוכו (ליוטאר, [1979] 1999). צירוף קוטבי זה יוצר את הריק הבלתי ניתן לייצוג. דוגמאות לרומנטיקה "ממוכנת" זו באמנות הישראלית נמצא בעבודותיהם של דגנית ברסט, גבי קלזמר, יצחק לבנה ואחרים.

הערצת המכונה היתה שלובה, כאמור, בניסיון אוטופי מודרניסטי לכונן עולם חדש ואמיץ, מתוקן ורציונלי, המסיג לאחור דעות קדומות (Mamford, 1962). הטכנולוגיה אמורה היתה להשתלב בחזון זה של גאולה חילונית שהוצע לכול. החשיבה הפוסטמודרנית מבקרת ומאתגרת אופטימיות זו. היא מצביעה על כוחה המאיים של הטכנולוגיה. פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי היו ראיות פטאליות לכוח ההרס הטמון במכונות משוכללות. אם נוסיף לכך את הטראומה של אושוויץ, נאלץ להודות כי מכונת ההשמדה הנאצית פעלה ביעילות מרשימה והגיעה לנורמות ייצור גבוהות של גוויות וערימות נעליים (ע"ע שואה). לאחר מלחמת העולם השנייה לבשה ההתנגדות לאושוויץ גם צורה של התנגדות למכונה ולטכנולוגיה בכללותה. המפנה הפוסטמודרני סימן חשדנות חדשה ביחס לניקיון כפיהם של שוחרי הקדמה. צורות עכשוויות של התנגדות הופנו כנגד תהליכי הגלובליזציה הנשענים על תקשורת מחשבים עולמית, אינטרנט, שליטה על מאגרי מידע ועוד. הביקורת שנמתחה על תהליכים שבהם מילאו המכונות הדיגיטליות תפקיד מרכזי סימנה גם חשדנות גוברת ביחס לקפיטליזם בעידן המכונה העכשווי (קורצוויל, 1999).

 

עתידן של מכונות בחברת הצריכה והמדיה

מה יהיה תפקידן החברתי והמוסרי של המכונות בדורות הבאים? האם הן ימלאו את התפקיד האפוקליפטי שיועד להן, ידיחו את האדם ממעמדו ויהפכו אותו לקורבן חסר אונים של הישגיו? האם יצליחו למוטט את זיקתו לטבע ויהפכו אותו ל"תלוי מכונה"? ובנוסף: האם תצלח מחאתם של אנשי איכות הסביבה, שוחרי טבע וירוקים, אקטיביסטים ופעילי תקשורת, מתנגדי הגלובליזציה והלוחמים בתאגידים הגדולים? האם יעלה בידם להדוף את הנוכחות הכובשת של המכונות? האם ניתן יהיה להתגבר על פיתוייהן של מכונות צריכה כגון הקניון או הטלוויזיה? האם יכולות פשטות וטבעיות לתפוס את מקומו של התחכום המניפולטיבי? (אדורנו והורקהיימר, 1993). זוהי שרשרת של שאלות, שחלקן כבר טופלו במסגרת דיסציפלינות שונות כגון הדטרמיניזם הטכנולוגי – תאוריה הרואה בפיתוחן של טכנולוגיות ומכונות חדשות את הבסיס ליצירתן של תרבויות שונות. אף כי אין בידינו תשובות פסקניות לכך, קשה להניח כי המכונות עתידות להיעלם מן העולם ולחדול מהשפעתן על חיי היומיום. להפך, חיינו הופכים יותר ויותר ל"מתוּוכי מכונות"; דוגמה אופיינית לכך הן "הקופסאות המדברות" נוסח הטלוויזיה והממשק המתרחב בין המשתמש לבין העולם האינטראקטיבי של האינטרנט.

מעניין לעמת בין שתי "מכונות תקשורת": הטלוויזיה והאינטרנט. הטלוויזיה אינה רק טכנולוגיה ניטרלית, מדיום נוסף שבאמצעותו אפשר להתבונן בעולם. על שום השפעתה על חיי היומיום מעצבת הטלוויזיה את הצופה בצלמה: במידה זו או אחרת, חלקים רבים ממה שמקובל לכנות "מציאות", או "עובדות", הם תמונות ודימויים שלקוחים מן הטלוויזיה. מכונה זו מותירה את הנמען פסיבי, נשלט על-ידי הגופים המשדרים, הקובעים את השכבה הפיזית (המסך האלקטרוני), הלוגית (שפת הטלוויזיה) ואת רמת התוכן (משמעויות). האינטליגנציה מצויה אצל הגוף המשדר; לקצוות, שם נמצאים הצופים, לא נותר הרבה מה לומר (ע"ע זפינג). מכונת האינטרנט בנויה באופן הפוך. האדריכלות של הרשת מבוססת על ההנחה שהשכל נמצא בקצוות, אצל המשתמשים (ע"ע אינטראקטיביות). זו רשת ללא מרכז. היא מאפשרת שימוש חופשי בשפה, בניגוד לשפת הטלוויזיה, הנשלטת על-ידי הגוף המשדר. הגם שמדובר במדיום המאפשר חופש וצירופים לוגיים ללא הגבלה, הרי שלדעת חלק מן התאורטיקנים גם חופש זה עשוי להיות מוגבל; זאת אם גופים קפיטליסטיים אדירי כוח ישתלטו על הרשת ויהפכו לספקים בלעדיים של אינטליגנציה המשרתת את מטרותיהם הפיננסיות.

כך או אחרת, דומה כי גורל האדם כבר נקבע: עליו לחיות בקרב המכונות, "להתיידד" איתן, לרַצותן. עם זאת, ראוי שלא לשכוח: המכונות, ואפילו המשוכללות שבהן, נועדו לשרת את האדם. עמדה זו עשויה לעודד יחס אירוני כלפי עולם המכונות המקיף אותנו מכל עבר. אנו נאלצים להכיר בכך שהדרך חזרה אל גן העדן הנוסטלגי שלפני עידן המכונה כבר חסומה. ואולם גם בתוך "הגיהינום הטכנולוגי" יש לחפש ממשקים המאפשרים התנגדות. עומדות לפנינו ארבע אפשרויות לפחות: (א) הערצת המכונה והתמסרות מוחלטת לעוצמתה; (ב) אסתטיזציה של עולם המכונה – בחינת השפעתן של מכונות על חיינו באופן הדומה לאפקט שיוצרים משחקים על המציאות: המשחק הוא חלק מחיי היומיום של הפרט והקולקטיב, אך במובן ידוע הוא מתקיים בספֵרה אוטונומית ונבדלת מן המציאות עצמה; (ג) העדפת מכונות מענגות, "מכונות תשוקה" במינוחם של דלז וגואטרי (Deleuze and Guattari, [1980] 1988), הפועלות בשירותה של כלכלה ליבידינלית; העדפת "מכונות רכות", המייצרות הימור, זרימה רב-כיוונית של המציאות, על פני מכונות ליניאריות ורציונליות המייצרות צרכים וסיפוקים חד-סיטריים; (ד) אסטרטגיה של נידוי: תפיסת המכונה כאויב ושימוש בפרקטיקות של שיבוש תרבות, שמטרתן למוטט את שלטונה של המכונה בחיי היומיום. מתנגדי המכונה אכן מבקשים מאיתנו להתמודד עם מכונת הצריכה והשיווק. על-פי גישה זו, שומה עלינו להיפטר מן הלוגיקה המותגית, ההופכת את מכונת השיווק לחזות הכול. תנועות אקטיביסטיות שונות מבקשות לבטל את שלטון התאגידים בחיינו, ובמקביל לחסל את מכונת הצריכה המזינה את קיומם (לאסן, 2002; קליין, 2002). דומה כי אי שם, בין התמכרות מוחלטת לבין התנגדות נחרצת, מצויות האפשרויות האפקטיביות לתגובה.

תחום: אסתטיקה|חברה ופוליטיקה|חיי יומיום|טכנולוגיה|מדעים|מודרניזם|מחשבה|שיח

רגש: בטחון|בידוד חברתי|הקלה|התרוממות רוח|חרדה ופחד|נהנתנות|נוחות|ניכור|תלותיות

אישים: אדורנו תיאודור, ארון רמון, באלה ג'אקומו, בוצ'יוני אומברטו, בנהם ריינר, ברסט דגנית, ג'יימסון פרדריק, גואטרי פליקס, דה-וינצ'י לאונרדו, דלז ז'יל, דקארט רנה, הורקהיימר מקס, ואשובסקי לאנה, ואשובסקי לילי, טופלר אלוין, לאנג פריץ, לאסן קאלה, לבנה יצחק, לג'ה פרנן, לה קורבוזיה, ליוטאר ז'ן פרנסואה, ליליי שמואל, ממפורד לואיס, סקוט רידלי, פורד הנרי, קורצוויל ריי, קלזמר גבי, קליין נעמי, קרוננברג דיוויד, קריצ'טון מייקל, שוורצנגר ארנולד, שנהב יהודה

Large Fourdrinier-style paper-making machine
Wikemedia Commons