שוליים (פריפריה) / מרכז

בשיח פילוסופי המושג "שוליים" מזוהה עם תורת הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה (Derrida). בתולדות ההרמנויטיקה המסורתית, טוען דרידה, שוליים פירושם המרחב המשני של הדף, העומד ביחס ישר למרחב הראשי, שהוא גוף העמוד. השוליים הם מחוץ לגוף הרשמי, בחזקת מקום של גלות שנועד להערות שוליים, לתיקונים, למחיקה ואף לצנזורה (Derrida, [1972] 1982). התפיסה המודרניסטית מבליטה את הגבול בין עיקר לטפל, בין מרכז לשוליים, בין גוף הדברים לבין התוספות (ע"ע סופלמנטריות). זהו יחס היררכי מובהק. אולם כשם שהמילה supplement פירושה גם הוספה (על השלם) וגם השלמה (של השלם) (Derrida, [1967] 1976), כך גם בעניין השוליים: התמוססות הגבולות בין גוף הדברים לשוליהם. המשמעות חוצה את גבולותיה המסומנים ויוצאת להרפתקה נועזת, הרפתקה של יתרות (excess) בתוך הטריטוריה של האחר, הטריטוריה של השולי (ליוטאר, [1979] 1999).

התמוססות הגבולות בין האני לאחר ובין המרכז לשוליים מפיגה במידה ידועה את סוגיית ההיררכיה והכוח. סוגיה זו נוגעת תמיד בשאלה "מי היה שם קודם", מי יכול לטעון לכתר הראשוניות והמקור (origin) (Derrida, [1972] 1981). בצורות שונות, ובעזרת מונחים שונים, דרידה חוזר שוב ושוב לשאלת היחס בין גוף למסגרת (Derrida, [1978] 1987), בין התחלה לסוף, בין פנים לחוץ, כלומר לשאלת הגבוליות של המקומות הפיזיים, הנפשיים והמושגיים שלנו (שם; Derrida, 1993). כל פעולה של סימון גבולות כרוכה בסתירה עצמית ולכן היא הופכת למשחק אינסופי של הבדלים; כל פעולה של סימון (marking) היא תמיד פעולה של "הערת שוליים" (re-marking) ביחס לכתוב. תפיסה זו, המבקרת את העמדה הסטרוקטורליסטית נוסח קלוד לוי-שטראוס (Lévi-Strauss) ואחרים, מציגה את כישלונה של התבנית הבינארית לייצג באופן "סופי" מציאות שהיא מטבעה "יתרה" – היינו חורגת מראש מייצוגיה האפשריים. לא זו בלבד שעמדה זו לא מותירה את האחר "בחוץ", אלא שהיא משרטטת את קיומו כתנועה מתמדת המחלחלת פנימה למרכז ומטשטשת את הגבולות בין פנים לחוץ (ע"ע לימינליות).

גלישת המשמעות מעבר לגבולותיה המוכרים והמסומנים יוצרת טרנסגרסיה (חציית גבולות) ומאפשרת דינמיקה של מגעים אינטימיים ובלתי רשמיים, האמורים לטשטש את ההיררכיה המסורתית שנקבעה. לתיאור זה יש יתרון שאסור להחמיצו: הוא ממקם את המרכז בתוך השוליים ואת השוליים בתוך המרכז. לשון אחר, הוא מבטל את היחס הניגודי הנוקשה פנים/חוץ, חשוב/שולי, שייך/לא שייך, הגמוני/נשלט. האני (המרכז) ממוקם כעת בתוך האחר (השוליים) שלו. בעקבות זאת מתפורר המרכז כישות מהותנית, קבועה ונצחית. המרכז נמצא בתנועה לעבר השוליים, תנועה הזוכה למשמעויות משתנות בהתאם להקשרים פוליטיים, סמליים והיסטוריים בני שינוי. הקיום הבינארי הישן עובר תהליך של היסטוריזציה והופך למצב זמני, תלוי תרבות, פועל יוצא של מאבק פוליטי מתמיד (גורביץ', 2007).

תיאור זה מבהיר כמה מן ההשלכות הפוליטיות המיידיות הנובעות מן הדיון הפילוסופי. שכן עמדה ביקורתית, הדוחה את היחס הניגודי מרכז/שוליים, דוחה גם את הרצון לטוטליזציה המובלע בכל שיטה או תהליך סגור. נראה לכאורה כי המציאות התקשורתית והפוליטית בעידננו מוצף המידע מחזקת את עמדתו של דרידה: האינטרנט, למשל, הוא אמצעי המבוסס על תנועה רב-כיוונית, ריבויית ובלתי היררכית של מידע. זהו ידע בלתי מצונזר שאינו מוחק את השוליים שלו אלא מבטיח זרימה חופשית, לא ליניארית ולא היררכית של טקסטים, בלי תחנת מיתוג מרכזית המסננת את הדברים. מבנה זה אמור היה לבזר את הכוח וליצור דמוקרטיזציה של הידע, משום שהוא מבטל את הניגוד הבינארי בין ידע סמכותי ולגיטימי לבין ידע מפוקפק ו"שולי". ואולם המציאות הקפיטליסטית, השלטת ברשת, רחוקה מן האוטופיה הדרידיאנית: הרשת נשלטת על ידי ספקי אינפורמציה שהם בעלים של האתרים המרכזיים. התנועה "החופשית" של המשתמשים מפולחת ומוזרמת על ידי בעלי עניין פוליטיים וכלכליים (וימן, 2008: 373-366).

גם במציאות חיצונית החורגת ממרחב הרשת, מתקיים הניגוד מרכז/פריפריה במלוא עוצמתו; ההנחה בדבר התמוססות הניגודים נשמעת אוטופית לנוכח המציאות החברתית והפוליטית הממשית. המרכז הוא עדיין הסוכן העיקרי ליצירת נורמות ותכנים ברמה הארצית. הפריפריה מוגדרת בעיקרו של דבר כ"מרחב של מַעבר" שבו אנו חולפים בדרכנו אל היעד. המרכז, לעומת זאת, מוגדר כתכלית וכמטרה לעצמה, כמקום ייעודי שאליו אנו עולים לרגל (היילברונר ולוין, 2007).

בכך כמובן לא מסתיימות ההשלכות הפוליטיות של ערעור התבנית מרכז/פריפריה. לממד התקשורתי-אינפורמטיבי יש להוסיף ממד פוליטי-חברתי הנוגע לשאלות כגון גזע, מעמד, מגדר ושיח פוסט-קולוניאלי. דוגמה לכך היא מחקרו של אדוארד סעיד ([1978] 2000) בשאלת האוריינטליזם. סעיד מראה כיצד דימוי המזרח בעיני המערב יצר שיח שהפך את האוריינט למושא של לימוד ולאובייקט של שליטה. בידולו של תחום הידע המכונה "אוריינטליזם" הפך את ההתנסות עם האחר למושא מחקר פורמלי-רציונלי של המרכז. כך הוצב האוריינטלי כניגודו של העולם המערבי, כשוליים אקזוטיים ואקספרסיביים מול העין האנליטית, החוקרת והשולטת של המערב – המרכז.

חוקר התרבות הומי באבא (Bhabha, 1983, 1994) מציע גרסה ביקורתית אחרת בשאלת השיח הפוסט-קולוניאלי. באבא מתנגד למודל הבינארי של סעיד – אני/אחר, טוב/רע, חזק/חלש, מדכא/מדוכא, כוח/תשוקה, מרכז/פריפריה – ומבקש ליצור מקום היברידי, מקום של כלאיים, שהוא לא אני וגם לא אחר, אלא משהו המנוגד למונחים אלה ולטריטוריות הסמליות שלהם. לדעתו החלופה היא דווקא הכרה בפיקציה של הסטריאוטיפים הלאומיים, הכרה בקיומם ההכרחי בחיי המדוכאים. רק בשעה שקורבנות הקולוניזציה ייכנסו לתפקיד המוגזם, עתיר הפנטזיה והנוסטלגיה שכפו עליהם הקולוניאליסטים, אפשר יהיה לאתר את מקור הדיכוי. באבא מצביע על "חיקוי קולוניאלי" (colonial mimicry) החושף את הקשר הסימביוטי בין מדכאים למדוכאים: המדוכאים הפנימו חלק מן הסטריאוטיפים הקולוניאליים ולמדו לנהוג כמו מדכאיהם, אך לא זכו בריבונות ובחירות שהיו מנת חלקם של המדכאים. החיקוי הקולוניאלי חושף את יחסי המשיכה-דחייה בין הצדדים ומעמידם לבחינה ביקורתית. הוא מבליט את עמדתו של הקורבן הקולוניאלי כמי ש"נראה ומדבר בדיוק כמו האדון" אך בכל זאת אינו כמוהו. הדיכוי התרבותי מוצג כדיכוי מרצון, היינו כהדחקה של הקורבן שהפנים לכאורה את הנורמות המדכאות של התרבות הקולוניאלית, התרבות של המרכז. נוסף על כך, טוען באבא, זוהי גם הזדמנות לבדוק כיצד התיאוריה הביקורתית גימדה במו ידיה את "הסובייקט הקולוניאלי", מושא בדיקתה, ודחקה אותו לשוליים. היא עשתה זאת בסרבה להכיר במציאות שבה קיומו האותנטי של המדוכא הוא דווקא קיומו החקייני וההיברידי, המורכב מן ההדחקות שהותירו בו שנות הכיבוש. עמדה זו מציבה אתגר בפני הגרסה שטענה להגמוניה מוחלטת של המדכאים; היא גם חושפת את מושג הזהות כנתון בלתי יציב המשפיע הן על הכובשים והן על הנכבשים.

מצב דומה עשוי להתפתח כאשר אנו מעבירים את הדיון התיאורטי בציר מרכז-פריפריה ליחסים בין אשכנזים למזרחים או בין שדרות לרמת אביב ג'. הבעיה אינה נובעת רק מן ההגמוניה המובהקת של המרכז על הפריפריה, אלא גם מהתפוררות הזהות של הפריפריה ככזו, כמקום בעל מסורות מקומיות ייחודיות. זאת ועוד: אפשר לטעון שהבעיה אינה מסתכמת בקורלציה בין קיטוב עדתי לקיטוב מעמדי, אלא שהשיח האשכנזי ההגמוני הופנם בפרקטיקות של המזרחים ה"משוכנזים". גם במקרה זה האסטרטגיה של באבא – החיקוי הקולוניאלי הנלעג – נראית עמדת פתיחה רלוונטית לשאלת החברה הרב-תרבותית בישראל, שקיומה נחשף ביתר בירור במרחב שבין מרכז לפריפריה (יונה, 2005).

היחס בין מרכז לפריפריה עבר שינוי מעניין במאה שנותיה של ההיסטוריה הציונית בארץ ישראל. ב-1910, כשנוסדה "אם הקבוצות" – דגניה – ליד הכינרת, איש לא יכול היה לטעון כי היא פריפריה ביחס למרכז (באותה עת, בשנת 1909, נוסדה גם תל אביב). הריחוק הגיאוגרפי לא יכול היה לטשטש את העובדה כי בדגניה ובעשרות קיבוצים "פריפריאליים" שהוקמו במרוצת השנים חיו ופעלו מעצבי הנורמות של החברה הישראלית. באותם ימים הפריפריה הגיאוגרפית היתה אפוא מרכז אידאולוגי, משום שהיתה הכוח ההגמוני המרכזי של היישוב, המקום שממנו קרנה הבשורה האידאולוגית החוצה והאירה למרחקים. בשלב מסוים התהפכו היוצרות. ראוי לשים לב לתהליכים הבאים:

• הקמתן של עיירות פיתוח במקומות מרוחקים בארץ: תושבי העיירות, רובם מזרחים, לא ראו עצמם כאליטה מגשימה אלא כציבור פסיבי, ש"הופנה" אל מקומות אלה מכוח מדיניות פיזור האוכלוסין ששלטה בעידן בן-גוריון. מובן כי ציבורים אלה, שנטו להזדהות עם המדינה, לא יכלו למלא בה אותו תפקיד מוביל שנטלו על עצמם השכנים חדורי המוטיבציה שחיו בקיבוצים.
• ירידת קרנו של הקיבוץ כסַמָּן אידאולוגי בחברה הישראלית החל משנות השבעים של המאה ה-20: התפוררות הרעיון הקיבוצי תרמה באופן אירוני להפיכת הקיבוצים לפריפריה נפשית ותרבותית מול המרכז האינדיווידואליסטי והליברלי שנטה את אוהלו בתל אביב.
• הזיקה בין הקיבוץ למרכז: אף כי הקיבוץ ירד מנכסיו הסימבוליים והחומריים בהשוואה לתפקיד ההגמוני שמילא בעבר, היתה זו עדיין אוכלוסייה "חזקה" (אשכנזית, חילונית, "תרבותית") שקיימה יחסי גומלין הדוקים עם אוכלוסיות בעלות נורמות דומות במרכז. אוכלוסייה זו שוב מצאה עצמה ניצבת מול אוכלוסיית המזרחיים/רוסים/אתיופים, שהיו ההרכב החדש של האוכלוסייה בעיירות הפיתוח.
• הרחבת הפער מרכז – פריפריה: התהליכים המתוארים כאן לא זו בלבד שלא תרמו לצמצום הפער בין המרכז לפריפריה או בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח, אלא אף תרמו להעמקתו. כעת נוסח הפער מחדש: המרחק שנפער בין "המקום האידאולוגי" (עיירות הפיתוח) לבין המקום האינדיווידואליסטי-ליברלי שזוהה עם תל אביב ודימויה כ"בועה" נפשית ותרבותית. "המקום האידאולוגי" היה המקום שבו ניתן ביטוי לשסעים החברתיים והתרבותיים; המקום השני (תל אביב והמרכז) קוּשר עם אינדיווידואליזם נהנתני שנועד למָרב את רווחי העושר והמימוש העצמי של הפרט. תיאור מעין זה משקף את הפריפריה כמקום שבו מתרחשים עדיין מאבקים אידאולוגיים אנכרוניסטיים כביכול (מנקודת המבט הצינית של המרכז), שאין להם דבר עם הישראליות החילונית והמעודכנת של ראשית האלף השלישי. גם בגילויה החדש לא הצליחה אפוא הפריפריה של האחר (המזרחי, הרוסי, האתיופי, העני) להתחבר עם הישראלי החדש, שזוהה עם קול המרכז ועם הטקסטים המעודכנים שלו.

השיח הפמיניסטי הוא תחום מרכזי נוסף שבו נוצרת הדינמיקה מרכז-פריפריה. שיח זה זיהה עצמו באופן מסורתי עם המרד של השוליים במרכז. הוא ניתח את דחיקתה של האישה לשוליים החברתיים, הפוליטיים והסמליים של המציאות והציע דרכים להילחם בתופעה. שיח זה ביקש לבדוק את הפערים הפוליטיים והמעמדיים בין נשים וגברים בחברה הישראלית ולדון בייצוגיהם  בספרות, בקולנוע ועוד (לובין, 1998, 2002, ; זנגר, 1998) השיח הפוסט-פמיניסטי, לעומת זאת, הציע הסתכלות רדיקלית, שלא ביקשה להשוות את תנאיו של אזור השוליים (האישה) לתנאיו של המרכז (הגבר). בהשפעת תיאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות קיבלה על עצמה האישה עמדה אנטי-מהותנית, שביקשה לוותר על החיפוש הכפייתי אחר ייצוגה של "האישה האמיתית", האישה המהותית, שתתייצב בגאון מול הגבר. הביקורת על התבנית הבינארית תמכה בניסיון למוסס את הניגוד גבר/אישה בעידן של התפוררות הסובייקט ולהופכו למערכת של הבדלים (גורביץ', 1997: 142-131; Kristeva, 1981; Irigaray, 1985).

המושג שוליים או פריפריה, נועד להגדיר את השכבות המוחלשות והמוכפפות, שהן מיעוט בתוך הגוף הכללי של החברה. שוליים אלה זוהו עם שכבות חברתיות-כלכליות נמוכות ועם אזורי פריפריה לאומיים ואזורי פריפריה עירוניים (שכונות עוני) (ע"ע צפון/דרום). אולם בימינו, כפי שהראה פילוסוף התרבות מישל דה סרטו (de Certeau, [1980] 1984), הפכו השוליים לרחבים: השוליים הם למעשה הרוב. מבחינה פרגמטית נכללים בהם כעת כל מי שאינם מוגדרים כיצרני תרבות כגון אמנים, הוגי דעות, אנשי תקשורת ומנהיגי דעה. פעילותם של הבלתי יצרנים היא אנונימית (unsigned), אינה ניתנת לקריאה (unreadable) ואינה ניתנת לייצוג סמלי (unsimbolized). פעילות זו היא מחוץ לתרבות הרשמית. הדרך היחידה הפתוחה בפני הלא-יצרנים היא להשתתף בתרבות באמצעות צריכת טובין, אייקונים וערכים. הצרכנים מוזמנים לקנות את הסחורות הנוצצות (לרבות סחורות סמליות) שהכלכלה ה"מורשה", כלכלת המרכז, מייצרת. העובדה שמדובר ברוב מספרי אינה פותרת אותו מעמדתו השולית ביחס למרכז, אלא רק מחריפה את מצבו. המסקנה המתבקשת היא שיש לחפש דרכים שבהן השוליים הרחבים יוכלו לבוא לידי ביטוי כקול מקומי-הטרוגני, מגזרי ורגשי, מול ההומוגניות הממרכזת של הקול הלאומי, קול המרכז, המזוהה עם קבוצות הגמוניות בחברה.

מעצם טבעם מאופיינים השוליים באי-יציבות, בתנודתיות, בניידות של רעיונות, סחורות ואנשים. מולם ניצב ה"מרכז" החותר להסדרה יציבה וקבועה של המרחב הגיאוגרפי, המנטלי והתקשורתי (אברהם, 2000). מדובר אפוא באינטרסים סותרים: המרכז מבקש להכיל בתוכו אותם יסודות שוליים המערערים על הסטטוס קוו (ריבוי, נוודות, אי-שקט). תיאור זה משקף את פוטנציאל הקונפליקט בין הצדדים גם ללא קשר לתכנים הנוהגים במרחבים אלה. שאלת ההתקרבות בין המרכז לפריפריה תלויה בשינוי רדיקלי של המודל הבינארי עצמו. פירוקו של המודל ייצור מערכת מבוזרת שתפחית את ממדי הדיכוי התרבותי ותתרום לשגשוגם של קולות רבים בשיח החברתי. מהלך כזה יקרום עור וגידים אם ישכילו הפריפריות ליצור אלטרנטיבה תרבותית שתתייצב מול המרכז. פירושו של דבר להשתחרר מן הדיאלקטיקה של העבד (הפריפריה) המנסה להדמות  לאדונו (המרכז). הפריפריה תמרוד בעמדת העבד  ותאמץ לעצמה את האסטרטגיה של האדון. על פי הדיאלקטיקה ההגליאנית, רק אמירת הלאו מיילדת את חירותו של הסובייקט, מגלה את קיומו הייחודי מול המרכז הדכאני שאליו השתייך בהיותו "עבד". בתפיסה חדשה זו, הפריפריה מאמצת לעצמה עמדה מינורית מבחירה, ורואה בשוני ובהיבדלות פרויקט ראוי לטיפוח (כ"ץ, 2008: 56).

הואיל והמרכז מזוהה בדרך כלל עם תפיסה מערבית-אוניברסליסטית, הרי שהפריפריה עשויה להציג עמדה המבוססת על רצף היסטורי-תרבותי, פיתוח זהות קהילתית מקומית, התחברות לפרקטיקות פרטיקולריסטיות ואתניות, חזרה למסורות תרבותיות ומוזיקליות שאיפיינו את הגולה ועוד. הריבוי התרבותי  של הפריפריה  יעומת עם התביעה להומוגניות דכאנית, אותה נושאת תרבות המרכז. פריפריות מתחדשות שנוקטות אסטרטגיות אלה עוברות תהליך של העצמה; הן מתחילות להאמין בערכים החלופיים שהן נושאות. הן חותכות את חבל הטבור שקשר אותן להרגל הישן של שלילה עצמית מתמדת,לפיה הפריפריה מתמסרת מתוך התלהבות מופרזת לקודים של "איכות" שאותן מכתיב המרכז. כעת הפריפריה שוב אינה מתמקדת בחיקוי נלעג או נלהב של המרכז. היא מאמצת לעצמה קול אחר. זהו מעין אליטיזם נגדי המדגיש  יצירתיות וחדשנות, שאינן מוכָּרות עוד למרכז, אף כי הן עשויות בבוא העת לחלחל לתוכו ולהשפיע על צביונו, ואף לעצב מחדש את גבולות  הקונצנזוס (פדיה, 2008: 167-127).

תהליך זה עשוי להתרחש אם הפריפריה תסרב ליטול חלק במשחק הנפשי-תרבותי אותו מכתיב המרכז. האחרון פועל באמצעות שתי אסטרטגיות של הדרה: דיכוי תרבותי גלוי, שאמור "לסנן" את הטקסטים המוזיקליים או הספרותיים של הפריפריה, לסרב להעניק להם קול או ייצוג. האסטרטגיה השניה, המתוחכמת יותר, היא לדחוק את הקול המזרחי או האתיופי או הרוסי, לתוך גטו פולקלוריסטי או אתני תחת הכותרת המתנשאת של "חומרים אותנטיים". אסטרטגיה זו מבקשת לסמן את המוצר המזרחי, לדוגמה, באמצעות שפה ייחודית, נוחה לעיכול ולזיהוי, למשל תחת הכותרת "מוזיקה ים-תיכונית". התיוג אינו מאפשר לאומן המזרחי לתאר את עולמו האמיתי כמי שמאותגר על ידי המתח שבין מרכז לפריפריה, כמי שמציע היברידיות חדשה, שהיא תוצאת החיבור הכאוב שבין העולמות התרבותיים. על האומן האחר – האומן המזרחי, הרוסי, האתיופי וכיוצא בזה  – להעז ולתת ביטוי למציאות מורכבת זו. כך יבוא לידי ביטוי העושר התרבותי שהביא איתו "משם", מבית ההורים, משפתם הייחודית; רק כך ניתן יהיה לשרטט את הדיאלוג הבעייתי שבין האומן "הגולה", איש הפריפריה  עם מוצאו התרבותי מצד אחד, ועם תביעותיו של המרכז המערבי האוניברסלי, מצד שני (אדף, 2009).

יחד עם זאת, ברור כי גם עמדה "חזקה" זו לא תבטל לחלוטין את יחסי הכוח השוררים בין מרכז לפריפריה: יחסי הכוח, כפי שהראה פוקו, מכוננים את המבנה החברתי עצמו. ואולם  גישה זו תתרום, ולו במעט, לצימצום הדיכוי התרבותי. ריבוי של שוליים יפעיל לחץ על המרכז לנהל דו-שיח עם התודעות המינוריות, שאף הן אינן עשויות מעור אחד. הלגיטימציה של הריבוי תאפשר לפריפריות להישיר מבט אל המרכז, ליצור התנגדות לנקודת מבטו המתנשאת, החודרת, הכול- יכולה. כך יורחבו גבולות הבחירה שלנו בין ערכים ואמונות מנוגדים.

נסכם: מרכז ופריפריה אינם רק מונחים גיאוגרפיים. אף כי קיומם עשוי להחשף באמצעות פריפריות "דרומיות", למשל – עיקר נוכחותם במישור הסמלי והמדומין. ואכן ניתן לחשוב על ניגודים בינאריים אלה במושגים של קהיליות מדומיינות שחבריהן נזקקים לקודים תרבותיים דומים (כ"ץ, 2008: 51). תפיסות מדומיינות אלה יוצרות זהויות תרבותיות הרואות  עצמן נבדלות מזהויות תרבותיות אחרות. ברור כי המרכז ההגמוני נוטה להתבונן מלמעלה בקהילות אחרות, הוא  שואף  לקבע את האחר מחוץ למסגרת מבטו, ואולם לאחרון נשמרת זכות ההתנגדות. התקוממות הפריפריה כנגד המרכז עולה בקנה אחד עם מגמות פוסטמודרניות השוללות את קיומן של נורמות אוניברסליות ומהותניות, להן טוען המרכז (Richard, 1993). תוצאת התהליך היא כינונה של זירה רב-תרבותית, משקל נגד למיטת הסד המונולוגית של המרכז.