תקינות פוליטית

Political Correctness

Source: Bigstock - 100109879

"גבולות עולמי הם גבולות לשוני".

לודוויג ויטגנשטיין, מאמר לוגי-פילוסופי, 5.6.

פרקטיקה במאבק נגד הסטנדרטים הרווחים במשטר לשוני מסוים. הניסיון לעצב באמצעות הלשון סדר יום תרבותי חלופי, התומך בקבוצות מיעוט ונלחם נגד קיפוחן בחברה. ההנחה כי השפה וכן הסטריאוטיפים, המסורת, הקניין הספרותי והחדשות המקובלות הם אמצעים בידי הקבוצה השלטת להנחיל את ערכיה ההגמוניים בקרב קבוצות אחרות. התרבות השלטת נוטה להסוות את האינטרסים הכוחניים שלה תחת השמיכה הרחבה של "מצבים אוניברסליים", "טבעיים", מקובלים על הכול, וכך למנוע מקבוצות המיעוט, שאינן מיוצגות במשטר המשמעות שלה, לבוא לידי ביטוי ולהשמיע את קולן. האסטרטגיה של התקינות הפוליטית גורסת כי יש לערער את הבסיס האוניברסלי שעליו מבוססת שליטה זו על-ידי הצעות לשינויים ולתיקונים בשימוש הלשוני. אלה יקרינו על העולם החברתי והפוליטי ויעודדו שינויים מהותיים בתוכו.

נקודת המוצא ל"תקינות הפוליטית" היא ההנחה שאפשר לעצב את המציאות באמצעות שינוי בכללי המשחק הלשוניים: האופן שבו נדבר על אודות המציאות יקבע את משמעותה. המשפט "גבולות עולמי הם גבולות לשוני" – הלקוח ממאמר לוגי-פילוסופי של לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein) – טוען כי השפה אינה רק כלי המשקף את המציאות, אלא מנגנון המעצב ומייצר אותה מחדש (ע"ע משחקי לשון). לדוגמה, אם נפסיק להשתמש במילה "כושי" ונשתמש במקומה בכינוי "אפרו-אמריקאי", איננו מבצעים שינוי "קוסמטי" בלבד, אלא מחוללים מהפכה קטנה באורח החשיבה שלנו: אנו חושפים את העובדה שהכינוי "כושי" אינו מובן מאליו שכן הוא נועד ליצור תיוג מפלה מנקודת מבטה של הקבוצה הלבנה. הכינוי החלופי "אפרו-אמריקאי" מבליט שוני לגיטימי במסגרת הגיוון הרב-גזעי והרב-תרבותי של אמריקה.

דוגמה אחרת היא השימוש במילה "נכים" במשפט "ראיתי קבוצת נכים על שפת הים". משפט "תמים" זה ייחשף במלוא כיעורו אם נביא בחשבון כי הכינוי "נכים" יוצר טוטליזציה של הסובייקטים המתוארים, המובחנים באמצעות ניגוד בינארי נוקשה שהמונח מקבע: הם הנכים, אנחנו המתבוננים – האנשים הבריאים; תחי הבריאות. ניסיון פשוט לקרוא להם "אנשים בעלי מוגבלויות" או ניסיון מלאכותי ומסורבל במקצת לקרוא להם "מאותגרים פיזית" (physically challenged) מציע נקודת מבט חיובית באשר לעתידם. הם אינם כבולים לגורלם באופן דטרמיניסטי: הם יכולים לקוות לשינוי; נכותם היא חיסרון שאינו משנה את מהותם כבני אדם. דוגמה נוספת מצויה בטופס הרפואי שבו אנו מתבקשים למלא את "שם הרופא" ו"שם החולה". תיאור זה יוצר ניגוד מהותני וכמעט בלתי ניתן לגישור בין האדם הבריא, בעל הידע, האדם האקטיבי שהוא גם הרופא, לבין האדם החסר, החולה, הפסיבי וחסר הידע. מצב זה נתפס כביטוי לסדר היררכי שיש לתקן. התיקון ייעשה אם וכאשר יחול שינוי בטופס (שהוא הניסוח הביורוקרטי-אידאולוגי של המצב), כך שהרופא והמתרפא יופיעו זה לצד זה. העובדה כי שניהם גזורים משורש אחד מצמצמת את המרחק ביניהם ומבקרת במובלע את התבנית ההופכית הישנה, שהיתה בסיס לאפליה שקטה ומקובלת זו. דוגמה אחרת היא ההבניה הבינארית "בעל" ו"אישה". מנקודת מבט של תקינות פוליטית יש להתנגד למינוח השגור "בעל", משום שהוא נתפס כבעל קונוטציות של שליטה (בעילה, בעלות), ולהעדיף במקומו את המילה "איש" ("האיש שלי", "בן זוגי" וכדומה) (ע"ע סקסיזם).

מטבע העניין הדיון מתמקד בשאלה מיהי הקבוצה הפוליטית שדוחפת להעלאת הסוגיה על סדר היום. באופן היסטורי התפתחה התופעה במסגרת תרבות הקמפוסים בארצות הברית בשנות השמונים של המאה ה-20. היתה זו תרבות נגד עדכנית שביקשה להחיות את הפרויקט התקוע של השחרור בנוסח שנות השישים. ההנחה היתה כי שינוי באופי התקשורת המילולית יביא גם לשינוי פוליטי בהתייחסות לקבוצות מיעוט – אותן קבוצות מקופחות שהאינטרסים שלהן נמחקים בידי התפיסה השלטת, המגנה על האינטרסים של קבוצת הרוב. התקינות הפוליטית נועדה אפוא להביא לידי הכרה כי מציאות לשונית אינה נצחית, כי היא אינה גזירה משמים, כי יש לה קיום היסטורי המשרת קבוצות ואינטרסים ולכן אפשר להנחיל בה שינויים ולשפר את מעמדם של המקופחים. הדבר נעשה על-ידי עצם ההבלטה המלאכותית והבוטה של ה"חידוש" הלשוני.

עם זאת, אפשר לשאול מהם הקריטריונים לשימוש במכשיר מתקן מעין זה. למשל, האם כל קבוצת מיעוט זכאית לתקינות פוליטית משל עצמה? תקינות פוליטית אכן מביאה אותנו להכיר בתפקיד הפוליטי-כוחני של השפה בהבניית מציאות, וכך היא מעודדת אותנו לעשות בה שימוש באופן הנראה לנו צודק (כלומר, מתקן עוול). התקינות הפוליטית לא נועדה ל"חזקים"; אלה אינם משתוקקים לשנות את הסטטוס קוו כי הם הנהנים העיקריים מקיומו. יוצא אפוא כי התקינות הפוליטית מעוררת בני אדם לחשוב במונחים של פלורליזם והבדלים המושפעים מאינטרסים פוליטיים, גזעיים, מגדריים ומעמדיים. מגמה זו משרתת את הקבוצות החלשות שאמורות להרוויח מן הלגיטימציה של הגיוון והשוני.

אולם נשאלת השאלה: האם אפשר בכלל "לרמות" את המציאות באמצעות השפה? האם, למשל, העובדה שמישהו מכונה "אפרו-אסיאני" אינה הופכת אותו למסומן במובן השלילי (בניגוד למגמה החיובית שעומדת בבסיס השימוש בצירוף)? התשובה לכך טמונה בשימוש הנגדי שעושים השחורים בארצות הברית במונח "כושון" (Nigger) כמונח מתריס, המוחה נגד הצביעות הלבנה הניכרת בכינוי ה"תקין" "אפרו-אמריקאי". שאלה נוספת היא, האם העובדה שהתקינות הפוליטית נהנית מפופולריות יתרה דווקא בקרב השכבות המשכילות והמבוססות באוכלוסייה אינה אומרת דרשני? האימוץ הטקסטואלי (או המילולי) של אידאולוגיות מתקנות אינו מבטיח צמצום בפועל של הפערים; לא מובטחת עשייה פוליטית לטובתן של קבוצות מיעוט האמורות ליהנות מפירות המהלך הלשוני. במקרה כזה הופכת האידאולוגיה של התקינות לסוג של הסוואה. החזקים מזילים דמעות תנין על מר גורלם של החלשים כדי למנוע מן המיעוטים להיאבק מאבק פוליטי ומעמדי שיביא לתיקון אמיתי של מצבם (Kroth and Forrest, 2001).

הפוליטיקה של התקינות הפוליטית מסמנת את גבולות הפולמוס בתרבות (טאוב, 1997). המצדדים, המזוהים בדרך כלל עם העמדה הפוסטמודרנית, נוטים לראות בה מהלך של התנגדות: באמצעות שינוי לשוני וטקסטואלי אפשר לשנות מערכי חשיבה ופרקטיקות של התנהגות. המתנגדים, דוגמת רוברט יוז (Hughes), רואים בה "מחשבה משתגרת, מסתפקת במועט, מרמה את עצמה"; הפי-סי (PC, Political Correctness) היא מעין כת אשר הופכת את זולתה ואת עצמה לקדושים מעונים, ונגאלת מן הזוהמה באמצעות אשמה נצחית שחשים עליונים כלפי תחתונים. לשון אחרת: מאחורי הפרויקט המשחרר כביכול מסתתר שוב פרצופו המאיים של אינטרס אליטיסטי בדלני, החושף בעל כורחו את תחושת הפטרונות שלו כלפי אלה הנזקקים להגנתו. על-פי טענה זו, שינוי טקסטואלי לבדו לא יביא גאולה לעולם, שהרי אין בכוחו לבטל למשל את שכר הרעב של העניים (ע"ע מעמד). שינויים סימבוליים שאינם נתמכים בשינויים חברתיים-כלכליים רק מרחיבים באופן ציני את הפער, תוך שיפור תדמיתם הנאורה של השליטים החדשים, אדוני הפי-סי (קלדרון, 1994; ניר, 1998).

גם אם הוויכוח רחוק מלהגיע לסיומו, אפשר כבר עכשיו לומר כי עצם קיומו יצר דיון פורה ופולמוסי בסוגיות מפתח של התרבות הגבוהה (האקדמית) והתרבות הפופולרית המתמקדת בחיי היומיום. טביעות אצבעותיו של הפולמוס מופיעות בדיונים על פדגוגיה ביקורתית ואוריינות; על מגדר ופמיניזם; על אופן ייצוגן של קבוצות "חלשות" ומוכפפות בתקשורת, ברדיו ובטלוויזיה (ע"ע הדרה); על שדה הייצור התרבותי (ספרות, קולנוע, טלוויזיה, אמנות) ועוד. השאלה העיקרית נוגעת לעניין הפרגמטי: את מי משרתת התקינות הפוליטית ומיהו המפסיד הגדול מעצם קיומה? האם לפנינו עריצות תרבותית שמייצרת קבוצת לחץ מתנשאת המתבצרת ב"תקנונים" ובמילונים אופנתיים המגדירים את המותר והאסור, או שמא מדובר בדאגה אמיתית לקבוצות חלשות, בעיקר בתחום המגדר והגזע? האם תחליפי המילים האסורות אינם מבליטים דווקא את חולשתן ואת אפלייתן הסמויה של הקבוצות שעליהן מוסבות "המילים הנקיות"? (ניר, 1998).

בסופו של דבר, המאבק אינו לשוני אלא אידאולוגי, והוא נוגע לשאלה: האם הלשון היא מכשיר פוליטי לשינוי, או שמא השינוי הלשוני אינו אלא תחליפו האירוני של השינוי הממשי – הדבר שמחזק את הסטטוס קוו לאחר תשלום מס שפתיים לקו הליברלי המקובל? במקרה כזה המטרה האסטרטגית של התקינות הפוליטית אינה לעזור לחלש, אלא דווקא להבליט באופן ציני את כוחו של "המגדיר מחדש", שהוא למעשה החזק. מנקודת מבטה של פוליטיקה רב-תרבותית או פוסטמודרנית, המטרה היא לחשוף את התרמית האוניברסלית, המובנת מאליה, של השימוש בלשון, במגמה לשרטט מפה חדשה של אינטרסים וצרכים חברתיים המביאים בחשבון את זכויות המיעוטים. זכות חופש הביטוי לא יכולה לעמוד למי שמשתמש בשפה כדי לבזות ולקפח את האחר. במובן זה התקינות הפוליטית היא לבה הפועם של הדמוקרטיה: הצורך להגן על המיעוט.

 

מקורות

ויטגנשטיין, ל' [1921] 1994: מאמר לוגי-פילוסופי, תרגום: ע' צמח, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

טאוב, ג' 1997: המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ניר, ר' 1998: "תקינות פוליטית, לשון נקיה והזניית השפה", פנים, 7, עמ' 26-19.

קלדרון, נ' 1994: "נכון מן הבחינה הפוליטית", אלפיים, 10, עמ' 266.

 

  

Kroth, J. and Forrest, M. 2001: Psychology Underground: From Politically Correct Orthodoxies to a New Century of Inquiry, Academic Renewal Press.

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

Source: Bigstock – 100109879

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×