דקונסטרוקציה, פירוק

Deconstruction

source: unknown

פילוסופיה ופרקטיקה לשונית ביקורתית העוסקת בפירוק משמעותו הקבועה של הטקסט. הדקונסטרוקציה מבליטה את חוסר השלמות והיעדר הקוהרנטיות של המסורת הרציונלית המערבית ואת אי-יכולתה של השפה לשמש כמכשיר מדויק לייצוג המציאות. הדקונסטרוקציה מחפשת את היסוד הפיגורטיבי, הבלתי בטוח, יוצר ההבדלים ("דיפראנס"); היא חותרת לדחייה ולשוני המפרקים את הטקסט: הטקסט אינו מתכוון בדיוק למה שהוא אומר, או אומר מה שאינו מתכוון אליו. בניסוחו הפיוטי של דרידה (Derrida), הפילוסוף המכונן של הדקונסטרוקציה, החוף נעדר, הקצוות של המשפט שייכים ללילה.

הדקונסטרוקציה מזוהה עם הגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'ק דרידה (Derrida, 1976, 1981). היא השפיעה על תחומי חשיבה מגוונים: ספרות, אמנות, פסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה ועוד. בעקבות מרטין היידגר (Heidegger), טוען דרידה נגד קיומה של שפה פילוסופית ראשונית, לוגית ושקופה (מטא שפה) שמונחיה נקבעים על-פי טבעה האימננטי; כל שפה כבר מושפעת מהנחותיה הקודמות, כלומר מן הרציונליות של המערב המעמידה את הלוגוס במרכז. חשיבה זו מניחה מראש את קיומו של הלוגוס (היגיון, משמעות, חוק, אל) שאותו היא מנסה להוכיח. טקטיקה זו מקרינה על מושגים כגון התכוונות (אינטנסיונליות) ומשמעות (Meaning), שהנם מרכזיים לה (נוריס, 1988 ; Culler, 1983).

ואולם אם השפה אינה "שקופה" כפי שמנסה המסורת המטאפיזית לטעון, כי אז ניתן לגלות בתוכה פרצות, עקבות, שרידים של מאבקים מטאפוריים וכדומה. אלה הופכים את המשמעות הקבועה למשחק של הבדלים, דחיות, הסטות והשלמות; הם גם הופכים את קו התיחום הקלאסי בין שפה פילוסופית מושגית לבין שפה פיגורטיבית ספרותית למטושטש יותר מתמיד (גורביץ', 1997: 49-44) (ע"ע התקה/עיבוי ; סופלמנטריות).

דרידה מזדהה עם הפילוסוף ווילארד ון אורמן קווין (Quine) כאשר הוא טוען כי לא ניתן להתכחש למסורת החשיבה הלוגוצנטרית בתור שכזו (מסורת המעמידה את הלוגוס, את הרציונליות, במרכז). ואולם יש לעשות שימוש בפרוצדורות החשיבה שלה כדי לחשוף את הטיותיה החשאיות. משום כך אין לראות בדקונסטרוקציה דוקטרינה ביקורתית פשוטה, אלא שיטת ביקורת בעלת רפרנציה עצמית, המתבוננת מתוך אירוניה במהלכיה ובהעדפותיה. באופן אירוני, רפרנציה עצמית זו מיושמת על עצם הגדרת המושג "דקונסטרוקציה". בספרו מכתב לידיד יפני טוען דרידה כי אחד הקשיים בהגדרת המונח הוא שכל הגדרה מילונית המגדירה משמעות – לרבות המילה "דקונסטרוקציה" –  ניתנת לדקונסטרוקציה נוספת, כלומר משמעותה כבר/תמיד מצויה במצב של פירוק-דחייה.

אנו רואים אם כן כי המונח "דקונסטרוקציה" אינו סובל ממחסור אלא מעודף של הגדרות, שאף לא אחת מהן נחשבת מלאה. הדקונסטרוקציה נזהרת אפוא מלהפוך לדוקטרינה נוקשה, לנוסחה של בון-טון. היא אינה חפצה להפוך לדקונסטרוקציוניזם (כאשר ה"איזם" יוצר קונספטואליזציה קשוחה של המשמעות). הדקונסטרוקציה מעזה להישאר בתוך מרחב המשחק של הסטותיה הלגיטימיות והבלתי לגיטימיות. היא מחפשת מילים שונות שיתארו אותה, כגון דיפראנס Différance (ניאולוגיזם שטבע דרידה ומשמעותו: דחיית המשמעות והתבחנות של משמעות גם יחד), Supplement (הוספה, השלמה), Displacement (התקה, הסטה) ועוד. משחק ההבדלים בין המונחים יוצר את המרחב שבו ההגדרה בורחת מאופנים שונים של שִׁיוּם ושיטור סמכותי קבוע (ע"ע כתיבה).

האם הדקונסטרוקציה היא עדות נוספת לשרלטניזם אינטלקטואלי המסתתר באותו מרחב לא הוגן שבו לא ניתן לאתר אותו כלל, כלומר להגדירו באמצעות הלשון? אם קצרה ידה של הלשון מלהגדיר את המושג, מהי המילה "דקונסטרוקציה" אם לא דחייה אירונית של עצמה? היגיון חמקמק ופרדוקסלי זה יספק תחמושת למתנגדי הדקונסטרוקציה שיטענו כי אין לתת אמון במהלך רטורי וסופיסטי זה, שלמעשה אינו ניתן להגדרה, להגנה או לניגוח (אליס, [1989] 2004). מנגד, חסידי הדקונסטרוקציה יראו בעצם קיומה האירוני של התופעה הוכחה נוספת לאי-יציבותם של מושגינו ולחוסר האונים שלנו לשרטט תמונה קבועה של העולם. הם יטענו כי הדקונסטרוקציה היא מכשיר הכרחי לחשיפת ההבדלים המתרחשים בנאמר. איתורם של פערים בין האומר לבין הנאמר מגלים עקבות מטושטשים הרומזים על אפשרויות שנבחרו או הודחקו על-ידי השפה או התרבות (ע"ע לא-מודע).

תהליך זה של חקירה מעמיד את הדקונסטרוקציה כפרקטיקה פוליטית העוסקת בפעולתו של הכוח הלוגוצנטרי בשפה. זוהי התחקות מתמדת אחר הרצון להומוגניות וזהות (שמתגלם במושג ובלוגוס), תוך דחיקה מתמדת לשוליים של האלמנטים שאינם תואמים את עמדתו של המרכז הלוגוצנטרי הטוען ל"אמת", לבראשתיות בלתי ניתנת לערעור (ע"ע אלף). כך הפכה הדקונסטרוקציה לפרקטיקה של פירוק המופנית כנגד אופני שיח ריכוזיים ודכאניים. דחיקת המרכז לשוליים, היכולת להראות כי בכל מרכז קיימים מלכתחילה אלמנטים שוליים ופריפריאליים, עשויה לשמש כמכשיר פוליטי המאיים על הגבולות וההבחנות המקובלים ומפריך את קיומם הטבעי והראשוני. בתהליך זה נחשפת דמותו ה"מהבהבת" של האחר, היוצא לרגע מן הארון כדי להשמיע את דיבורו החלקי (ע"ע הדרה).

הדקונסטרוקציה נבדלת מסוגים אחרים של ביקורת וספקנות באופייה הרדיקלי. הביקורת של קאנט אמנם הודתה בפער שבין התודעה למושאיה, אך מעולם לא ויתרה על ניסיונה להעמיד את התבונה (לאחר שנמתחה עליה ביקורת) על יסודות חיוביים מוצקים. ואולם כעת אנו צוללים לנהר של הרקליטוס שבו המשמעות משתנה תדיר עם זרימת המים ה(פרשנויות) בתוכו. הטקסט הופך להליך מתמשך של אפשרויות גלויות ומובלעות, משחק של מטאפורות ומטונימיות, נדידה מתמדת של מסמנים (Signifiers) שאינם מטילים עוגן במסומן סופי וקבוע. גילוי המשמעות הוא גילוי הדקונסטרוקציה של המשמעות, וזו תלויה, כאמור, בתהליך מתמיד של הרס, פירוק והפצה (Dissemination). הדקונסטרוקציה, אומר עמנואל לוינס (Lévinas, 1991), היא המודעות ההולכת וגוברת לקושי לחשוב או להתגבר באמצעות הלוגוס על מה שחורג מסדר החשיבה עצמו. החשיבה מתייצבת בממד הליבידינלי השופע, הריבויי והמוקצן שלה. היא קוראת לשותפות עם הנמען על קו התפר של גבולות מטושטשים החותרים ליצירתיות חדשה.

יצירתיות "ספרותית" זו, המגלה את אופייה החומרי-גופני של השפה, השפיעה מאוד על פרקטיקות רבות בתחומי הפילוסופיה, הספרות, הקולנוע, האמנות והאדריכלות. מפעלו של הפילוסוף פרידריך ניטשה הוא דוגמת מופת לדקונסטרוקציה מעין זו של המסורת הפילוסופית של המערב. הוא מבקש לחשוף את הממד הליבידינלי, המודחק והמאוים הקיים בתוכה. פואטיקה דקונסטרוקציוניסטית נמצא ברבות מן היצירות הפוסטמודרניות כגון הערים הסמויות מעין (קאלווינו, 1984), בדיונות (בורחס, [1944] 1998), רעש לבן (דון דלילו, 1991), המצאת הבדידות (פול אוסטר, [1982] 1995), לשוט אל השקיעה (אבנר שץ, 1998), הספר החדש של אורלי קסטל-בלום (אורלי קסטל-בלום, 1984) ועוד. תבנית מעין זו נמצא גם בקולנוע של קוונטין טרנטינו (כלבי אשמורת, 1992; ספרות זולה, 1994; ,להרוג את ביל – פרק 1, 2003; להרוג את ביל – פרק 2, 2004) והאל הארטלי (הנרי פול, 1997); באמנות הצילום של סינדי שרמן (Sherman), ג'ף וול (Wall) ואחרים; בארכיטקטורה של ברנרד טשומי (Tshumi) בפריז פרויקט פארק לה-וילט (Parc de la Villette) (הפארק בנוי כסופר-אימפוזיציה של משטחים, קווים, נקודות, קוביות); בקו המרוסק, המתפתל בין הקווים הלינאריים, באגף היהודי החדש של מוזאון ברלין שתכנן דניאל ליבסקינד (Libeskind) ועוד.

לסיכום, הדקונסטרוקציה הטביעה חותם על הספרות, האמנות, אמצעי התקשורת, הפוליטיקה, ביקורת המשפט ועוד. היא מקיימת דיאלוג מתמיד עם יוצרים פוסט-סטרוקטורליסטים כגון רולאן בארת (Barthes), מישל פוקו (Foucault), אדוארד סעיד (Said), ז'ק לאקאן (Lacan), ז'וליה קריסטבה (Kristeva), ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard) ואחרים. בדומה לגישה הפוסט-סטרוקטורליסטית, גם כאן מובעת עמדה של ספקנות בעניין יכולתה של השפה לייצג את העולם, לתאר את המציאות ההיסטורית ולהגדיר את הסובייקט הרציונלי הפועל בתוכה.

ההתנגדות לדקונסטרוקציה באה לעתים מכיוונו של הפוסט-סטרוקטורליזם עצמו: דוגמה מובהקת לכך היא עמדתו הביקורתית של פוקו כנגד הטקסטואליזם העודף של דרידה ונטייתו לראות בתולדות הפילוסופיה מסורת אחת (ולא אוסף של מסורות המתאפיינות באי-המשכיות). מנקודת מבט מרקסיסטית זכתה הדקונסטרוקציה לגינוי בשל אופייה הא-פוליטי של פעולת הפירוק העומדת כמטרה לעצמה ואינה חותרת ליישום פוליטי ולשינוי מוסדי הנובע מניתוחיה (Lentricchia, 1980). במציאות מעין זו – טענו המקטרגים – הדקונסטרוקציה קוראת טקסטים כאלגוריה על אודות תהליך הקריאה עצמו, כלומר כאלגוריה על אודות עצמה (de Man, 1979). אופייה הנרקיסיסטי והאנטי-אוטופי אינו מאפשר לה להגיע מן המילים אל העולם. הצלחתה ומיסודה של הדקונסטרוקציה בתוך המסורת האקדמית (בייחוד במחלקות של ספרות, אמנות, קולנוע, לימודי תרבות וכדומה) יכולה לסמן באופן אירוני את כישלונה הפוליטי להוות אלטרנטיבה של ממש לתפיסה המסורתית של המערב.

מקורות

אוסטר, פ' [1982] 1995: המצאת הבדידות, תרגום: מ' רון, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.

אליס, ג' [1989] 2004: נגד הדקונסטרוקציה, תרגום: מ' טורצקי, ירושלים: שלם.

בורחס, ח"ל [1944] 1998: בדיונות, תרגום: י' ברונובסקי, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה.

גורביץ', ד' 1997: פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר, עמ' 49-44.

דלילו, ד' 1991: רעש לבן, תרגום: מ' זינגר, תל אביב: זמורה-ביתן.

נוריס, כ' 1988, דקונסטרוקציה, תרגום: צ' מרמלשטיין, תל אביב: ספרית פועלים.

עפרת ג' 1998: דרידה היהודי, ירושלים: הוצאת האקדמיה.

קאלווינו, א' 1984: הערים הסמויות מעין, תרגום: ג' שילוני, תל אביב: ספרית פועלים.

קסטל-בלום, א' 1998: הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, ירושלים: כתר.

שץ, א' 1998: לשוט אל השקיעה, תל אביב: זמורה-ביתן.

Culler, J. 1983: On Deconstruction: Theory and Criticism after Structuralism, London:

Routledge & Kegan Paul.

Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore and London: The Johns Hopkins University Press.

— 1978: "Structure, Sign, Play", in: Writing and Difference, trans. A. Bass, Chicago: University of Chicago Press, pp. 278-296.

— [1972] 1981: Dissemination, trans. B. Johnson, Chicago: Chicago University Press.

de Man, P. 1979: Allegories of Reading: Figural Reading, Language, Rousseau, Nietzche, Rilke and Proust, New Haven: Yale University Press.

Lentricchia, F. 1980: After the New Criticism, Chicago: Chicago University Press; London: Athlone Press.

Lévinas, E 1991: "Wholly Otherwise", in: Re-Reading Lévinas, edited by R. Bernasconi and S. Critchley, trans. S. Critchley, Bloomington and Indianapolis: Indianapolis University Press.

תאור / מקור התמונה:

source: unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×