קנון

Canon

חנוך לוין. צילום: גדי דגון

ביוונית: סרגל מדידה, אמת מידה. אסופה, מבחר של טקסטים הנחשבים סמכותיים ומופתיים. רשימת ספרים, יצירות אמנות ואובייקטים אחרים הנחשבים מקובלים או טובים יותר מאחרים. הקנוניזציה היא ביטוי לעיקרון של ברירה, שיפוט ומדידה, המקדש חלק מן הטקסטים ומוציא אל מחוץ לשורה טקסטים אחרים. המאבק על גבולות הקנון מגדיר את קווי המתאר של קבוצות בתרבות בשאלות של זהות, ערכים וכוח. המאבק על השליטה מגדיר מחדש את יחסי הגומלין בין מרכז לפריפריה בשדות השונים של הייצור התרבותי.

הדיון בתהליך הקנוניזציה עוסק בשאלות של שיפוט והערכה של הטעם המיוצג ביצירה. הוא בוחן כיצד היצירה קובעת את טעמם של צרכניה ומייצרת קהילת קוראים/צופים חדשה. השיפוט נוטה להיות בינארי ולקבוע אם היצירה קנונית אם לאו. רק התערערות הקנון מאפשרת טווח התבוננות גמיש יותר. נטייתה הטבעית של כל יצירה היא להקשיח את היסודות המתפתחים והמשתנים שבה ולהפוך את הנורמות הגלומות בה למודל העמיד בפני שינוי.

למילה היוונית "Kanon" כמה מובנים, שהתפתחו באופן היסטורי. פירושה המקורי של המילה היה סרגל מדידה. מאוחר יותר היא החלה לציין גם חוק, חובה, נוהל. במאה ה-4 החלו להשתמש בה לציון רשימת הספרים המקודשים לנצרות. הקנון במשמעותו זו מבטא עיקרון של סלקציה: קידום טקסטים מסוימים והכרזה עליהם כעל כתבי הקודש, תוך הפקעת טקסטים אחרים אל מחוץ למפעל הקנוני (Halbertal, 1997). עקרון הסלקציה נועד לשמר "אמת" רשמית ודוגמטית כנגד אמיתות חלקיות של כופרים, שהוצאו אל מחוץ לקנון (ע"ע פונדמנטליזם). הקנון נועד אפוא לשמר את הקודקס האורתודוקסי הנלחם בתנועות של כפירה ושל רפורמה. בעת החדשה, ובעיקר מאז המאה ה-18, נוספה למושג "קנון" משמעות חילונית והוא החל לציין אוסף של יצירות מופת בתחומים כגון פילוסופיה, ספרות ומוזיקה קלאסית. מאז ועד ימינו הדיונים בקנון עוסקים בסוגיות מרכזיות כגון שאלת הסמכות, השליטה והייצוג של תופעות בתרבות.

הקנון הוא האמת המועדפת של קבוצת טקסטים דתיים או חילוניים. מדובר ברצון לגבש רשימה מחייבת של "קלאסיקה", שהיא מעבר לשינויי הזמן, ולהציב כנגדה כל מה שאינו קלאסי דיו ועל כן הוא בהכרח מפוקפק, ירוד ולא ראוי. הטקסט הלא-קנוני, בעצם קיומו הנחות, מעיד על הטקסט הקנוני, המופתי (ע"ע דוקסה). הקנון, הנוטה לסמן גבולות, שואף להגדרה ערכית המבחינה בין שתי קבוצות: (א) פריטים בעלי ערך רב ו"נצחי" הנחשבים קנוניים ומחייבים ("זו ספרות", אנו אומרים על יצירה מסוימת, ו"זו כלל אינה ספרות", אנו אומרים על אחרת); (ב) פריטים שערכם מועט או אפסי, המצויים מחוץ לקנון. כשערכם יורד לאפס הם מגיעים לקוטב האחר ומוגדרים כקיטש או כזבל: אובייקט לא מאורגן, כאוטי, בזוי וחסר ערך. על אף הדיכוטומיה, קיימת גם תנועה לאורך המנעד שבין שני הקטבים, וזו מאפשרת שינויים היסטוריים בהגדרת גבולות הקנון (Kibel, 1983; Lauter, 1991).

התפיסה השמרנית רואה בקנון רשימה מקודשת של טקסטים מחייבים, הניצבים מעבר לערכים היסטוריים ותרבותיים משתנים. מושג הקדושה, המעניק לטקסט הקנוני תוקף מוחלט, נתפס כמושג על-היסטורי הקובע מהם ערכים נחשבים ומהם ערכים שאינם נחשבים. מכאן הקושי הטמון בניסיונות רפורמיסטיים לערער על הקנון או להציע קנון חלופי. הקנון מבטא תמיד סטטוס קוו תרבותי המפעיל את סמכותו ההגמונית כדי לבצר את הכוח הפוליטי של מאמיניו. מכאן עולה שתיאוריה של הקנון חייבת להתמודד עם שאלות שנויות במחלוקת, כגון מי קובע את הקנון? מהי האידאולוגיה העומדת מאחוריו? האם הקנון ניתן לשינוי? האם כינונו של הקנון קודם לכינון האמפירי של פרטיו? האם אפשר להבחין בין איכותו הפנימית של פריט קנוני לבין השפעתו החיצונית על קבוצת משתמשים? אולם לפני שנדון בשאלות אלה, ראוי לסמן את קווי המתאר של המחלוקת ושל הדילמות הנובעות ממנה. אפשר לנסח זאת כך: האם הקנון, שהוא אוסף של פריטים ערכיים, נקבע בעקבות שיפוט נורמטיבי היכול לתמוך את פסיקותיו בנימוקים רציונליים אובייקטיביים, או שמא הקנון הוא פרי של שיקולים סובייקטיביים, כוחניים ומוסדיים, הקובעים ומניידים מלכתחילה את ערכם של הפריטים?

האפשרות הראשונה מבטאת את העמדה המודרניסטית התרה אחר ערכים אובייקטיביים ואוניברסליים כבסיס לשיפוט ערכי. עמדה זו מבליטה את איכותה של היצירה שנחשבה בזמנה לחדשנית ופורצת דרך מבחינה תמטית וצורנית, ולכן ראויה להיכלל בתוך ההיסטוריה של הספרות. האפשרות השנייה מנסחת עמדה פוסטמודרניסטית ופלורליסטית, הרואה ברשימה הקנונית תוצר של פעילות מקרית, לא הכרחית, שאינה מבוססת על ערכים אוניברסליים אלא על שיפוטים בעלי הקשר תרבותי. שיפוטים אלה הם נגזרת של הערכים המקובלים בקבוצה החברתית שקבעה את הקנון וקיבלה אותו על עצמה. התפיסה המודרנית שואפת להגדיר מהן דרכים ערכיות ולגלות אותן ביצירה. הגישה הפוסטמודרנית, לעומת זאת, נוקטת עמדה פרגמטית, הגורסת כי עצם ההסכמה על השפעתה של יצירה מסוימת על קהל צרכני רחב היא הוכחה להשתייכותה לקנון מסוים. ערכה הייחודי של היצירה נמדד ביחס לקבוצה התרבותית שאליה היא משתייכת.

דילמות אלה מרכזיות בהגדרת הקנון כפעולה שיפוטית, והן הכרחיות בכל פולמוס העוסק בחברה הרב-תרבותית בימינו. אפשר לנסח את השאלה גם כך: האם יש להפעיל שיפוט נוקשה, בעל קריטריונים מוגדרים, או שיפוט רך, הנדרש בכל מקרה לגופו, במסגרת קהילת שיח וקהילות פרשנות שונות? כך או כך, הדיון בשאלת הקנון עוסק בשאלת הלגיטימיות שלו, מתוך רצון לברר מה מעניק לו סמכות וכוח. שאלת הקנון היא אפוא שאלה פוליטית, הנוגעת לפוליטיקה של הפרשנות הלגיטימית ולמאבק בין קבוצות חברתיות שונות על קביעת סדר היום התרבותי. היא נוגעת גם לשאלות של כוח: כיצד יכול הקנון לשלול את זכויות הייצוג מקבוצות שערכיהן אינם עולים בקנה אחד עם ערכיו ההגמוניים? ברור אפוא ששאלת הקנון נוגעת לסוגיה רחבה יותר של קביעת ערכים בתרבות: מהו הדבר (ה"טוב") שאנו חפצים בו בשל עצמו; או בניסוחו של חוקר הספרות פרנק קרמוד (Kermode, 1985), אילו דרכים אנו נוקטים כדי להעניק ערך ליצירות אמנות וכיצד ההערכות שלנו מדריכות את אופן ההקשבה שלנו לטקסט? (ע"ע צנזורה).

בתשובה לשאלות אלה עולות שתי גישות תיאורטיות מרכזיות: (א) תיאוריות העוסקות במקור, במהות של הערך, ומנסות למצוא אותו ביסוד פנימי ייחודי, המכונן את טיבו (virtue) של הדבר ומצדיק את תשוקתנו אליו. זוהי תפיסתו של המשורר והמספר הרומנטי קלמנס ברנטנו (Brentano); (ב) תיאוריות הגורסות כי ערך עוסק בשוויים של דברים, בהתאמתם לסכֵמה רגשית או קוגניטיבית מעוררת הנאה שבה אנו מחזיקים. זוהי השקפתו של הפילוסוף ג'ורג' אדוארד מור (Moore). על-פי תפיסה זו, עצם יכולתנו לייחס ממד של רגש לדבר מסוים היא ההופכת אותו לבעל ערך עבורנו. ערכם של דברים תלוי באופן האינסטרומנטלי, השימושי, שבו הם מצליחים להניע אותנו (ע"ע פרגמטיזם). אם למשל השתכשכות באמבטיה חמה מסבה לנו עונג, הרי אמבטיה חמה היא ערך שימושי מבחינתנו. עם זאת ברור שאין לצמצם את המונח לממד הפעולה שלו. במקרים רבים אנו מאמינים שדבר מה הוא בעל ערך אם הוא תורם לשלם גדול יותר שאנו מאמינים בו (ע"ע אלוהים, דת).

סוגיית ההתאמה בין הפריט למכלול הערכי מחזירה אותנו ישירות לשאלת הקנון, שהרי הקנון כאוסף וכרשימה כוללת מקרין מעוצמתו השיפוטית על הפריטים שבתוכו. יש לבחון אפוא מהו המכלול הקנוני וכיצד הוא מפעיל את סמכותו; לשם כך נדון בשאלת הערך האסתטי בספרות. מנקודת מבטו של הקנון נשאלות השאלות: האם ובמה יצירת ספרות אחת טובה ובעלת ערך יותר מיצירה אחרת? באיזה מובן רומן של קפקא עדיף על פני רב מכר של ג'ון גרישם? האם וכיצד נוכל להבחין בין קפקא כיוצר קנוני לבין גרישם כיוצר לא קנוני? נביא שתי תשובות עקרוניות לסוגיה.

הגישה המודרניסטית מחפשת ערך פנימי אובייקטיבי ביצירה ובמערכת הארגונית הייחודית לה. היא תרה אחר דבר מה מהותני ההופך את היצירה לבעלת ערך ובעקבות זאת לקנונית. ג'ון אליס, בספרו Theory of Literary Criticism, טוען כי את ערכה של יצירת ספרות מסוימת יש לחפש בתוכה, ב"עובדות" המצויות בה ובמבנה הפנימי שלה (מבנה זה נחשף על-ידי הסכֵמה שמציע המבקר). המבקר אינו קובע מהו בעל ערך ואחר-כך מוצא אותו ביצירה, אלא היצירה עצמה, באמצעות העולם האסתטי שהמבקר משחזר, "מציגה" בפניו את ערכיה הספרותיים. בעיני אליס, ערכים ספרותיים הם ערכים הדנים בטקסט כמערכת לשונית אוטונומית, שאין לשפוט אותה על-פי ההקשרים הלשוניים הרגילים שהולידו אותה. תפיסה זו מופיעה כבר במסתו רבת ההשפעה של נורטרופ פריי (Frye, 1957), הפותחת את ספרו Anatomy of Criticism, וכן אצל היליס מילר (Miller, 1986). גישה זו קרובה ברוחה לרעיון הסטרוקטורליסטי בדבר האמת הפנימית שבטקסט ורחוקה מגישה חברתית ופוליטית הנדרשת לשאלת ההקשרים והמאבקים ההיסטוריים בתוך הקנון הביקורתי עצמו.

ג'ון רייכרט מציג עמדה דומה (Reichert, 1977). גם הוא מניח שערכי היצירה נמצאים בתוכה באופן כלשהו, וכל שנותר לעשות באמצעות פרשנות נכונה הוא לחשוף אותם בצורה משכנעת, שתתקבל על לב הקהילה הספרותית ותזכה לתואר "ספרות" (ע"ע הרמנויטיקה). אפשר למתוח ביקורת על הנחה זו: כיצד יודע המבקר אילו ערכים עליו לחפש ביצירה, ערכים שמחקרו אמור לאשש? האם המבקר עצמו וסדר היום האידאולוגי הסמוי שלו אינם משפיעים על מה שהוא מחפש בטקסט ואף קובעים זאת? האם במפגש בין המבקר ליצירה מתבצע רק טקס חד-צדדי של גילוי ה"אמת" שבטקסט? ומה בדבר חילופי דברים אינטרטקסטואליים ואינטרסובייקטיביים שבין מערכת האמונות של המבקר למערכת האמונות של הטקסט? האם משמעות היצירה אינה יחס דיאלוגי בין השניים? שאלות אלה תוקפות את העמדה המודרניסטית של אליס ושל רייכרט ומובילות אותנו אל הצעת הנגד הפוסטמודרנית.

על-פי התפיסה הפוסטמודרנית, קביעת סולם הערכים היא מעשה פוליטי. הערכים מייצגים סמכות, כוח ואינטרסים תרבותיים מנוגדים. אחת הדוברות המרכזיות של גישת יחסיות הערכים היא הפילוסופית ברברה הרנסטיין סמית (Herrenstein Smith, 1988). לדבריה, כל ערך הוא קונטינגנטי, מקרי ותלוי מערכת, ולכן אינו ניתן לקביעה מהותנית. כל ערך הוא אפשרי, אך אינו הכרחי. ערכים אינם תכונות הכרחיות המתגלות בתוך האובייקטים כי אם שיפוטים אפשריים, שאינם ניתנים להוכחה אלא במושגים של מערכת האמונות האופפת את המעריך ומתווה את תוצאות הערכתו. הערך הוא האפקט שנוצר כתוצאה ממערכת ריבויית ומשתנה של התייחסויות, פרי הדינמיקה הפועלת בתוך שיטות של ערכים (שם, 30).

ברקע הדברים ניצבת ההנחה המרקסיסטית כי יחסים מעמדיים, בין-גזעיים, מגדריים ואחרים, המצויים בהקשר הפוליטי והחברתי, קובעים במידה רבה את ערכיותם של האובייקטים. שאלת הערך היא בראש ובראשונה שאלה מוסדית. מוסדות חברתיים (עולם האמנות, האקדמיה, תוכניות לימודים, אופנה) קובעים מה "אִין" ומה "אאוט". תפיסה זו בולטת בביקורת התרבות של פוסט-סטרוקטורליסטים כגון פייר בורדייה (Bourdieu), בכתביהן של פמיניסטיות כגון ליליאן רובינסון (Robinson, 1983) ובדבריהם של חוקרי אתניות ורב-תרבותיות כגון אדוארד סעיד ([1978] 2000) והנרי לואי גייטס (Gates, 1992): הקנון נקרא מחדש כמוסד המדכא מיעוטים. ההוגים הביקורתיים מבקשים לחשוף את תהליך ההדרה של המיעוטים ואת שליטתו של הקנון בכוח ההגמוניה של הרוב, שהוא לבן, גברי ומערבי ביסודו. ברוח זו נעשה למשל ניסיון לכתוב את תולדות הספרות מנקודת מבט אנטי-קנונית, החותרת תחת ההגמוניה הגברית ברומן המודרני, כדי לאפשר להיסטוריה נשית אלטרנטיבית "לצאת מהארון" ולתפוס את מקומה הראוי בתרבות (ע"ע פמיניזם/פוסט-פמיניזם).

פייר בורדייה סבור למשל כי מתן לגיטימציה לאמנות או לתרבות מסוימת והצגתה כאיכותית וכעליונה הם אמצעים לכפיית שלטונו של מעמד מסוים, תוך הסוואת האינטרסים הפוליטיים האמיתיים שלו והצגתם כטבעיים, כמובנים מאליהם, כבעלי "טעם טוב". הקנון הוא אמצעי שליטה וסלקציה המופעל כלפי מתנגדים ומתחרים, המוצגים כמי שאינם מתאימים להיכלל בו ואינם ראויים לזכות לייצוג נאות של חלומותיהם, של תשוקותיהם ושל תרבותם הייחודית. במסווה של מצוינות אובייקטיבית (מֵריטולוגיה) ושל סטנדרטיזציה קלאסית גבוהה אפשר לשלול את זכות הייצוג מקולות אחרים בטענה שאיכותם ירודה, תוך הסתרת האידאולוגיה העומדת בבסיס הנימוקים התמימים לכאורה.

סקירה קצרה של רשימת היצירות המוגדרות קנוניות במערב תצביע על שליטתם המוחלטת של יוצרים לבנים זכרים, שאינם נמנים עם המעמד הנמוך. מקומן של נשים בקנון שולי; מקומם של קולות אתניים (סופרי העולם השלישי) צנוע ביותר; קולם של מיעוטים תרבותיים (ספרות הומו-לסבית, ספרות שחורה) עדיין אינו נשמע במידה הראויה (Guillory, 1987, 1990). יתרה מזו: היצירות הקנוניות עצמן אינן נותנות ביטוי ביקורתי לבעיית הקולות הדחויים. מגמה זו חושפת שוב את מנגנון הייצור של הקנון כמנגנון אינטרסנטי, מניפולטיבי ומפלה (Fowler, 1979). עם זאת, בשנים האחרונות, בהשפעתה המובהקת של התקינות הפוליטית, מסתמנת נטייה לכתוב קנון חדש שיכלול את האינטרסים של קולות המיעוט. ניתן לראות, לדוגמה, כי מוסד הנחשב לאחד ממעצבי הקנון בספרות האנגלית, "פרס מאן בוקר" (Man Booker), נוטה להעניק את התואר הנכסף לסופרים רבים שאינם בריטיים, אלא לכאלה הנמנים על חבר העמים הבריטי דוגמת סופרים הודיים (ארונדהטי רוי, קירן דסאיי, ארווינד אדיגה) או דרום-אפריקאים (נדין גורדימר, ג"מ קוטזי). הפרס מוענק לעתים גם לסופרים בריטיים שהם מהגרים, דוגמת נאיפול, רושדי, אישיגורו ואחרים. שינויו של הקנון בולט בעיצוב של יצירות ספרות ברוח פמיניסטית ופוסטמודרנית, למשל באוסף "האגדות העכשוויות", המבוסס על אגדות קלאסיות שכתבה מחדש אנג'לה קארטר (1997) בספרה חדר הדמים.

ברשימה המקובלת של סופרים ומשוררים ישראלים קנוניים – עמוס עוז, א"ב יהושע, יהושע קנז, אהרון אפלפלד, סמי מיכאל, חיים באר, דליה רביקוביץ', עמליה כהנא כרמון, יונה וולך, יובל שמעוני, צרויה שלו, מאיר שלו, דויד גרוסמן – בולט הייצוג הצנוע של נשים ושל מזרחים. כאשר א"ב יהושע מנסה לייצג את הקולות המזרחיים הוא עושה זאת במסגרת הקודים המקובלים של אמצעי הייצוג המערביים, הן בתמטיקה של היצירה והן בדרכי העיצוב. עם זאת יש לציין כי בשנים האחרונות אנו עדים לניסיון לפתיחת הקנון הסגור של הספרות הישראלית לקולות חדשים של נשים, ובהן דורית רביניאן, אורלי קסטל-בלום, רונית מטלון, אלונה קמחי, יהודית קציר, דורית פלג, אפרת שטיגליץ ושרה שילה. בד בבד אנו עדים גם לכניסתן של זהויות תרבותיות חדשות  – הזהות המזרחית, הרוסית, החרדית – כקולות לגיטימיים העשויים להגמיש את הקנון המקובל.

הדילמות הנוגעות לשאלת הקנון הן מורכבות ונקשרות לסוגיות מרכזיות בתרבות. גישה המאמינה בתרבות אוניברסלית תאמץ לעצמה באופן טבעי גישה קנונית. גישה רב-תרבותית, שנקודת המוצא שלה היא רלטיביזם תרבותי, תתבונן בחשד בתהליך יצירת הקנון ותאתר בו מנגנוני כוח ומניפולציה ואסטרטגיות של השתקה והדרה, המופעלים על מיעוטים תרבותיים שקולם נפקד מן החשיבה הרשמית. שאלת הקנון נוגעת גם לקווי התיחום בין תרבות "גבוהה" (קנונית) לתרבות "נמוכה" (לא קנונית) (ע"ע תרבות עממית ; תרבות פופולרית). עמדה זו, שהוצגה בין השאר על ידי תיאודור אדורנו (Adorno), ניסחה אידאולוגיה מודרניסטית המתבססת על הדיאלקטיקה הבינארית של הראוי והבזוי, של המורכב והקיטשי (ע"ע חרושת התרבות ; תיאוריה ביקורתית). לעומת זאת, עמדות פוסטמודרניות, שהבליטו את העובדה כי "אין שום דבר שהוא מחוץ לטקסט" (ז'ק דרידה [Derrida]), הפגינו עמדה ביקורתית כלפי הגישה המאמינה בקנון כמכשיר של זהות ורציפות או כמכשיר של ביקורת התרבות (Payne, 1991). גישות אלה ביקשו להסיר את המחיצות בין גבוה לנמוך, או לפחות לתהות על האינטרסים שהביאו לכינונן (שפירא, הס והרצוג, [עורכים] 2007).

המחלוקת בעניין הקנון ניתנת לניסוח פשוט. מצד אחד, השכל הישר אומר לנו שלא ייתכן שערכה של הסימפוניה הארבעים של מוצרט אינו גדול מערכו של וידאו-קליפ של מדונה. מצד אחר, אפשר להניח ששאלות ערכיות אינן מתגלות תוך עיון במהות הפנימית (המצוינת או הבזויה) של הטקסטים, אלא בסכֵמות מקדימות המופעלות על הפריטים הבודדים ומקנות להם ערך ומשמעות משתנים (ע"ע הביטוס); ערך הוא נתון משתנה המתנייד בתוך מערכת של אמונות במהלך ההיסטוריה. בדוגמה שלנו, למוזיקה של מוצרט יש ערך רב יותר אם סכמת החשיבה שלנו רואה בערך המורכבות ההרמונית ובכושר ההמצאה המלודי קריטריון אוניברסלי, שהוא מעבר לתרבות נתונה. לעומת זאת, אם הסכֵמה המושגית שלנו גורסת כי את המוזיקה אין לשפוט בקריטריונים אוניברסליים אלא במושגים מגדריים פמיניסטיים, כי אז לקליפ של מדונה נודעת חשיבות רבה: זהו ביטוי רב השראה שמציג את "הפִּרצה הנשית" או "התשוקה הנשית" ככוח יצירתי ראשון במעלה, שבא לידי ביטוי במוזיקה. חשוב לקיים דיאלוג בין שתי עמדות מנוגדות אלה כדי להימנע מלהגיע לאחד משני הקטבים הבאים: (א) לאמץ תיאוריה על גבול הקונספירציה: לראות בקנון מנגנון של דיכוי אידאולוגי המשרת באופן בלבדי את האינטרסים ההגמוניים של המעמד השולט (כפי שטוענים למשל אנטוניו גרמשי, פייר בורדייה וטרי איגלטון) ולהניח כי הערכים האסתטיים ביצירה המסבים לנו הנאה אינם אלא השתקפות של זהותנו ושל אמונותינו התרבותיות; (ב) לאמץ גישה שמרנית, הגורסת שהכרחי לבנות סולם ערכים נורמטיבי נוקשה כדי להעריך מהן יצירות המופת המקנות ביטוי למסורת התרבותית שלנו. גישה זו מתגלמת במושג "קורס הספרים הגדולים" (יצירת קנון של גדולי הספרות בעולם), והיא באה לידי ביטוי בקינתו של אלן בלום, דלדולה של הרוח באמריקה (1989). גישה זו מזהירה מפני אובדן קנה המידה האסתטי והמוסרי להערכת המורשת, מגמה העלולה להביא לניהיליזם תרבותי ולהשלמה, מסוכנת לכאורה, עם הסטטוס קוו ועם הרוע הקיים.

הדרך השלישית אינה דרך של פשרה, אלא דרך המנסחת את הבעיה מחדש. תחילה יש להודות שכל שיטה תרבותית וכל פעילות ביקורתית עוסקת בבחירה, בפסילת יסודות מסוימים ובהעדפתם של אחרים. כל שיטה תרבותית מייצרת יחסי כוח פנימיים בין מרכז לפריפריה. זאת ועוד: כל שיטה תרבותית היוצרת רצף היסטורי קנוני היא שיטה של זיכרון וסלקציה (Re-membring). כל אוסף קשור לזיכרון מסוים המארגן אותו: זהו ה-Re-collection, ופעילות ההיזכרות היא Re-collecting (ע"ע ארכיב, ארכיון). מבחינה זו, כל שיטה תרבותית קובעת לעצמה זיכרון קנוני, גם אם הקנון הוא פלורליסטי ו"רך". על כן תחרות בין קנונים (בלשון ריבוי) לא רק שאינה מסוכנת, אלא היא אף מבטאת את פוריותה של הרוח האנושית ואת יכולתה להתמודד עם ריבוי שיטות הזיכרון האנושיות.

כל קנון מתארגן בסופו של דבר לפעילות מוסדית ולכן הוא מעוניין תמיד בעמדה המייצרת כוח ומניפולציה. הקנון הרב-תרבותי שואף לעוצמה ולהשפעה פוליטית לא פחות מהקנון התרבותי-אוניברסלי שבו הוא נלחם. הבחירה הממשית בין הקנונים אינה בחירה בין קנון ממוסד לחלופה לא ממוסדת, שהרי עם חלוף הזמן יצליחו אנשי האופוזיציה והפריפריה לערער על הקנון השולט, לעלות בעצמם לשלטון ולהכריז על כינונו של קנון חדש. הקנון החדש יהפוך את הקנון הישן ללא רלוונטי במקרה הטוב, ולמזיק ולכן ראוי להחלפה במקרה הרע. המרד בקנון הוא מרד באב ובסמכותו; זהו מרד הנובע מחרדה של השפעה (בלום, [1973] 2008). המרד חוזר על עצמו שוב ושוב, עם כל חילוף דורי של הקנון. מלחמת התרבות המתנהלת בין קנונים מתחרים – למשל בין הקנון הישראלי-ילידי לבין הקנון הישראלי-יהודי – היא חלק בלתי נפרד מהתנהלותה המקובלת של התרבות.

יש לשאוף אפוא ליצירת תנאים תרבותיים שיאפשרו תחרות הוגנת וסובלנית בין קנונים. תחרות זו תהיה פעילות ליברלית, שתאפשר לקבוצות אינטרס רבות ככל האפשר להצטרף למשחק ולבטא את עצמן באמצעות סדר יום חלופי, מקומי. במובן זה החברה הרב-תרבותית מספקת מסגרת גמישה יותר לדיאלוג בין קנונים מתחרים, בלי שיופעלו ניסיונות להשתלט על הקנון ו"לטהרו" מיסודות תרבותיים "עוינים".

התמונה האוטופית המשורטטת כאן חותרת לריבוי של נרטיבים קנוניים, מתוך ידיעה שהם מספרים סיפורים שונים על התרבות. כך, למשל, אנו מניחים שיש זכות קיום גם לתרבות הגרפיטי וגם לתרבות המוזיאונים ה"גבוהה"; גם לאופרות הסבון השגרתיות וגם לאמנות קולנוע ניסיונית או לטלוויזיה תיעודית ביקורתית יותר – כל זאת מתוך הנחה שכל אחת מהדוגמאות מתייחסת למערכת שונה של קריטריונים ערכיים. אוטופיה תרבותית זו תאפשר תנועה חופשית יחסית בין הקנונים ותוכל לתרום לשגשוגו של דיאלוג בין-תרבותי רחב.

ביקורת הקנון טוענת נגד קיומו המונולוגי של הטקסט הספרותי ומצביעה על אפשרויות חלופיות של רב-לשוניות. בעיני חוקר הספרות מיכאיל באחטין (Bakhtin), הרומן, שהוא הביטוי המלא של הרב-קוליות, הוא ז'אנר לא קנוני. ברומן מתקיים מאבק מתמיד בין כוחות צנטריפטליים השואפים למרכז לבין כוחות צנטריפוגליים השואפים לשוליים ומערערים על המרכז, שבו ממוקמת הסמכות הסיפורית. אירוניה, צחוק ועירוב של סוגות מערערים על הסמכות הקנונית, שהיא מטבעה הומוגנית, רצינית, אחדותית. עם זאת, אפשר לטעון כנגד באחטין שגישתו לרומן אין בה כדי להסביר מדוע רומנים רבים בתולדות הספרות הצליחו לחדור לרשימה הנצחית על אף המבנה הלא קנוני הבסיסי שלהם (ע"ע הטרוגלוסיה).

המחלוקת בשאלת הקנון עוקבת אחר שתי נטיות אנושיות מנוגדות. הנטייה הקנונית היא לייצר סמכות מקצועית, מוסרית ופוליטית שתבטיח את ערך הרציפות של הזיכרון התרבותי. הנטייה הקנונית מכוננת עמדה ביקורתית-שיפוטית הקובעת מהן ה"עובדות" המופיעות בטקסט או בשיח המדובר. הנטייה האנטי-קנונית נובעת מן הרצון להילחם בקיבעון, בסמכות היתר ובעריצותם של ערכים תרבותיים. בנוסף נסמכת העמדה האנטי-קנונית על תהליך המסחור הגואה שעברה הספֵרה התרבותית, התקשורתית והאמנותית בימינו. זו מעדיפה לעתים קרובות את המקובל, הפופולרי והרייטינגי על פני המעולה והראוי. המתח בין העמדות יש בו מן הנחמה, שכן הוא מבטא את השאיפה האנושית הקלאסית מאז ומעולם: ביצור הביטחון הקיים לצד רצון עז להתנסות בשינוי.

דומה כי בעידן העכשווי, המבליט את היעדר הקונצנזוס ביחס לאמיתות, הופך הקנון מושא לביקורת קולנית. ז'אנרים לא קנוניים רבים כגון ספרי בלשים וספרי מדע בדיוני מצליחים לחדור אל הרשימות הקנוניות ולעקוף את שומרי הסף למיניהם. ביטויים לכך נמצא באקדמיה, בקביעת תוכניות הלימוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות, במדיניותם של בתי הוצאה לאור ושל קובעי לוחות השידורים בטלוויזיה ובפעילותם של מבקרי תרבות ואמנות. פריצתם של ז'אנרים והופעת תכנים חדשים מסמנות את התרופפותו של הקנון התרבותי בימינו ומאפשרות לגבש קנונים פתוחים ופופולריים יותר, החודרים אל המערכות הממוסדות של התרבות. הנטייה לריבוי ולפלורליזם חושפת באופן ביקורתי את הפוליטיקה של "הפרשנות הנכונה", היא הפרשנות הקנונית. התבוננות מעין זו מגלה את פניה של התרבות כמעבדה רבת עוצמה, העוסקת כל העת בשאלת כינונה העצמי כמערכת סגורה של ערכים  (ע"ע רב-מערכת (תיאוריית ה-)).

 

מקורות

בלום, א' 1989: דלדולה של הרוח באמריקה, תרגום: ב' שפירא, תל אביב: עם עובד.

בלום, ה' [1973] 2008: חרדת ההשפעה, תיאוריה של השירה, תרגום: ע' שור, תל אביב: רסלינג.

סעיד, א' [1978] 2000: אוריינטליזם, תרגום: ע' זילבר, תל אביב: עם עובד, ספרית אופקים.

קארטר, א' 1997: חדר הדמים, תרגום: ט' ניצן-קרן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

שפירא, י', הס, ת"ס, הרצוג, ע' (עורכים) 2007:  קנוני ופופולרי, מפגשים ספרותיים, תל אביב: רסלינג.

 

 

Ellis, J. 1974: The Theory of Literary Criticism, Berkeley: California University Press.

Fowler, A. 1979: "Genere and Literary Canon", New Literary History, 2, pp. 97-119.

Friedman, E. G. 1993: "Where Are the Missing Contents? (Post) Modernism, Gender and the Canon", PMLA, No. 2, Vol. 108 (March), pp. 240-252.

Frye, N., 1957: Anatomy of Criticism, New York: Atheneum.

Gates, H. L. Jr. 1992: Loose Cannons: Notes on Cultural Wars, New York: Oxford University Press.

Guillory, J. 1987: "Canonical and Non Canonical: A Critique of the Current Debate", ELH, 54 (3), Autumn, pp. 483-527.

— 1990: "Cannonsin", in: Critical Terms for Literary Study, eds. F. Lentricchia and T. McLaughlin, Chicago: Chicago University Press, pp. 233-249.

Halbertal, M. 1997: People of the Book: Canon, Meaning and Authority,  Cambridge, MA.: Harvard University Press.

Herrenstein Smith, B. 1988: Contingences of Value, Cambridge, MA.: Harvard University Press.

Kermode, F. 1985: Forms of Attendings, Chicago: Chicago University Press.

Kibel, A.C. 1983: "The Canonical Text", Dedalus, 112.

Lauter, P. 1991: Cannons and Contexts, Oxford: Oxford University Press.

Miller, H. 1986: The Ethics of Reading, New York: Columbia University Press.

Payne, M. 1991: "New Tastement to Derrida", College Literature, 18 (2), pp. 5-12.

Reichert, J. 1977: Making Sense of Literature, Chicago: Chicago University Press.

Robinson, L. 1983: "Treason Our Text: Feminist Chalenges to Literary Cannon", Tulsa Studies in Women's Literature, 2, pp. 83-98.

Sheffy, R. 1990: "The Concept of Canonicity in Poly-system Theory", Poetics Today, 11, pp. 511-522.

Von Hallberg, R. (ed.) 1984: Cannons, Chicago: Chicago University Press.

 

 

 

 

תאור / מקור התמונה:

חנוך לוין. צילום: גדי דגון

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×