טעם
Taste
עקרון המיון, הבחירה וההעדפה שננקט ביחס לחפץ, התנהגות או אובייקט סימבולי. המונח מופיע בהקשרים רבים ושונים מאוד זה מזה: חוש הטעם כמציין רגישות פיזיולוגית ועונג גסטרונומי; הטעם כעיקרון של מיון או שיפוט אסתטי; הטעם כנימוק, סיבה או הסבר, כתכלית המבוססת על סדר רציונלי; הטעם כנכס כלכלי, כמוצר, כהון סימבולי ועוד.
נתייחס לחמש משמעויות מרכזיות:
- טעם כרגישות פיזיולוגית. התחושה שנוצרת בפה ובלשון בעקבות מגע עם מזון, משקה וכדומה. אחד מחמשת החושים; סוכן של תקשורת חושנית.
- טעם כהנמקה רציונלית. (1) הטעם במובן של "היגיון", "בסיס הגיוני", "משמעות" או "תכלית". לדוגמה: "טעם החיים" (שניתן לתרגם גם כ"משמעות החיים"); (2) טעם במובן של "נימוק", "סיבה", "הסבר". לדוגמה: "טעם התנהגותו התברר בהמשך"; (3) טעם כסמכות: "הודעה נמסרה מטעמו".
- טעם כהתנסות במצב או בחוויה מסוימת. לדוגמה: הטעם נשאר בפיו עד היום.
- טעם כעיקרון של בחירה והעדפה שיפוטית (judjement). הטעם במובן הקאנטיאני, למשל תיאור העילאיות האסתטית של המוצג האמנותי. טעם כקנה מידה המדריך את השיפוט האסתטי בהבחנה שבין היפה למכוער; הטעם כערך אסתטי המתגלם ביצירה ("יצירה בעלת טעם" או "חסרת טעם" וכדומה).
- הטעם כנכס, כהון סימבולי. בתפיסה המרקסיסטית, שדוברה המרכזי הוא הסוציולוג פייר בורדייה (Bourdieu), הטעם מופיע כנכס, כמוצר, העומד לרשותו של בעל הטעם. במובן זה הטעם קרוב למושג המוניטין. בני אדם עסוקים בטיפוח טעמם-הונם, וכל המרבה הרי זה משובח. כאן אנו מתנתקים מן ההגדרה המילונית המקובלת ומתייחסים לטעם בהקשר של השימוש התרבותי-כוחני שלו (בורדייה [1984] 2005: 164-155; Bourdieu [1979] 1987).
כפי שאנו רואים, בולט הפער בין ההגדרה השיפוטית של הטעם (הטעם כקנה מידה רציונלי, כעיקרון איכותי מהותני) לבין ההגדרה המרקסיסיטית-מטריאליסטית שלו (הטעם כנכס, כשיעור כמותי, כביטוי של שליטה וכוח). בנוסף, בולט השוני שבין השימוש בטעם בהקשרים של עונג חושני (אוכל) לבין השימוש המורחב בו בהקשר החברתי-תרבותי (אסתטיקה, סוציולוגיה וכיוצא בזה). זאת ועוד: קיים פער בין ההתבוננות בטעם ככושר הבחנה היוצר התפלגות, מיון, הגדרה ושיפוט לבין הטעם כתכונה של הנטעם. במובן זה, הטעם קשור בחוויית הריבוי והגודש של ההנאה החושית (Gronow, 1997).
לפי ההגדרה הראשונה, הטעם הוא התנסות פיזיולוגית המגדירה ומדרגת עוצמות של העדפה והנאה חושנית. אנו מדברים על חוש הטעם כאשר בשיפוט מעורבים גם חושים נלווים – חוש הריח, הראייה, השמיעה והמישוש. מדובר בחוויה חושית-עצבית הגורמת לעונג או לבחילה. חושניות מורכבת/מרובדת זו מבקשת לנסח עצמה במילים. ספק רב אם אנו יכולים ליהנות במישרין מטעמו הנפלא של המזון ללא תיווכן של מילים המתארות ומייצגות מחדש את חוויית ההתרגשות הראשונית. כחוויה שהיא במהותה חוויה מסדר שני, עצם ניסוחה כבר יונק מהרגלים לשוניים, ממאגר תרבותי שלם השייך למתנסה. לכך יש להוסיף את הממד החברתי של ההתנסות הפיזיולוגית. מן המפורסמות היא שהטעם הוא תלוי תרבות. רכישתו תלויה באימון ובתרגול. הוא גם קשור למידת הפתיחות או הסגירות ביחס לטעמם של אחרים. המוכנות שלנו להיפגש עם טעמו של האחר (האחר התרבותי, הגזעי, העדתי וכן הלאה), ויותר מזה, ליהנות ממה שהאחר חושב לטעים, היא חלק בלתי נפרד מסדר יום תרבותי ומהשקפה פילוסופית מסוימת (ע"ע אוכל) (Ackerman, 1990).
דוגמה נאה לעניין זה יכולים לשמש תיאוריו של איטאלו קאלווינו (Calvino) בספרו תחת שמש היגואר (קאלווינו, [1986] 1999), קובץ סיפורים, שכל אחד מהם עוסק בחוש אחר. זהו מסע פיקרסקי בין ריחות, תבלינים, צבעים וטעמים משכרים. כך מוצגת למשל גדולתו של המטבח המקסיקני, "שכביכול כל מאווייו להרטיט את צליליהם העזים ביותר של הטעמים ולצרפם לסלסולים, לתצלילים, ובעיקר לדיסוננסים שייצרו בבירור חוויה שאין דומה לה, יביאו לנקודה שאין ממנה חזרה, מעין השתלטות מוחלטת על יכולת הקליטה של החושים כולם" (שם: 28). הטעם אינו מכשיר של הבחנה וקביעת גבולות, אלא אמצעי שנועד להרטיט ולסמם, ליצור דיסוננס שהוא מעבר ליכולת ההכלה של המתנסה. הטעם הוא ריבוי מענג, שאינו ניתן עוד להבחנה מטעמים אחרים – סינסתזיה (עירוב חושים) הזוכה לייצוג נוסף באמצעות לשונו המטאפורית של קאלווינו. מאז ומעולם יש בריבוי טעמים צד מענג ומפתה, אך גם צד מעורר חרדה, משום שהוא מחזיר את הטעם לשלטונם של החושים. מכאן צומחת גם הטענה הספקנית (הרציונליסטית) שלפיה אל לנו לסמוך על החושים אם תגובתם עשויה להשתנות עם שינוי הנסיבות וההקשרים התרבותיים, ועלינו לדבוק בעיקרון אוניברסלי שאינו תלוי בשינויים שעוברים על המשתמש ובאידאולוגיה התרבותית שבה הוא מחזיק; עלינו לחשוף את התכונה המהותית המצויה באובייקט אשר יוצרת את "הטעם" האגור בו, עלינו לשוב ולבחון את מושג הטעם בתוך המים הצלולים של הנצח הלוגי.
כשמדובר בתבונה, הקריאה במשנתו האסתטית של קאנט, פילוסוף הנאורות, היא חוויה מאירת עיניים. גם קאנט, כקודמיו, מודרך על-ידי הרצון להתגבר על הסובייקטיביות החושנית הרובצת לפתחו של מושג הטעם במשמעותו הפיזיולוגית. לשיטתו, הטעם הוא עיקרון של שיפוט רציונלי ואוניברסלי שאנו מפעילים ביחס למשתנים מהותיים של היפה. ראוי אפוא לדון בטעם במשמעותו השיפוטית והמגדירה. המטרה העומדת לפני קאנט היא מורכבת: כיצד להסביר את ההכרה בטעם האוניברסלי של היפה, כאשר טעם זה עצמו נחווה ברמה הפרטית והסובייקטיבית של "הֲנָאָה". תאוריה זו מנוסחת בספרו ביקורת כוח השיפוט (קאנט, 1960). היא מתארת את יצירת האמנות כבעלת טעם אסתטי. טעם זה מוגדר בצורה שכלתנית כהיענות של היצירה לקריטריונים מסוימים שהופכים אותה ל"יפה". יצירת האמנות היא בבחינת תכליתיות נעדרת תכלית. אף כי היצירה חותרת לתכלית (לתוצאה מסוימת), אין לה תכלית שימושית כלשהי, מלבד הרצון להתקיים בספֵרה של היפה. קיומה לא נועד לחולל אפקט חושני אלא ליצור תענוג שברפלקסיה. אומר קאנט: "אפשרות המסירה הכללית של תענוג ממילא כרוך במוּשׂגהּ, שאין היא תענוג שבהנאה, בחינת הרגשה גרידא, אלא שמן-ההכרח שיהיה תענוג שברפלקסיה. לפיכך האמנות האסתטית בחינת אמנות יפה היא אמנות כזאת, שכוח השיפוט הרפלקטיבי ולא הרגשת-החושים משמש לה קנה-מידה" (קאנט, 1960: 126).
קאנט מבדיל בין העונג האסתטי ההכרתי, שהוא תוצאת הזיהוי של הטעם האסתטי, לבין העונג שהוא תוצאת המפגש היומיומי עם דברים "נעימים", בעלי טעם, שמטרתם לענג את החושים, כגון סעודה נאה, שולחן ערוך ומוזיקת רקע. העונג האסתטי מתקיים כאשר הוא מזוהה עם טעם אסתטי. טעם זה הוא כפול: מצד היוצר הוא טעון בממד של גאוניות ("הטעם, כמו כוח השיפוט בכלל, הוא הדיסציפלינה של הגאונות"). מצד המתבונן הוא כרוך ביכולת להעריך מושאים יפים לפי מה שהם (שם: 130-128). ואכן קאנט מונה את המרכיבים המהותיים של המוצג האמנותי המכוננים את קיומו ומשמשים מושא להערכה ולשיפוטי טעם, ביניהם ההידמות לטבע (אף כי מדובר במוצר מלאכותי), אי-השימושיות והרפלקסיביות (ע"ע נשגב/יפה).
מבחינת קאנט, הטעם הוא אפוא קריטריון שכלי להערכה ולשיפוט; היסודות השכלתניים המכוננים את היצירה ניתנים לשיפוט על-ידי המתבונן. כוח השיפוט הוא תנאי שאי-אפשר בלעדיו (Conditio sine qua non); בלי קיומו, לא ניתן כלל להעריך אמנות כאמנות "יפה". אמנות זו נוצרת כאשר יש בה טעם: צירוף חד-פעמי של חוק וכוח הדמיון. בעל הטעם יכול לגלות צירוף חד-פעמי זה שעה שהוא מעלה את התצורה האמנותית המורכבת אל המפלס של השכל השופט והמעריך. ההתפעלות הרגשית מן היפה, שהיא מעין תגובה ספונטנית-חושנית של הפרט, עוברת דרך הפריזמה של הניתוח הרפלקסיבי הבוחן אותה בהתאם לקריטריונים שמציבה לו התודעה הרציונלית האוניברסלית. תודעה זו מופעלת – ולא במקרה – על-ידי חוש הראייה, שהוא הפחות גשמי מבין כל החושים.
בניגוד לתפיסתו הטרנסצנדנטלית של קאנט, הרואה בטעם תכונה אובייקטיבית של היפה – תכונה הניתנת לשיפוט רציונלי ללא תלות בשאלה מיהו השופט ומהם הסיטואציה וההקשר השיפוטי – מציע הסוציולוג פייר בורדייה עמדה מטריאליסטית נגדית (Bourdieu, [1979] 1987). לשיטתו, הטעם הוא נכס העומד לרשות בעליו: "מכלול הפרקטיקות ופריטי הרכוש של אדם או קבוצה, הן תוצר של מפגש […] בין נכסים לבין טעם (כשאני אומר שביתי הוא "לטעמי", אני אומר שמצאתי בית שמתאים לטעמי, בית שבו טעמי מזהה את עצמו, מוצא את עצמו)" (בורדייה, [1984] 2005: 156-155). על-פי הגדרה זו, אנו רוכשים לעצמנו טעמים כפי שאנו רוכשים לעצמנו נכסים: מרחב הייצור של הטעמים מקביל למרחב הייצור של הנכסים. "כדי שיהיו לאנשים העדפות, צריך שיהיו נכסים מסווגים – עשויים ב'טוב טעם' או ב'חוסר טעם', 'מובחרים' או 'וולגריים'" ( שם: 155). כל אדם בוחר לו משהו שמתאים לטעמו, כלומר מצביע על העדפה של פריט זה או אחר בהנחה שה"בחירה-קנייה" מממשת את טעמו (ע"ע הון סימבולי).
בורדייה מדגים את שאלת הטעם בהקשר של המפגש בין האמן, "המקצוען של הטעם" והמממש שלו (האיש שהופך את הטעם לאובייקט), לבין טעמו של הצרכן "המוצא את עצמו" באובייקט זה. ואולם בניגוד לנוסחה המקובלת, הרואה בייצור הטעם תהליך נוסחתי ושכלתני שבו האמן קולע ל"טעמו" המסתורי של קהל הצרכנים, בורדייה מעדיף להסיט את נקודת המבט מקהל היעד אל זירה אחרת שבה מיוצרים הטעמים. זירה זו מעמידה את יוצר הטעם בהקשר פעילותם של יוצרי טעם מתחרים, העובדים בתוך שדה ייצור מסוים. ייצור הטעמים, אומר בורדייה, תלוי בעמדתם של היצרנים במרחב הייצור. לדוגמה, הטעם שעיתון כמו הארץ מייצר תלוי פחות בקהל היעד ("הארץ – לא מה שחשבת") ויותר ברצון שלו ליצור בידול מעיתונים מתחרים כגון מעריב או ידיעות אחרונות. עמדתם של הצרכנים דומה. היא נקבעת על דרך השלילה, ברצונם להתבדל מצרכנים אחרים (שטעמם מוגדר כ"חוסר טעם"). הטעם הוא אפוא הזירה שבה מיוצרים המוצרים "הנכונים" (על-ידי מובילי הטעם ומנהיגי הדעה) והוא גם המרחב שבו מיוצרים "הצרכנים הנכונים", או כפי שמגדיר זאת בורדייה: "העדפות מתהוות במפגש שבין היצע לביקוש, או ליתר דיוק: בין אובייקטים מסווגים לשיטות סיווג" (בורדייה, שם: 159); האובייקטים המסווגים הם הטעמים-הנכסים; שיטות הסיווג – הם עקרונות הבחירה-הקנייה של טעמים אלה.
נוסף על שאלת היצרנים והצרכנים יש להביא בחשבון גורם שלישי הקשור לעיצוב הטעם, זהו שדה הייצור והשחקנים הפועלים בתוכו. בכל שדה ייצור נתון (אמנות, אופנה, ספרות, תקשורת) קיימת תחרות בין השחקנים השונים הפועלים בשטח. זוהי זירה למאבקים ולמהפכות שעשויות לזעזע את מבנה השדה מבלי לערער את עצם קיומו. השחקנים הבולטים הפועלים בשדה ייצור נתון הופכים לקובעי טעם ולמעצבי דעת קהל (Taste Markers) (ע"ע סלבריטי ; כוכב ; גיבור תרבות). הם המחליטים מה יהיה באופנה, מה יהיה "אִין", ומה יהיה "אאוט" (חסר ביקוש); מדוע ספרה של אלזה מורנטה אלה תולדות יוצג כספר חובה, מדוע צפייה בסרט לשבור את הגלים תהפוך לאירוע מקובל ועוד. מעצבי הטעמים הם אפוא בעלי הכוח. הם מבטאים, בגרסתו של אדורנו (Adorno), את טעמו של השליט. האחרון מקדם טעמים העולים בקנה אחד עם פילוסופיית החיים שלו, וזו משרתת את האליטה שאליה הוא שייך (אדורנו והורקהיימר, [1947] 1993). בימינו מעצבי הטעם הם מתחום תקשורת ההמונים, האופנה, הפרסום וביקורת התרבות: רק "האנשים הנכונים" (האנשים שהוכרו כיצרני טעם מובילים בתחומם), בהקשר המתאים (המדיה), הם הקובעים מה ייתפס כ"טעם טוב" ומה לא. ואולם, ללא יחסי ציבור, העומדים לרשותם של מובילי הטעם, שום דבר לא ייתפס כ"מתאים" וכ"נכון" (פלטי, 1997). בנוסף, מובילי הטעם מסתייעים בצבא גדול של אנליסטים העוסקים בשאלה מה יהיה ההייפ (Hype) של העתיד, מה יהיו הטרנדים האופנתיים של הדור הבא, אילו חומרים ייחשבו לאופנתיים ולמקובלים בתחום עיצוב הבגד, הבית וכדומה. כל אלה מבצרים את מעמדם של קובעי הטעם בתוך מערכת הצריכה הקפיטליסטית, העוסקת, כל פעם מחדש, בקידום מוצרים ובמכירת "החדש" ו"הנועז".
מהו אם כן העיקרון שלפיו נקבע הטעם ה"טוב" או ה"רע"? מתי נוכל לומר על טעמה של יצירה שהוא מעולה, ומתי שטעמה הוא קיטשי? בהיעדר קריטריון אובייקטיבי, ובהינתן כי הטעם הוא פרי התקופה ומערכת הסיווג המשתנה שלה, מציע בורדייה את עקרון הנדירות (Rareness) כעיקרון פרגמטי הקובע את הטעם. הסחורה הנדירה (חפץ פיזי או סימבולי) – תהא זו מכונית או פילוסופיה אופנתית – נתפסת כ"בעלת טעם" בניגוד לסחורה הנפוצה, שטעמה מועט יותר. ניתן לשקם את אובדן הנדירות אם ממקמים את הסחורה בהקשר תצוגה אחר. המאבק בין טעמים הוא אפוא מאבק על נדירות, מאבק המשרת אסטרטגיות של התבדלות, והוא נוגע הן ליצרנים והן לצרכנים (ע"ע בידול).
ההגדרות השונות שהוצעו מחזירות אותנו לנקודת ההתחלה: בתרבות קיימים חילוקי דעות בשאלה האם הטעם הוא תכונה, דבר מהותי הקיים באובייקט ומתגלה בתהליך המפגש בינו לבין המשתמש, או שמא הוא תוצאה של תהליך אידאולוגי תלוי תרבות, המייצר – כל פעם מחדש – את קובעי הטעם ואת צרכניו. על-פי תפיסה אחרונה זו, "טעם רע" הוא הדבר שיש לאחר, שממנו אני רוצה להתבדל על-ידי טעמי הטוב. שינוי בשיטות הסיווג של טעמים משנה מן היסוד את תוכנם ואת דרך קליטתם.
בנוסף, מתקיימת כמובן השניות הקלאסית בין הטעם כעיקרון רציונלי מנומק לבין הטעם כאחד מחמשת החושים: במקרה של טעם המזון, אנו מדברים על הטעם במובן של נעימות או אי-נעימות חושנית ועל חוש הטעם כמה שמוליד אותן. במקרה של טעם אמנותי, אנו מדברים על "עונג אסתטי", שהוא תוצאת ההיענות של היצירה לעיקרון סימבולי המכונן אותה. קיים גם היבט נוסף: העונג הנוצר מטעמו של המזון הוא נושא למחלוקות תרבותיות בהקשרים היסטוריים משתנים. גם כאן נוכל לומר, בעקבות בורדייה, כי טעמו של מזון אינו אובייקטיבי, אלא הוא קשור באופן הדוק לטועם ולמערכת הסיווג התרבותית שהבנתה את טעמו (ע"ע אוכל).
השיח על אודות הטעם הוא שיח על אודות ההנאה שהוא גורם: ניתן להבחין בין הממד האסתטי של ההנאה (הנאה מן הדבר היפה) לבין הממד הגסטרונומי שלה (הנאה חושנית) (Gronow, 1997: 1-17). בסופו של חשבון, הדיון חוזר לנקודת המחלוקת העיקרית הנוגעת לטיבה של הנאה זו: האם ההנאה מן הטעם כרוכה בעיקרון של מיון, סיווג ושיפוט אוניברסלי, או שלפנינו הנאה שאינה יכולה לנמק את עצמה ומופיעה כחוויה חושנית פרטית, סובייקטיבית ושרירותית? ועוד: האם הטעם הוא נתון אידאולוגי, נורמטיבי, הנכון לתקופה מסוימת, ואשר עובר שינוי מתמיד על-פי התכתיב של התרבות ההגמונית? לשון אחרת: האם הטעם הוא קטגוריה רציונלית ואוניברסלית, או קטגוריה היסטורית בת הזמן, כפי שגורסים מבקרים מרקסיסטיים דוגמת טרי איגלטון (Eagleton, 1976) ופייר בורדייה? האם הטעם הוא, כפי שגורסים האחרונים, מוצר של המעמד השולט (בשטח האמנות, בשטח האופנה, בשטח הגסטרונומיה), הכופה את ערכיו על האחרים בשעה שהוא מתאר אותם כערכים אוניברסליים?
מעניין לראות כי על אף השוני בין ההיבטים הפיזיולוגיים, הסימבוליים והחברתיים של הטעם, ישנו גם מכנה משותף לכל ההיבטים הללו. מאז ומעולם מתפקד הטעם כמנגנון של התבחנות: הוא מעמיד סולמות היררכיים של טעמים (מ"טעם טוב" ועד "טעם רע"), שהנם למעשה
במצב כזה מושג הטעם יכול להצטמצם לצריכה האופנתית המשתנה שלו, המשקפת את תנודות השוק התרבותי. אם נקשור אפוא בין טעם לאופנה, יקל עלינו להסביר את שינוי הטעמים-הערכים. חילופי הטעמים האופנתיים נוגעים הן ללבוש והן למוצרים אחרים – מהם חומריים, כגון מכוניות, מהם מוצרים סימבוליים, כגון תאוריות מדעיות, אופנות של ביצועים מוזיקליים, בחירת שמות ועוד. הזיקה בין טעם לאופנה חשובה גם בהקשר אחר: היא מצביעה על הממד הכפול של שתי התופעות. כפי שהראה גיאורג זימל (Simmel, [1904] 1957), קיים תמיד מפגש בין "טעם אישי" (המתבטא בפריט האופנתי) לבין "טעם חברתי" היוצר תקשורת בין בני האדם. הטעם האישי הוא תמיד ביטוי אמפירי לקהילת טעם ולרצון של הפרט לציין את שייכותו לקהילה זו. קהילות אלה הן אמנם מעורפלות ("קהילות ענן", בניסוחו של ליוטאר); הן קמות ונופלות במהירות רבה התואמת את חילופי האופנות. ואולם גם כך הן יכולות לספק יציבות, לפחות לפרק זמן נתון, עבור המתלבט בשאלת "הטעם הנכון" (Lyotard, 1988).
נסכם: השיח של הטעם הוא בראש ובראשונה שיח על אודות עקרון ההנאה שהטעם טעון בו. לדוגמה, ההנאה מאוכל יכולה להיות חושנית אך גם אסתטית. הוא הדין במוזיקה: מוזיקה יכולה להשפיע על חושינו, אך היא נענית גם לשיפוט הקוגניטיבי שלנו (המוזיקה מתאימה עצמה לעיקרון של "היפה"). ההנאה יכולה להופיע כהתגלמות פרדוקסלית של העדפה פרטית (סובייקטיבית) ובו בזמן גם של העדפה חברתית-כלכלית (אובייקטיבית) המשמשת כנורמה. השיח של הטעם הוא על אודות הערך המוסף, "ערך המותרות" (או ערך המיוחדות) שמתווסף לדבר ומעניק לו את טעמו. בכך הוא שונה מן השיח על אודות צרכים/סיפוקים "טבעיים" (Needs/Satisfactions). ממד זה, שהטעם טעון בו, קובע למעשה את ערכו החברתי הסימבולי. הטעם הוא אפוא מושג מלאכותי, יציר האדם, הגובר על הטבע ומשמש לו כאלטרנטיבה. במובן מסוים, מדובר במפגש בין הטעם לבין עונג הדוניסטי המופיע הן ברמה החושנית הישירה והן ברמה החושנית-הסימבולית, כפי שהדבר מתבטא בטעם אמנותי.
ההדוניזם של הטעם הופך לסוכן חִברות מרכזי בעידן של צריכה נרקיסיסטית מוגברת ושל תרבות העודפות והאקסטרים (Lasch, 1979). יחד עם זאת, ברור כי הטעם הוא גם עיקרון שיפוטי והיררכי. במובן זה הוא משמש כנציג הכוח, הסמכות והחוק; הוא בא-כוחו של החזק. החברה הפתוחה בגרסה הליברלית מבקשת להגן על זכותם של מיעוטים לשמר את טעמם בשוק הפתוח של הסחורות התרבותיות. בחברה רב-תרבותית יצברו הטעמים המגזריים לגיטימיות ויוקרה חדשה, ויוצגו כהעדפות מקומיות שאינן נזקקות ללגיטימציה אוניברסלית ומהותנית.
מכאן לאן?
מקורות
אדורנו, ת' והורקהיימר, מ' [1947] 1993: אסכולת פרנקפורט (מבחר), תרגום: ד' ארן, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
בורדייה, פ' [1984] 2005: "המטמורפוזה של הטעם", בתוך: שאלות בסוציולוגיה, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג, עמ' 164-155.
פלטי, מ' 1997: "קורבנות הטעם", הארץ, גלריה, 15.10.1997.
צוקרמן, מ' 1996: פרקים בסוציולוגיה של האמנות, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת.
קאלווינו, א' [1986] 1999: תחת שמש היגואר, תרגום: א' רוטהאוז, תל אביב: ספרית פועלים.
קאנט, ע' 1960: ביקורת כוח השיפוט, תרגום: ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך, ירושלים: מוסד ביאליק.
Ackerman, D. 1990: A Natural History of the Senses, New York: Random House.
Bourdieu, P. [1979] 1987: Distinction: A Social Critique of the Judgement of Taste, trans. R. Nice, Cambridge MA: Harvard University Press.
Eagleton, T. 1976: Criticism and Ideology, London: New Left Books.
Eco, U. 1989: "The Structure of Bad Taste", in: The Open Work, trans. A. Cancogni, Cambridge, MA.: Harvard University Press, pp. 180-216.
Gronow, J. 1997: The Sociology of Taste, London: Routledge, pp. 10-17.
Lasch, C. 1979: The Culture of Narcissism, American Life in an Age of Diminishing Expectations, New York: Norton.
Lyotard, J. F. 1988: Peregrinations: Law, Form, Event, New York: Columbia University Press, pp. 16-27.
— 1991: Lessons on the Analytic of the Sublime, Stanford: Stanford University Press.
Simmel, G. [1904] 1957: "Fashion", American Journal of Sociology, 62 (6), pp. 541-558.
תאור / מקור התמונה:
llrecipes.com’s first-ever Condiment Smackdown. Photo by Kelly Cline