משפחה, משפחה חדשה

Family, New Family

Image Credit: Wikipedia

המשפחה היא הקבוצה הראשונה שלתוכה נולד או נקלט הפרט. יחידת משמעות בתרבות, העומדת בין היחיד לבין החברה. יחידה חברתית וכלכלית, רגשית וסימבולית, שבה נוצרות זהויות ובה נולדת האישיות האינדיווידואלית. על פי הגל, המשפחה הגרעינית מדמה את המשפחתיות במובנה הרחב, כפי שהיא מתגלמת בחברה האזרחית ובמדינה. בצירופיה השונים, המשפחה היא יחידה חברתית ו/או גנטית המקיימת קשרי קרבה קבועים בין חבריה. יחידה זו נועדה ליצור מבנה בעל יציבות המספק ביטחון לחבריו, מאפשר את גידול הצאצאים ומעודד צמיחה אישית. על-פי תפיסה אידיאלית זו, האינטימיות המשפחתית מתבטאת ביחסי האהבה של העומדים בראש המשפחה וביחסים הפנימיים בין חבריה. המשפחה הגרעינית כוללת אם, אב וילדים, ואולם המשפחה הסימבולית המורחבת כוללת גם "קרובי משפחה" נוספים כגון חברים. המשפחה החדשה, המאפיינת את העידן הפוסטמודרני, פועלת בתנאים של רלטיביזם תרבותי המעודד צורות ארגון מגוונות. כתוצאה מכך מוגדרות מחדש סוגיות כגון מיניות, מגדר, אחריות, הורות, שותפות, מיקום, תנועה ועוד. כמו כן נוצרות יחידות משפחתיות חדשות: משפחות חד-הוריות, חד-מיניות, משפחות המתקיימות על בסיס שיתוף בנושאים מוגדרים ועוד. יחידות אלו נותנות ביטוי לשאלות מפתח כמו אינטימיות, זוגיות, ביטחון, ערבות הדדית, שותפות כלכלית, מגורים משותפים וכיוצא בזה. דומה כי חרף השינויים הרבים שעברה, צורת ההתאגדות המשפחתית, בגרסאותיה השונות, נתפסת בעיני רבים כצורה חברתית שאין לוותר עליה, דווקא על רקע אווירת התחרות והניכור המאפיינת את היחיד במעגלים אחרים של חייו.

בתפיסה האידאלית שלה, המשפחה המודרנית נתפסת כיחידה חברתית יעילה המאפשרת את כינונו של משק כלכלי ורגשי יציב. המבנה המשפחתי השיתופי מוצג כמסגרת בטוחה, המאפשרת להורים לגדל את צאצאיהם, להגן עליהם מפני העולם העוין בחוץ, לדאוג להמשכיות הגזע ולהנצחת הזיכרון האישי. המבנה המשפחתי המקובל מבקש ליצור מערכת איזונים בין צרכים כלכליים, רגשיים וחברתיים; איזונים שנועדו לאפשר לפרט לתפקד במעגלים השונים של חייו. העיקרון המנחה הוא עקרון היעילות: הניצול הטוב ביותר של משאבים חומריים וסימבוליים, התורמים לאושרו של הפרט (Dizard & Gadlin , 1990). המשפחה המודרנית ההטרוסקסואלית מבטיחה ניצול כלכלי יעיל מעין זה: הצאצאים הופכים למפרנסים פוטנציאליים של המשפחה החדשה שיכוננו בעתיד. מבנה זה מבטיח את עקרון השרידות של המשפחה ומתקיים מכוח סגולתה של היחידה הגרעינית המשפחתית להתרבות, להמשיך ולהנציח את הזיכרון הפרטי והקיבוצי (משוניס, 1999; ולר וכהן, 1997). יש לציין כי מודל זה נותן עדיפות מובהקת להגמוניה הגברית. הגבר נתפס כמפרנס מרכזי שיוצר בעצם תפקודו מסגרת של יציבות עבור בת הזוג והצאצאים (ע"ע פטריארכליות). מבנה זה זכה לביקורת פמיניסטית קולנית, משום שהוא נתפס כמנציח את הסטריאוטיפים הנשיים והגבריים הישנים: הגבר יוצא מביתו כדי להביא טרף לבני משפחתו; זהו הגבר הכובש והאינסטרומנטלי הנמצא במשא ומתן עם העולם. האישה והצאצאים מתכנסים אל תוך הבית פנימה, גדורים בתוך ההוויה הביתית, מתמקדים ב"כאן ועכשיו" של החיים.

ואולם דגם בורגני זה, המבטיח הגנה מפני השאון והסטרס של החיים, אינו היחיד: לאורך ההיסטוריה המודרנית מופיעים ניסיונות רדיקליים המבקשים לקעקע את יסודותיה של המשפחה הגרעינית. הדבר בולט במיוחד בחברות קולקטיביות, בפוליטיקה הרדיקלית של הימין והשמאל לאורך המאה ה-20. הן החינוך הלאומני הפשיסטי והן החינוך המרקסיסטי ביקשו למוטט את המסגרת המשפחתית הישנה ולהמירה במבנה מהפכני חדש שיירש אותה: זוהי האומה – המשפחה המורחבת הנותנת טעם לקיומו של היחיד בפשיזם; זהו המעמד כמשפחת-על באידאולוגיה המרקסיסטית והקומוניסטית. שתי המגמות מנסות לברוא אדם חדש ה"נשוי" למהפכה. אדם מהפכני זה אמור לעזוב את משפחת המוצא שבה נולד ולהצטרף למשפחה מאושרת המאגדת את הרבים ומכוונת אותם לעשייה מהפכנית. מגמות אלו ניסו לחולל ניסוי אוטופי בהגדרת האדם, על אף מחיר הטרור הפוליטי והרגשי הכרוך בו.

ניסויים מהפכנים אכן הופיעו לאורך ההיסטוריה הקומוניסטית של ברית המועצות לשעבר, אך לא נעלמו גם מנופי ההיסטוריה הציונית, בחיים השיתופיים החדשים שנוצקו בקיבוצים החל מעליית דגניה על הקרקע (1909) ועד לשקיעת הרעיון הקיבוצי בשלהי שנות השבעים של המאה ה-20. הסמל המובהק של הניסוי הסוציאליסטי הציוני היה "הקבוצה". בתוכו היתה "חברת הילדים" לדגם סימבולי חדש שנועד להחליף את הדגם הבורגני הישן, הורים-ילדים. גולת הכותרת של האידאולוגיה החדשה היתה "הלינה המשותפת" – לינת הילדים בבית התינוקות, בנפרד מהוריהם. אף כי הלינה המשותפת בוטלה בהדרגה החל משנות השבעים, תוצאותיה הפוסט-טראומטיות (חרדה, ניתוק רגשי, תחושת אשמה עקב שוני, חולשה או גילוי של אינדיווידואליזם חריג) ניכרו עוד שנים רבות אחר-כך אצל חלק מבוגרי המסגרות הקיבוציות. ייצוגים אמנותיים שחשפו תהליכים אלה היו הסרט העלילתי אדמה משוגעת (דרור שאול, 2006), הסרטים התיעודיים בית הילדים (תמר פיינגולד, 2005) וילדי השמש (רן טל, 2007), וכן התערוכה לינה משותפת שהוצגה במוזאון תל אביב בקיץ 2005.

הניסויים ההיסטוריים במוסד המשפחה מוכיחים את הטענה כי המשפחה אינה יחידת משמעות טבעית ונצחית אלא מוצר משתנה של האידאולוגיה והתרבות. דוגמה נוספת לכך נוכל להביא מתחום הניתוח המגדרי שמציע הפילוסוף מישל פוקו ([1976] 1996). על-פיו, היחס החיובי למשפחה ההטרוסקסואלית והיחס השלילי למשפחה החד-מינית לא נבעו מהכרעות נורמטיביות, אלא היו פועל יוצא של השיטה הקפיטליסטית במאה ה-19. שיטה זו ראתה במיניות "אמצעי ייצור": באמצעות המנגנון המיני אפשר לייצר משפחות, שצאצאיהן מספקים כוח עבודה הדרוש לתהליך הייצור. משפחה חד-מינית אינה תואמת את הפילוסופיה הקפיטליסטית, משום שאינה "מספקת את הסחורה" ואינה מאפשרת הרחבה יעילה של מנגנוני הייצור. עם השינוי שחל בסוגיות של מין ומגדר, אפשר להרחיב את הרפרטואר השמרני של המשפחה ההטרוסקסואלית הגרעינית ולחשוב על משפחה אחרת, שהפרדיגמה שלה אינה עוד זו של הייצור. משפחה כזו מייצרת הון "רגשי" אחר, החיוני לתפקודו התקין של התא המשפחתי.

משעה שהשתכללו השיטות השונות של ההפריה המלאכותית והפונדקאות, התרחשה מהפכה בהגדרת התא המשפחתי. בעקבות ההפריה המלאכותית הופרדה שאלת ההורות מסוגיית הקשר המיני בין בני הזוג. הורות הפכה לפונקציה תרבותית הניתנת להשגה באמצעות טכנולוגיות מגוונות, ולא רק באמצעות המגע ה"טבעי" בין המינים. באותה שעה הוגדרה המשפחה מחדש: אם ניתן לזכות ברחם פונדקאית או בתרומת זרע, הרי שגם זוג הורים חד-מיני עשוי לזכות בצאצא. כך יכולה לקום משפחה חדשה המושתתת על הפרדת הפונקציות של הורות, זוגיות ומיניות. במבנה המודרני הופיעו פונקציות אלו כמקשה אחת, ללא יכולת לפירוק או הפרדה. כעת יכולות לצמוח משפחות חלופיות המערערות על מה שנתפס פעם כעיקרון טבעי והכרחי – עקרון הזוגיות. המשפחות החד-הוריות הן דוגמה לכך שאפשר לוותר על בני זוג בקיום היומיומי מבלי לוותר על עקרון ההורות (ניתן גם ליצור דיוקן סימבולי של דמות אב או דמות אם) (פסטרנק, 1989; ליבליך, 1993) (ע"ע שיבוט).

שורש קיומה של המשפחה החדשה, המשפחה הפוסטמודרנית, נעוץ בהפרדת הפונקציות. נדגים זאת באמצעות קריטריון חשוב: המגורים המשותפים. המסגרת המסורתית עודדה בו-זמניות ושילוב. חברי המשפחה נתנו ביטוי ליחסי הקרבה הקבועים ביניהם באמצעות מגורים משותפים ונטילת אחריות רגשית וכלכלית הדדית בכל ענייני היומיום. היציבות הכלכלית והרגשית זוהתה עם נוכחות פיזית, בו-זמנית, של בני הזוג וצאצאיהם בחלל המגונן של הבית (Bachelard, [1958] 1969). והנה, חלק מן המשפחות החדשות יוצרות מסגרת של ביטחון ומחויבות לטווח ארוך, חרף העובדה שהשותפים לתא המשפחתי אינם גרים תמיד בחלל אחד. המודל החדש הזה מייצר "פערי זמן", המאפשרים לבני הזוג תנועה זה לקראת זה ושימוש בתקשורת מרחוק. מערכת זו, המכונה לעתים "ניסואין" (כמשקל נגד לנישואין), מאפשרת מסגרת משפחתית יציבה, כשכל צד יכול לשמור לו את ביתו המקורי ולשהות חלק מן הזמן בביתו של בן הזוג. משפחה מעין זו, החורגת מן העיקרון האריסטוטלי של אחדות המקום, הזמן והעלילה, מאפשרת גמישות רגשית וכלכלית, אף כי גם היא עשויה להיות פגיעה וניתנת לערעור.

אפשר לטעון כי המשפחה החדשה היא פרי השינוי התודעתי שחל בחברה. שינוי זה הביא להגמשת הקריטריונים הישנים וליצירת קריטריונים חדשים להגדרת התא המשפחתי, וכך ליצירת ריבוי מודלים שלו. ריבוי זה משמר את יתרונותיה של המשפחה המודרנית – אהבה, דאגה, תמיכה, ערבות הדדית, יעילות כלכלית, כינונה של מסורת והיסטוריה משותפות. יחד עם זאת, הריבוי מספק את צרכיו של האדם בן ימינו, שהפנים את תהליך הפירוק הסימבולי של האני. האני העכשווי משקיף על קיומו כעל אוסף של משחקים וצירופי אפשרויות; הוא פתוח וסובלני יותר לדגמים מגוונים ומודלריים של משפחתיות (Stacy, 1996).

המשפחה החדשה זכתה לתיאור מוקדם כבר בשנות השבעים של המאה ה-20. אדוארד שורטר (Shorter, 1975) הצביע על משתנים פוסטמודרניים המשפיעים על המשפחה החדשה, כגון אי-יציבות בחייהם של זוגות (עלייה משמעותית באחוז הגירושין), קיומם המקביל של סגנונות חיים רבים, דעיכת האמונה בקיומו של סדר משפחתי יציב ומחייב כמקור לזהות ולחִברות והדומיננטיות של אמצעי התקשורת, המשקפים – ובו-זמנית מייצרים – לגיטימציה לכינונם של דגמים משפחתיים מגוונים (ביז'אווי, 1999). חלק מן החוקרים מתארים תהליך זה כפרי התערערותה של הסמכות ההורית (עומר, 2000). סמכות זו, שזוהתה בעיקרה עם הרשות האבהית הגברית, אמורה היתה לדאוג ל"חוק וסדר", לעודד רציונליות וריסון מוסרי; ואולם התרבות העכשווית, כך נטען, נשלטת על-ידי דחפים של עונג. זוהי תרבות הנרקיסיזם – מטבע לשון מפורסמת שטבע כריסטופר לאש (בנג'מין, [1988] 2005: 199-149; Lasch, 1977, 1979). תרבות זו נותנת ביטוי לתשוקות ולפנטזיות האי-רציונליות ומזוהה עם הספֵרה הנשית. לפנינו נסיגה מן המחויבות המוסרית ומהאידאה הרציונלית (הגברית) והשתקעות במצבים פרימיטיביים המאופיינים בדחפים של עונג ומוות.

ואמנם, המשפחה העכשווית – "משפחה רוויה" (Saturated Family), בניסוחו של קנט גרגן (Gergen, 1991) – מוצפת בים של אמונות וערכים סותרים. היא מעודדת את חבריה להתנסות במערכות יחסים מגוונות; היא נתמכת על-ידי טכנולוגיות רוויות היוצרות מזעור של מרחב וזמן (אינטרנט, טלוויזיה, טלפון סלולרי ועוד). כתוצאה מכך משתנים באורח קיצוני אורח החיים ומערכת האמונות של חבריה. המאפיין הבולט ביותר של השינוי הוא ערעור הגבולות: מיטשטשות ההבחנות בין המרחב הפרטי של הבית לבין מרחב העבודה; בין המרחב הסימבולי של הילדות לבין עולם המבוגרים (ע"ע אובדן הילדות) (Demick, 1989); בין תקשורת ישירה בתוך חלל המגורים לבין תקשורת מרחוק.

במקביל משתנים גם הגבולות בין גברים לנשים כבני זוג השותפים לתא המשפחתי. בעקבות שינויים במבנה העבודה, ובעקבות הצלחתה של המהפכה הפמיניסטית, הגברים החדשים אינם רואים את עצמם רק כמפרנסים. עניינם הרגשי ומעורבותם הפעילה בחיי המשפחה גוברים והופכים למרכיב מרכזי בזהותם העצמית. גברים יכולים עכשיו להיות "אמהיים", "אקספרסיביים" וכדומה. גם הנשים חורגות מן המשבצת השגורה שנועדה להן במשפחה המודרנית המקובלת: אסרטיביות, קרייריזם, שאפתנות וכוח – תכונות שנחשבו בעבר "גבריות" – זכו למיצוב חדש ומיוחסות כעת לאישה החדשה. יתרה מזו, בעידן הפוסט-פמיניסטי יכולה האישה לצעוד צעד אחד קדימה וליצור התנגדות לתבנית הבינארית (גבר/אישה) שבה מוקמה בעבר. כעת היא מבקשת ליהנות מכל העולמות: מצד אחד לשמור על מעמדה כמי שנוטלת חלק פעיל בדיאלוג עם העולם (מבט החוצה) ומצד אחר ליהנות מתכונות שנחשבו פעם "רגרסיביות" – טיפוח נרקיסיסטי של הגוף, הנאה לא מתנצלת מחוויית האמהות ומחוויית הביתיות (מבט פנימה). שינויים רדיקליים אלה מקרינים על התא המשפחתי והופכים אותו למקום שבו מתנהל כל העת משא ומתן רגשי על תפקידים, זהויות וכוח. כך הופכת המשפחה החדשה לזירה של שינויים ולמעבדה של יצירתיות חדשה. בנוסף, המשפחה החדשה מאפשרת חופש בחירה רחב יותר בין זהויות שונות, לעומת צמצומו במשפחה המודרנית (ע"ע פלורליזם). האווירה התרבותית הכללית מעודדת מעבר מהזדהות עם ערכים אינדיווידואליים וסיפור חיים אישי אל הזדהות עם ערכים בעלי הקשר חברתי ו"שבטי"; אל מרכז הבמה חוזרים ערכים שנשללו על-ידי המודרניות וטופחו על-ידי המשפחה הפרה-מודרנית (המשפחה המסורתית) (Stacy, 1996; Doherty, 1991).

אחת משאלות המפתח היא, האם התא החדש נוטה להתפרק, או לפחות להשתנות באופן רדיקלי, בלחץ התשוקה העודפת שהוא מכיל? במילים אחרות: האם מוסד המשפחה מתפקד רק כמסגרת אידאולוגית שאין לה מימוש ריאלי בחיי היומיום (Hardt & Negri, 2000)? האם המציאות הפוסטמודרנית מייתרת את המשפחה המודרנית הבורגנית כיחידת משנה מרכזית בתוך החברה האזרחית? המשפחה המודרנית ביקשה לשלוט בתשוקה העודפת ולתעל אותה לאפיקים רציונליים יצרניים. אפשר לטעון כי עלייתה של המשפחה הפוסטמודרנית היא עדות לכישלון הקפיטליזם המודרני להגביל את זרם התשוקה, כפי שסברו ז'יל דלז ופליקס גואטרי בספרם אנטי אדיפוס (Deleuze and Guattari, [1972] 1977). ואולם תיתכן גם עמדה אחרת, שלפיה המשפחה הפוסטמודרנית אינה חלופה למבנה הקפיטליסטי אלא בשר מבשרו. לדוגמה, הפרגמנטציה של התא המשפחתי – לכל אחד מבני המשפחה נרטיבים וזהויות שונים, סדר יום אישי וכן הלאה – עומדת ביחס ישר לאידאולוגיה של פיצול העבודה (פיצול תהליך הייצור) בקפיטליזם המאוחר. יתרה מזו, ייתכן כי "המודל העסקי" הדומיננטי כל-כך באידאולוגיה העכשווית משפיע גם על אופייה של המשפחה החדשה, שוחרת הביקושים והסיפוקים. משפחה זו עשויה לראות בעצמה יחידת ייצור אוטרקית המתמקדת בהגדלת רווחים, אלא שכעת הרווחים אינם כלכליים אלא סמליים: המשפחה מבקשת להגדיל ככל האפשר את ההון הרגשי והתדמיתי שלה; היא עשויה לפעול כצוות ניהול במגמה למקסם את רווחיהן של "יחידות המשנה" – הילדים. הצוות המשפחתי רואה את עצמו כקבוצת משימה המופקדת על יעילותה של המערכת. לשם כך הוא נעזר בצוות מומחים: יועצים, פסיכולוגים, מאמני כושר וכדומה. ניהול התשוקה העודפת הופך אפוא למשימה ביורוקרטית המשתלבת היטב בדת היעילות של הקפיטליזם. זו מצליחה לשים את ידה גם על הכלכלה הליבידינלית, שהיא כביכול מחוץ להישג ידה.

המשפחה הפוסטמודרנית שואבת חלק ניכר מן המודלים הרגשיים שלה מאמצעי התקשורת, בייחוד מן הטלוויזיה. סדרות שונות שעוסקות במשפחה מייצרות דגמים של אינטימיות בדיונית הנשאבת מן המרקע אל החיים (Jennigs, 1990). בסדרות טלוויזיה כגון שלושים ומשהו (מרשל הרשקוביץ ואד צוויק, 1991-1987) ובסרטים כגון החברים של אלכס (The Big Chill) (לורנס קאסדן, 1983) משתקפות מערכות יחסים רגשיות חלופיות; בסדרות משטרה רבות אנו מתוודעים לפורמט קפיטליסטי רווח – הצוות המשטרתי כמעין משפחה – ולומדים על יחסי הגומלין של חברי המשפחה גם בחיים האישיים ה"רגילים". סדרות קומיות כגון חברים (מרתה קאופמן ודיוויד קריין, 2004-1994) וסיינפלד (לארי דיוויד וג'רי סיינפלד, 1998-1989) מרחיבות גם הן את הדיון ומציגות משפחה המורכבת מחברים הגרים יחד או מקיימים אינטראקציה קרובה וימיומית. חברי המשפחה מסייעים זה בידי זה כדי לשרוד בקרב המתיש מול מוזרויות החיים (Hibbs, 1999). את סיינפלד אפשר לקרוא כאנטומיה קומית של מוסד המשפחה בימינו: דיוקן קבוצתי של חבורת אינדיווידואליסטים, שדמיונם האבסורדי מסייע בידם להתמודד עם הניכור והטירוף האנושי שבעיר (אפרסון, 2005). דגם אורבני זה חוזר על עצמו בסדרה הקומית סקס והעיר הגדולה (דארן סטאר, 2004-1998).

צורה אחרת של התבוננות ניתן למצוא בסדרת הפשע המשפחתית הסופראנוס (דיוויד צ'ייס, 2007-1999). הסדרה מציגה אנטומיה כאובה ומאיימת של משפחה בהפרעה, המשפחה הסוטה בימינו. הצירוף בין החלום האמריקאי לבין סטייה חברתית (פשע) משרטט דיוקן קבוצתי של משפחה החיה בתוך מערכת של טראומה פנימית וחיצונית. חרדה, דיכאון, היבריס ואכזריות משמשים כאן בערבוביה. התוצאה מטלטלת את הצופה ומציבה אותו מול המראה השבורה של חלומותיו הרומנטיים. הזיקה הבעייתית בין קורבניות לסאדיזם, בין אכזבה אישית למרחץ דמים, מסמנת את טווח הציפיות והתשוקות שמשתקפות במוסד המשפחה בעידן הקפיטליזם העכשווי.

לסיום אפשר לתהות, האם בעידן הנוכחי יש מקום לאינטימיות שאינה מיובאת מן המסך? האם נוכל למצוא אותה בתוך עצמנו, בתוך ההיסטוריה הפרטית של חיינו? נדמה כי תוקפן של הסוגיות הישנות עדיין לא פג. נותרנו באותה היזקקות למשמעות ולהכרה הדדית שאותן אנו מבקשים לקבל מבני משפחתנו; עדיין נותרנו עם החשיבה ההגליאנית אודות המשפחה כיישות ראשונית, המשמרת את עצמה כנוכחות רציונלית בתוך ההיסטוריה. הדבר מתבצע בתיווכו של רגש אהבה מתוך בחירה, אל מישהו אחר החורג מן העצמי שלנו  (Derrida, [1974] 1986: 17);  עדיין יש לנו צורך עז ליילד את העצמי שלנו עקב תהליך פרדוקסלי שכולל הזדהות ועונג כמעט סימביוטיים עם מי שיצר אותנו (או עם מי שמהווים עבורנו דמויות אב ואם). יחד עם זאת יש לנו צורך לגבש זהות עצמאית ואינדיווידואלית, תוך התרחקות מן הזהה והתקרבות אל האחר. כל התקרבות אל האחר מרחיקה אותנו מן הדגם האוטונומי והרציונלי של איש המשפחה המודרני ומקרבת אותנו אל האחר המקומי, התובע מאיתנו מאמץ מוסרי בלתי מבוטל כדי להכירו (גרוזברד, 2007: 29-28).

השאלות הגדולות ממשיכות אפוא להדהד גם במסגרת המשפחה החדשה. דומה כי חרף המסחור הגואה של האינטימיות בעידן החדש, לא השתנו צרכיו הרגשיים הבסיסיים של האדם; אחרי ככלות הכול, המשפחה איננה רק יחידת ייצור כלכלית, חברתית ורגשית: לחיות בתוך משפחה פירושו להכיר בעובדה כי מישהו בעולם קשור אלינו באופן אינטימי ואוהב, גם אם בינו לבינינו מפריד מרחק של זמן ומקום. הרי תמיד קיימת בנו "המשפחה העמוקה", המשפחה שנותרה בתוכנו, דימוי האם/אב שבלבנו; הצורך להעניק לקיום הבודד שלנו משמעות ולגייס עבורו תמיכה ונחמה. תהליך זה עשוי להצליח אם נשכיל להפנים את ההתפעלות ואת העונג הנרקיסיסטי שחווינו בילדותנו בחיק המשפחה, וניקח אותו איתנו לדרך לתקופת הבגרות. על-פי הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט (Kohut), מייסד האסכולה של "פסיכולוגיית העצמי", ראוי לו להורה לתמוך בתחושות האומניפוטנטיות של הילד ולעודד "הדהוד נרקיסיסטי" שלהן לאורך חייו. כך יוכל האני לבנות את העצמי הגרעיני שלו; "אני-עצמי" זה ילווה אותו כאשר יעזוב את משפחת המוצא ויבנה לו תא משפחתי משל עצמו (ע"ע פסיכואנליזה, פסיכולוגיית העצמי). תהליכי עומק אלה – אם יתפתחו בכיוון הנכון – יהוו משקל נגד לתהליכי השחיקה שעוברת המשפחה בעידן הקפיטליזם הצרכני. כינונם המוצלח יבטיח את הצלחתו של התא המשפחתי גם בעידן הערכים הצפים של ימינו (קוהוט, [1984] 2005; גוברין, 2004: 138-99).

 

מקורות

אפרסון, א"ר 2005: "סיינפלד והחיים המוסריים", בתוך: ארוין, ו' (עורך): סיינפלד ופילוסופיה (ספר על הכול וכלום), תרגום: ע' רז, תל אביב: פן הוצאה לאור.

בנג'מין, ג' [1988] 2005: כבלי האהבה, תרגום: ת' אלמוג, אור יהודה: דביר.

בר-יוסף, ר' 1996: "סוציולוגיה של המשפחה לאור שינויים חברתיים וחידושים ביוטכנולוגיים", מגמות, ל"ח (1), 29-5.  

גוברין, ע' 2004: "פסיכולוגיית העצמי של היינץ קוהוט", בתוך: בין התנזרות לפיתוי, גילגוליה של הפסיכואנליזה באמריקה, אור יהודה: דביר, עמ' 138-99.

גרוזברד, ע' 2007: עיצוב הצופן התרבותי, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, עמ' 33-24.

ולר, ר' וכהן, ר' 1997: משפחה ודעת: מבט עכשווי על המשפחה, ירושלים: משרד החינוך.

ליבליך, ע' 1993: סדר נשים, סיפורי נשים במשפחה החדשה בישראל, ירושלים: שוקן.

משוניס, ג' 1999: "המשפחה", בתוך: סוציולוגיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 476-450.

עומר, ח' 2000: שיקום הסמכות ההורית, תרגום ועריכה: ד' גרין, תל אביב: מודן.

פוגל-ביז'אווי, ס' 1999: "משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסטמודרניות", בתוך: דהאן-כלב, ה', הרצוג, ח', חסאן, מ', יזרעאלי, ד', נווה, ח', פוגל-ביז'אווי, ס', פרידמן, א' (עורכות), מין, מגדר פוליטיקה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 166-107.

פוקו, מ' [1976] 1996: תולדות המיניות I, הרצון לדעת, תרגום: ג' אש, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.  

פסטרנק, ר' 1989: המשפחה החד-הורית בישראל, תל אביב: ספרית פועלים. עמ' 35-11.  

קוהוט, ה' [1984] 2005: כיצד מרפאה האנליזה, תרגום: א' עידן, תל אביב: עם עובד.

 

 

Bachelard, G. [1958] 1969: The Poetics of Space, trans. M. Jolas, Boston: Beacon Press.

 

Cixous, H. [1977] 1989: "Castration or Decapitation", in: Davis, R. C. and Schleifer, R. (eds.), Contemporary Literary Criticism, New York, London: Langman.

Deleuze, G. and Guattari, F. [1972] 1977: Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, trans. R. Hurley, M. Seem and H. R. Lane, New York: Viking Press.

Derrida, J. [1974] 1986: Glas, trans: J. P. Leavey and R. Rand, Lincoln: University of Nebraska Press.

Dizard, J. E. and Gadlin, H. 1990: The Minimal Family, Amherst, MA.: University of Amherst Press.

 

Doherty, W. J. 1991: "Family Therapy Goes Postmodern", Networker, September/ October.

 

Gergen, K. J. 1991: "The Saturated Family", Networker, September/October.

 

Hardt, M. and Negri, A. 2000: Empire, Cambridge, MA: Harvard University Press.

Hibbs, T. S. 1999: Shows about Nothing: Nihilism in Popular Culture from Exorcist to Seinfeld, Dallas: Spence Publication.

Jennigs, B. (ed.) 1990: Television and the American Family, Hillsdale: Lawrence Erlbaum.

Lasch, C. 1977: Haven in Heartless World: The Family Besiged, New York: Basic Books.

— 1979: The Culture of Narcissism, American Life in an Age of Diminishing Expectations, New york: Norton.

Shorter, E. 1975: The Making of the Modern Family, New York: Basic Books.

Stacey, J. 1996: In the Name of the Family: Rethinking Family Values in the Postmodern Age, Boston: Beacon.

תאור / מקור התמונה:

Image Credit: Wikipedia

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×