חרושת התרבות

Culture Industry

Source: Unknown

מונח מרכזי בהגותם של תאודור אדורנו (Adorno) ומקס הורקהיימר (Horkheimer), אנשי אסכולת פרנקפורט, הגורסים כי בעידן הקפיטליזם העכשווי, מוצרי התרבות המשוּוקים להמונים הופכים חלק ממנגנון דיכוי פוליטי ואסתטי, וזאת חרף יומרתם להיענות לביקושים ולאפשר לכאורה בחירה חופשית. חרושת התרבות מחסלת את מעמדה האוטונומי של יצירת האמנות ומתארת את ההיגיון של קיומה כהיגיון מסחרי, שעניינו שכפול קונפורמי של הסדר הקיים.

"מוצרי חרושת התרבות מופקים בראש ובראשונה על-פי עקרון צריכתם ולא מתוך היגיון תכניהם הייחודיים" (צוקרמן, 1996: 62). מדובר במוצרים של תרבות גבוהה ונמוכה, המעורבים זה בזה ומצייתים להיגיון צרכני דומה. המושג מקיף את כל תעשיית הפנאי, הבידור הטלוויזיוני והרדיופוני, המוזיקה הקלה, הספרות הקלה, כתבי העת העממיים ועוד. מוצרים אלה, החותרים לשעתוק ולקיטש, כובלים את תודעת הצרכן ומותירים אותו מרומה אך מרוצה.

המושג, המופיע בהרחבה בספרם של אדורנו והורקהיימר דיאלקטיקה של הנאורות (Horkheimer and Adorno, [1944] 1972 ראו גם אדורנו והורקהימר, 1993), מסמן את המשבר שבו שרויה התרבות בעידן קפיטליסטי, עידן שבו כל מוצרי הרוח עברו זה מכבר תהליך של חִפְצוּן והפכו את "האדם הצורך" להתגלמותם המושלמת. סובייקט צרכני זה שוב אינו יכול לצפות שהאמנות תמלא בחייו תפקיד משחרר. נהפוך הוא: למרות אשליית החופש המושלם שהקפיטליזם מעניק להמונים, הוא מונע מהם בחירה של ממש, משום שהמוצרים השונים מצייתים למבנה דכאני כללי המשכפל את עצמו ומונע מאלה הנזקקים לו את האפשרות לחשוב באופן עצמאי או ביקורתי. על-פי תפיסה זו, חרושת התרבות היא מעין סם שהוזרק להמונים ועתה הוא משמש תמריץ לקורבנות להפוך לסנגורים נלהבים של דיכויָם העצמי, בשעה שהכול טוענים שזוהי הבחירה הדמוקרטית שהקהל רוצה בה. לא זו בלבד שחרושת התרבות כובלת את התודעה, היא גם מטשטשת את פעולת הדיכוי ומציגה אותה כהיענות לדרישות הציבור וכציות לאילוצי הרייטינג.

כפי שעולה מן התיאור שהובא לעיל, המונח "חרושת התרבות" אינו מונח תיאורי גרידא. הוא נועד להזהיר מפני נוכחותו הדורסנית של הקפיטליזם הצרכני בתרבות ההמונים. לנוכחות זו מגוון השפעות שליליות:

  1. היא מרדדת את ההבדלים בין אובייקטים "ראויים" לאובייקטים "לא ראויים", "גבוהים" או "נמוכים", ביקורתיים וקיטשיים, ומכפיפה את כולם להיגיון קפיטליסטי של שיווק ומכירה.
  2. היא מסווה את הקונפורמיזם שאליו היא חותרת באצטלה של חופש בחירה וחירות אינדיווידואלית, אולם למעשה ה"בחירות" של הצרכן נובעות מן המניפולציות המסחריות שהיא מפעילה עליו.
  3. היא חותרת לסטגנציה ולקיבעון בכך שהיא דוחה את החדש והחריג ומעודדת את צריכתו של הישן, המוגש באצטלה אופנתית חדשנית כדי לעודד את צריכתו.
  4. היא מרדדת את הטעם והופכת את שאלת הדיון בערכים לבדיחה. היא חותרת רק לערך הגמוני אחד: עידוד המכירות.
  5. היא מנוונת את הגבולות הביקורתיים עצמם, שכן היא עוסקת מפעם לפעם ביסודות חתרניים הפועלים בתוכה במטרה למנוע את התארגנותם לאופוזיציה לוחמת אמיתית שתפעל מחוץ לכתליה. בכך משמשת חרושת התרבות סוכן מרכזי של "התודעה הכוזבת" שבה שרויים ההמונים.
  6. חרושת התרבות הופכת לבעיה רצינית בעידן שבו טכנולוגיות של שעתוק (קולנוע, צילום, הקלטה, מחשב) הופכות למרכזיות כל-כך. הדטרמיניזם הטכנולוגי, על-פי סברה זו, הוא שמייצר לא רק את הסחורות החדשות, אלא גם את קהל הצרכנים. זהו קהל הומוגני, המוכן לדבוק באשליה שהסחורה היא ייחודית ונבדלת (ע"ע בידול). הסיווגים השונים של הסחורה לא נועדו לעודד בחירה חופשית, אלא למיין את הצרכנים ולהגדירם בהתאם לסחורה שבבעלותם, למשל "בעל מכונית ב-מ-וו", "קורא עיתון הארץ" או "צופה בכוכב נולד".

האם ניתן לבקר גישה ביקורתית זו המציגה את איש ההמון כמי ששרוי בתוך מַגְרסה אימתנית של תרבות דכאנית ואנטי-דמוקרטית? נקודת הביקורת הראשונה מתייחסת לצורת החשיבה הבינארית וההיררכית המובהקת המשתקפת כאן. התיאור המוגזם של הגבוה מול הנמוך משדר פניקה של מי שחשים מאוימים ממצב של טשטוש הגבולות בין התחומים. הביקורת השנייה מופנית כלפי השימוש בסיפור-העל המרקסיסטי (אם כי בגרסתו הפסימית, האנטי-מהפכנית) כמסגרת-על המארגנת את מגוון התופעות התרבותיות בהווה. הסבר זה חוטא בטוטליזציה, משום שהוא מתבסס על עיקרון מכונן עליון ואינו מניח כי ייתכנו הסברים אחרים לתרבות העכשווית.

הביקורת השלישית היא מבית מדרשו של ולטר בנימין (Benjamin). אף-על-פי שהיה מקורב לאנשי אסכולת פרנקפורט, חָלָק עליהם בנקודה חשובה אחת: בניגוד לדעתם, הוא לא הרבה לבָכות את נפילתה של יצירת האמנות האוטונומית, בעלת ההילה הפולחנית, בעידן של שעתוק טכני מרחיק לכת. תחת זאת הוא הצביע על הצד החיובי הנובע מן הדמוקרטיזציה של האמנות: הפיכת האמנות לחלק בלתי נפרד מחיי ההמונים, היכולים להשתמש בה לצורכיהם הפוליטיים. שימוש זה לא היה אפשרי כל עוד הוגדרה האמנות כפעילות אסתטית רחוקה המתמקדת בעצמה, ועל כן נעדרת חוד פוליטי שיופנה כלפי העולם. מנקודת מבט זו, חרושת התרבות אינה פועלת בהכרח בכיוון המנוון שמפניו הזהירו אדורנו והורקהיימר. קיומם של יסודות "נמוכים" כגון הקיטש עשוי להביא לשיתוף רגשי וסמלי של קבוצות שלמות, שהיו מנועות עד כה מלבוא לידי ביטוי בשיח הציבורי. ולטר בנימין דוחה אפוא את הפסימיזם של אנשי אסכולת פרנקפורט ומצביע על האמנות כמדיום מהפכני וגואל העומד לשרותם של ההמונים.

הביקורת הרביעית תוהה אם אזהרותיהם האפוקליפטיות של אנשי אסכולת פרנקפורט לא היו מוגזמות, וגורסת כי הן נבעו לעתים מדחף אוטופי פנטי לא פחות מזה שאותו ביקשו לגנות. ואכן, התיאוריות של האסכולה נגועות בפטרנליזם ובהתנשאות כלפי תרבות ההמונים, שאיש מחבריה אינו זוכה לקרדיט מינימלי כאדם חושב המסוגל להתנגדות. האם ניתן לקבוע חד-משמעית שכל הצופים בתוכניות טלוויזיה כגון האח הגדול הם אנשים קונפורמיסטיים שסוממו בידי מנגנון קפיטליסטי מרושע המנצל אותם לצרכיו? האם מוצרים ירודים כביכול אלה אינם מתפקדים באופן שונה ומספקים לצופיהם סוג של בידור, מנוחה והסחת דעת חיובית, שתפנה אותם מאוחר יותר לעסוק בהתמודדות ביקורתית יותר עם העולם?

לבסוף, אפשר לשאול על הרלוונטיות של המושג נוכח תרבות פוסטמודרנית שזנחה זה מכבר את מילון המושגים האמנציפטורי, הבולט באופן אירוני גם בהגותם של אנשי אסכולת פרנקפורט. אם הפוסטמודרניות עוסקת תדיר בביקורת סיפור-העל של השחרור, שמא גם המושג "חרושת התרבות" הוא חלק מן הנרטיב ההגמוני של התרבות האליטיסטית, המבקשת לגנות ולהגלות את מתנגדיה ולבצר בכך את שלטונה במוסדות כוח כגון האקדמיה? כך או כך, ברור כי הצירוף "חרושת התרבות" הפך בעשרות השנים האחרונות למושג מפתח ולסיסמת קרב בפולמוס על תרבות ההווה.

מקורות

אדורנו, ת' והורקהיימר, מ' 1993: "תעשיית התרבות: נאורות כהונאת המונים", בתוך: אסכולת פרנקפורט: מבחר, תרגום: ד' ארן, תל אביב: ספרית פועלים.

צוקרמן, מ' 1996: "חרושת התרבות", בתוך: פרקים בסוציולוגיה של האמנות, תל אביב: משרד הביטחון, אוניברסיטה משודרת, עמ' 69-58. 

Horkheimer, M. and Adorno, T. [1944] 1972: Dialectic of Enlightenment, New York: The Continuum Publishing Company.

תאור / מקור התמונה:

Source: Unknown

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×