לימודי תרבות

Cultural Studies

Source: 33MM / independent / freelance / photographer
www.33mm.co

גוף ידע הטרוגני, מגמה או מחלקה בעולם האקדמי, העוסקים בניתוח ביקורתי של תהליכים תרבותיים. לימודי התרבות מציגים עמדה רב-תחומית, המבוססת על ניתוח השינויים ההיסטוריים והאידאולוגיים המתחוללים במבנים חברתיים בתרבות. תשומת הלב מתמקדת בתהליכים טקסטואליים שחלים בתחומים שונים כגון תקשורת, אנתרופולוגיה, פמיניזם, פוסט-קולוניאליזם, היסטוריה, תיאוריה ביקורתית, ספרות, אמנות ופילוסופיה. משמעות התהליכים נבחנת בהקשרים של כוח, מעמד, מגדר, גזע, לאום ואתניות. היחסים בין בני האדם לבין תוצריהם התרבותיים אינם נבחנים מנקודת מבט אוניברסלית מהותנית, אלא מנקודת מבט של ריבוי, הרואה ביחסים החברתיים מערכת של הבדלים. השאיפה היא לחשוף את ההקשרים הפוליטיים והחברתיים שבהם מתעצבים סובייקטים וזהויות בתרבות.

שורשיו של תחום לימודי תרבות בראשית שנות השבעים, במרכז ללימודי תרבות בת זמננו (CCCS – Center for Contemporary Cultural Studies) באוניברסיטת בירמינגהם, אנגליה. אישים כגון ריימונד וילאמס (Williams, 1961) וסטיוארט הול (Hall et al., 1978; Hall 1992), שפעלו במרכז זה, נחשבים לאבותיו הרוחניים של התחום. בשנים האחרונות גובר העניין בלימודי התרבות עד כי נדמה שהתרבות, כתחום של עיון ומחקר אינטגרטיבי, דחקה מעט את מדעי החברה והרוח. כתחום אקדמי, לימודי התרבות אינם דיסציפלינה המתקיימת רק בזירה אחת; הם משתלבים בלימודי הספרות והתקשורת, הסוציולוגיה וההיסטוריה, הפסיכואנליזה והסמיוטיקה.

לימודי התרבות עוסקים בקשרים שבין מבנים ויחסים חברתיים לבין משמעויות; הם בוחנים כיצד חלוקות חברתיות הופכות למשמעותיות. התרבות נתפסת כאתר של משא ומתן וקונפליקט, התחדשות והתנגדות, המתרחשים במרקם הטרוגני. מוסכם כי הידע הוא תוצר של האינטרסים של בעלי הכוח, או של אלה המתעמתים עמם. לימודי התרבות חושפים יחסים אלה ובוחנים כיצד הם מעצבים פרקטיקות תרבותיות. לימודי התרבות מנסים לבחון את התרבות על צורותיה המורכבות ולהבליט את חשיבותם של המקום ושל הזמן ההיסטוריים כבסיס להבנת התהליך התרבותי. בבואה לבחון הבדלים תרבותיים, דיסציפלינה זו אינה מתייחסת לערכים פנימיים מהותניים ואוניברסליים, המאפיינים תחום ידע ספציפי או תרבות נתונה, אלא למפה הסבוכה של היחסים הבין-חברתיים.

היחס לתרבות הוא כפול: התרבות היא אובייקט למחקר וגם אתר של ביקורת ושל פעילות פוליטית. השאיפה היא למזג בין המגמה האנליטית לבין היוזמה הפרגמטית, שפירושה לראות במחקר פעולה פוליטית ביקורתית ורדיקלית (ע"ע תיאוריה ביקורתית). כדי לשרת מגמה זו, לימודי התרבות מתמקדים בקבוצות שוליים ובקבוצות מוזנחות מבחינה חברתית. הם בוחנים את ההתפתחות ההיסטורית של צורות תרבות האופייניות למעמד הפועלים, למשל, ומנתחים את התרבות הפופולרית, את הפרסומת ואת המדיה. מחקרים העוסקים בתרבויות נוער ובתת-תרבויות כגון פאנק מבטאים למעשה התנגדות לתפיסה המתמקדת בתרבות "גבוהה". כך באה לידי ביטוי השאיפה להבין ולשנות את מבני השליטה בכל מקום, וזאת דווקא על רקע הקפיטליזם הטוטלי והגלובליזציה, הדוגלים בדגם חשיבה אחיד (ע"ע הדרה).

לימודי התרבות אינם מתמקדים רק במערכות חשיבה ובפרקטיקות התנהגות "טהורות". לעתים קרובות הם בוחנים אותו במצבן ההיברידי, ומתבוננים ביחסי הכלאיים המתפתחים בקו התפר שבין תרבויות ומסורות נבדלות. לימודים אלה אינם מציבים אידאלים של הומוגניות ואחדות, אלא טוענים ללגיטימיות של השוני ושל הגיוון. מגמה אחרת מציבה על סדר היום שלוש שאלות: (א) מי מדבר? (ב) אל מי מדברים? (ג) מהו ההקשר ההיסטורי, המעמדי, המגדרי, הגזעי והלאומי שבו נוצר השיח בין הצדדים? כדי לענות על שאלות אלה נעזרים לימודי התרבות במגמות מחקר רב-תרבותיות.

לימודי התרבות ספגו ביקורת מנקודת מבט מרקסיסטית, בטענה שהפלורליזם הרדיקלי הגלום בהם מוביל לשימור הסטטוס קוו והרוע הפוליטי, משום שאינו מציב קריטריונים אוניברסליים לשינוי. ביקורת אחרת גורסת כי הטיעונים של לימודי התרבות נושאים אופי נוסחתי וקפוא, המייצר קונפורמיזם ואחידות בחשיבה ובניתוח הטקסטואלי: "בתוך המנזר, בתוך 'לימודי התרבות' באוניברסיטאות, קורים שלושה דברים: ראשית, לא שומעים את העולם בחוץ. שנית, כל בוקר הנזירים מאשרים זה לזה בלשון תפילה תיאורטית, שהם ורק הם נקיים וטהורים. שלישית, הנזירים מספרים לעצמם שהם 'חתרניים', כדי להסתיר מעצמם שהם התאימו את מחשבתם לסדר החברתי ומחזקים אותו. בעברית אומרים: לרחוץ בניקיון כפיים" (קלדרון, 1999, 2000). בתגובה על ביקורת זו אפשר לומר כי לימודי התרבות אמנם ניזונים בחלקם ממגמות אופנתיות הרווחות באקדמיה הבריטית והאמריקאית, ועם זאת אין להתכחש ליתרונותיהם ולחידושיהם: היכולת לדון לא בתרבות (בהא הידיעה) אלא בתרבויות (בלשון רבים); ההבנה כי האדם אינו אי, אלא הוא ממוקם ב"שבטיות תרבותית" ההופכת אותו למה שהנו; הידיעה כי רק מתוך עמדה של ריבוי מתודולוגי ופתיחות נפשית אפשר לדבר על מה שקליפורד גירץ (Geertz, 1985) מכנה "ידע מקומי" (Local Knowledge), וכי רק באמצעות ידע מסוג זה אפשר לייצר דיאלוג המבוסס על סובלנות לתרבותו השונה של האחר.

על רקע טיעונים אלה, אפשר לציין שלוש תרומות עיקריות של לימודי התרבות לשיח הביקורתי:

א.   משמעותו של המושג "תרבות" כוללת הן את הפרקטיקה של היומיום (דה סרטו, [1980] 1997) והן את ההבניה הסמלית והטקסטואלית של התרבות (Fiske, 1989, Fiske 1992; McRobbie, 1994). כתוצאה מכך מטשטש הניגוד בין "גבוה" ל"נמוך" (ניגוד שנוסח בידי תיאודור אדורנו ואנשי אסכולת פרנקפורט);  נופלת מחיצת הזרות בין תרבויות של "העולם הראשון" לתרבויות של "העולם השלישי" ובין תרבויות פטריארכליות לתרבויות פמיניסטיות. התרבות מוגדרת מחדש כמקום דמוקרטי, שמתנהל בו משא ומתן בין מסורות, זהויות וטעמים ה"מהגרים" זה לרשותו של זה.

ב.   נופלות המחיצות המסורתיות בין המחלקות השונות באקדמיה; מצטמצם המרחק בין מדעי הרוח למדעי החברה.  נוצר דיאלוג בינתחומי המדגיש את המשותף.

ג.    מצטמצם הפער בין האקדמיה, כמקום אקסקלוסיבי שבו מתעצב הידע, לבין המרחב הציבורי (Public Sphere) כזירה למשא ומתן בין-תרבותי.

בשלושה מובנים אלה, לימודי התרבות משתלבים בסדר היום של החברה הפוסטמודרנית, המציגה עמדה דומה בשאלות של ידע, חלוקה מוסדית והיררכיה תרבותית.

התפתחותם המואצת של לימודי התרבות במהלך שלושים השנים האחרונות לא רק נתנה מענה לרצון לעסוק בסוגי ידע שונים, אלא גם אפשרה לדון באופן ביקורתי בסוכני הידע ובסוכני התרבות (ברעם, 2003). התרבות שוב אינה נתפסת כמערכת של מוסדות, כאוסף של טקסטים וז'אנרים או כמצבור של פרקטיקות בחיי היומיום, אלא כשילוב של כל אלה, המיוצר בידי קהילות חברתיות שונות. יחסים מורכבים אלה הפכו למושאי המחקר של לימודי התרבות. אפיקי המחקר הללו זכו לניסוח מזהיר ומוקדם מידי פילוסוף התרבות ולטר בנימין. סדר היום האישי, הפוליטי והאנליטי יוצרים ביניהם מפגש מעניין. האם המפגש ייוותר חלק בלתי נפרד מפעילות של מיעוטים או שמא יהפוך לדרך המלך של החינוך האקדמי בכללותו? מלחמות התרבות שתתנהלנה בשנים הקרובות תידרשנה ודאי לשאלה דוחקת זו.

מקורות

ברעם, נ' (עורך), 2003: אדוני התרבות, תל אביב: עם עובד.

דה סרטו, מ' [1980] 1997: "המצאת היומיום", תרגום: א אזולאי, תיאוריה וביקורת, 10, עמ' 24-15.

קלדרון, נ' 1999: "שמאל בלי חברה", הארץ, ספרים, 8.9.1999, עמ' 12.

— 2000: פלורליסטים בעל כורחם, תל אביב: זמורה-ביתן ואוניברסיטת חיפה.

Fiske, J. 1989: Understanding Popular Culture, Boston, MA: Unwin Hyman.

— 1992: Reading the Popular, London: Routledge.

Geertz, C. 1985: Local Knowledge: Further Essays in Interpretive Anthropology, New York: Basic Books

Hall, S. 1992: "Cultural Studies and its Theoretical Legacies", in: Grossberg, L. Nelson, C. and Treichler, P. (eds.), Cultural Studies, London: Routledge.

Hall, S., Critcher, J., Clarke, J. and Roberts, B. 1978: Policing the Crisis: Mugging the State and Law and Order, London: Chatto and Windus.

McRobbie, A. 1994: Postmodernism and Popular Culture, London and New York: Routledge.

Williams, R. 1961: The Long Revolution, Harmondsworth: Penguin.

תאור / מקור התמונה:

Source: 33MM / independent / freelance / photographer
www.33mm.co

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×