רעיונות לפי אישים : ויטגנשטיין לודוויג

מדע האיקונולוגיה עוסק בחקר איקונות (Icones) – היסודות התמוניים של הסימן. האיקונולוגיה מתבוננת באופן שבו תמונות יוצרות משמעות והופכות בתוך כך להיות פרשנות של העולם. במובן המצומצם, האיקונולוגיה עוסקת בחקר התמונות ובחקר יצירות האמנות. במובן הרחב, היא עוסקת בשאלת הדמיון בין מושגים לבין העולם (יוונית:Eikon – Likness). במישור זה, האיקונולוגיה עוסקת באדם כבורא דימויים וכנברא בצלמם. האיקונוגרפיה פירושה כתיבה באמצעות תמונות. היא מעין שפה משנית של האיקונולוגיה: עניינה זיהוי מרכיבי התמונות ונושאיהן. האיקונולוגיה, לעומת זאת, עוסקת בפרשנות ובחקר המשמעות של תמונות. … קיראו עוד

"מה אנו עושים כשאנו מאמינים?" שואל פילוסוף התרבות מישל דה סרטו (de Certeau). כשאנו מאמינים, הוא טוען, אנו "נותנים קרדיט" למושא האמונה שלנו. אקט האמונה (בלטינית: Credo – "אני מאמין") קשור באופן אטימולוגי ל-Credit, כלומר להענקת אשראי. מי שנותן קרדיט מקווה ביום מן הימים לקבלו חזרה. אנו מאמינים כי האדם שלווה מאיתנו כסף ברבות הימים יחזירנו. ראוי להבחין בין טענות לאמונות. האחרונות אינן עומדות למבחן של אישוש או דחייה. הן קשורות יותר לאופן של פעולה. המאמין חי באמונתו ואינו נדרש לתת הסברים או להגן על ההכרות בהן הוא מחזיק. האמונה אינה מצטמצמת רק לפרקטיקה הדתית, והיא מקרינה על אופיים של חיי היומיום בחברת הצריכה העכשווית. … קיראו עוד

מונח המזוהה עם התיאוריה הבלשנית של נועם חומסקי (Chomsky). הכשירות הלשונית אינה נרכשת בניסיון אמפירי המעוגן בתרבות או באופיו של הדובר/מאזין; היא נובעת ממבנה עומק אוניברסלי: מאגר של דקדוק גנרטיבי (דקדוק יוצר) המבטא את הכשירות הלשונית של האדם. כשירות זו בוקעת החוצה ומתגלה במופע הלשוני הגלוי. המעבר ממבנה העומק למבנה השטח נעשה באמצעות הפונקציה הטרנספורמטיבית המייחדת את הדקדוק היוצר. התיאוריה החומסיקיאנית דוחה את האמפיריציזם הלוגי ואת הביהביוריזם הפסיכולוגי ומעדיפה במובהק עמדה רציונליסטית המעוגנת בהגותם של אפלטון ודקארט. השפעתה ניכרת לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 ומתפרשת לשטחים רחבים כגון פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעים קוגניטיביים, סטרוקטורליזם, חקר הספרות ועוד. מנקודת מבט פוסט-סטרוקטורליסטית, נמתחת ביקורת על השיטה בטענה כי היא סגורה בתוך אורח חשיבה טוטלי ודטרמיניסטי ואינה מותירה מקום לדיון בהבדלים הבין-תרבותיים שחווים המשתמשים. … קיראו עוד

תיאוריה פילוסופית, פסיכולוגית וקוגניטיבית הגורסת כי ישנו פער בין האמת (היש המהותי) לבין אופן הופעתה והצגתה. בדומה להבחנתו של עמנואל קאנט בין האמת כשלעצמה לבין האמת כתופעה, בין האמת לבין התהליכים היוצרים אפקט של אמת (Verisimilitude), גם הקונסטרוקטיביזם מתאר תהליכי הבניה שבאמצעותם מוגדרת האמת. … קיראו עוד

האמנות והמתודולוגיה של תורת הפרשנות. להבין פירושו לפרש, לומר מה שהובן, לשאול כיצד המובן מפרש עצמו בלשון. בתפיסה מודרנית, ההרמנויטיקה מופיעה כתיאוריה מטאפיזית על אודות האמת: הדרך המוליכה להבנה הנכונה של משמעות הטקסט. בתפיסה פוסטמודרנית, ההרמנויטיקה מוצגת כריבוי של "אמיתות". המתח בין שתי הגישות מצייר את מעגל הקסמים ההרמנויטי: מצד אחד, הפרשן מנסה לצמצם את אינסוף האפשרויות הגלומות בטקסט במטרה להגיע אל הגרעין הקשה שלו, אל משמעותו ה"נכונה"; מצד אחר, הטקסט נוטה לעתים להתייצב כנגד פרשניו, משל היה ריבוי הקם על המבקשים לצמצמו. "המעגל ההרמנויטי" נובע מאי קיומו של עוגן חיצוני שעליו יכולה להישען פעולת הפרשנות. הפרשן פועל על הטקסט אך גם נפעל על-ידו ומושפע מעוצמתו הטרנספורמטיבית. באמצעות המשחק האמנותי הפנימי שלו, הטקסט משנה את כוונות פרשניו והופך את התהליך הפרשני למשחק רב-פנים בין עולמות רבים. … קיראו עוד

שיטת טיפול המבוססת על דו-שיח פילוסופי. דיון בסוגיות יסוד בתחומי האתיקה, תורת ההכרה והפנומנולוגיה, במטרה להפקיד ביד הפרט כלים להבנת האידאות המרכזיות המניעות אותו והמעניקות משמעות לחייו. הפילוסופיה המסורתית של אפלטון, של אריסטו ושל פילוסופים אחרים בתקופה הקדומה שאפה להורות את האמת ולשמש תורה של אורח חיים, אולם במאות השנים האחרונות פחתה השפעת הפילוסופיה על החיים ורישומה ניכר בעיקר באקדמיה. הייעוץ הפילוסופי בימינו מבקש לחדש מסורת עתיקת יומין בגרסה שונה. שיטת ייעוץ זו מבקשת לסייע לפרט להצמיח מתוכו הבנה של מצבו, לאפשר לו לבחון את חייו באמצעים פילוסופיים ולא פסיכולוגיים, לעסוק בסוגיות מתחום המוסר ולהתבונן בשאלות קיומיות כגון אהבה ומוות ובמושגים הרלוונטיים לעיצוב השקפת עולמו. באמצעות כלי חשיבה פילוסופיים, כגון ניתוח מושגים ונושאים, חקירה פנומנולוגית ובחינה ביקורתית, חושף הפרט את תפיסת החיים שעל-פיה הוא פועל. חשיפה ביקורתית זו מאפשרת שינוי. … קיראו עוד

תהליך של יצירת זיקה בין הדבר הנעדר (שאותו אנו מייצגים) לבין הדבר הנוכח. הסימן המייצג עומד במקום הדבר האמיתי, הדבר המיוצג. הייצוג הוא כלי שבאמצעותו אנו הופכים את רצוננו לגלוי ולידוע. תהליך זה מתקיים כאשר אנחנו משתמשים בסימנים לשוניים במקום בדבר עצמו. שאלת הייצוג הופכת לסוגיה מרכזית בכל דיון בגבולות השפה, ככלי המשקף את המציאות או מבנה אותה. … קיראו עוד

לוגיקה "לא בטוחה", עמומה (vague). מונח שהוצעעל-ידי הלוגיקן הפולני יאן לוקסייביץ (Lukasiewicz) בעקבות עקרון אי-הוודאות של ורנר הייזנברג(Heisenberg). הלוגיקה הרב-ערכית נשענת על ההכרהאי-אפשר למדוד בעת ובעונה אחת הן את מקומו של האלקטרון והן את מהירותו: ככל שמהירותו נרשמת בדיוק רב יותר, כך הופך מקומו למעורפל ולא ודאי. הלוגיקה הרב-ערכית גורסת שהעולם אינו מדויק ואינו מסווג בצורות שהידע המסורתי שואף להציג. לוגיקה זו מנוגדת ללוגיקה הבינארית – לוגיקה של שחור/לבן – ששלטה שליטה בלעדית במדע ובפילוסופיה בתקופה הקלאסית ובתקופה המודרנית. … קיראו עוד

מטאפיזיקה היא ענף בפילוסופיה העוסק בחקר המציאות שמעבר לנראה ולניסיוני. המטאפיזיקה עוסקת בממשות של העולם מנקודת מבטה של התבונה, ויש לה שלוש מטרות מרכזיות: (א) לגלות את טבעו האמיתי של העולם; (ב) לברר מהי הסיבה לקיומו; (ג) לבחון מהו מקומו של האדם בתוך העולם. משום שנטיותיה חובקות עולם, המטאפיזיקה מבקשת לבנות שיטות כוללות המסבירות את המציאות ומנסות לרדת לחקרהּ. הנחת היסוד היא כי באמצעות התבונה והאינטלקט ניתן לגלות את טיבו של העולם וכי לצורך כך יש לסמוך על ידע שמקורו בנתוני החושים. כדוגמה לתפיסה מטאפיזית אפשר להביא את שיטתו של פרידריך הגל (Hegel), שלפיה העולם הוא ישות תבונית ששליחותה ההיסטורית נשלמת ככל שהיא מתקרבת לידיעת עצמה. הביקורת על המטאפיזיקה מתחילה כבר בשיטתו הטרנסצנדנטלית של עמנואל קאנט (Kant), שלפיה לא ניתן לדעת באמצעות התבונה את "העולם האמיתי" שמעבר לנראה. ניטשה, שמלעיג על המטאפיזיקה, מזהה בה את המחלה האירופאית בהא הידיעה: מחלת התבונה והקִדמה המדומה. ההתנגדות למטאפיזיקה מאפיינת גם זרמים בפילוסופיה האנליטית (למשל, לודוויג ויטגנשטיין "המאוחר", ריצ'רד רורטי, נלסון גודמן) וזרמים בפילוסופיה הפוסט-מודרניסטית (ז'ן בודריאר, ז'ק דרידה ואחרים). … קיראו עוד

המונח "מפנה לשוני" קשור באותן גישות בפילוסופיה המערבית הטוענות כי השפה או השיח קובעים את אופני החקירה הפילוסופית בשאלת האמת; הטענה היא כי גבולות "האמת" הם גבולות השפה שמתארת אותה. נציג בולט של "המפנה הלשוני" הוא הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein). ספרו חקירות פילוסופיות (1953) הוא דוגמה מובהקת לגישה זו. נציג אחר המזוהה עם הגישה הוא הפילוסוף ריצ'רד רורטי (Rorty), שערך קובץ מסות שכותרתו המפנה הלשוני. … קיראו עוד

תנועה ספונטנית, פעולה חופשית הממוקדת בהנאה ובשעשוע ואינה מחויבת לתוצאה. פעילות המפקיעה לפרק זמן את המשתתף משגרת יומו ונוטעת אותו בעולם דמיוני בעל חוקיות משלו. המשחק מופיע בפעילויות ספונטניות בחיי היומיום ובמסגרות חברתיות מוסדיות. למשחק כפל פנים: המשחק כ-Play, פעילות ספונטנית בלתי מובנית שאינה חותרת לסיום נתון ומעוררת הנאה ושעשוע, והמשחק כ-Game, פעילות מובנית, בעלת כללים, השואפת לסדר מוגדר או לתוצאות מסוימות, למשל תאטרון או ספורט. המחשבה הקלאסית קושרת את המשחק לספֵרה התבונית של האדם. היא רואה בו הפגנה של כוח, שנינות, העזה ויצירתיות ומבליטה את חשיבותו החינוכית. המשחק מופיע במגוון של פעולות אנושיות: ספורט, אמנות, מוזיקה, מלחמה, דרמה חברתית, פסיכואנליזה, פולחן, בדיחה, הימורים ועוד. תפיסות מודרניסטיות רואות בו צורה אסתטית אוטונומית היוצרת חלופה למציאות. תפיסות פוסטמודרניות רואות בו טקסט ביקורתי המציין תנועה פנימית שמתקיימת בתוך תהליכים של יצירת משמעות: המשחק החופשי (Free Play) יוצר תהליכים רפלקסיביים שבהם השפה "מתבוננת בעצמה", משחקת ומפרקת את משמעויותיה. למשחק מעמד מרכזי בכלכלת הבידור העכשווית. תעשיית המשחקים באינטרנט ובתקשורת הסלולרית יוצרת מסגרת כלכלית ואידאולוגית חדשה: "משחקיות" (Gaming). זו הופכת למטאפורה מובילה המתארת מנעד רחב של יחסים חברתיים ועסקיים בין השחקנים. … קיראו עוד

מונח שטבע הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין (Wittgenstein, 1889-1951) המערער על ההנחה המסורתית כי השפה היא "תמונה של העולם", כי תפקידה לתאר אובייקטים מהותיים, נצחיים, בתוכו. לדעת ויטגנשטיין, אין מערכת אחת המאפיינת את השפה; הבנת המציאות כרוכה בהבנת כללי תפעול שונים המתווים את מסגרת ההבנה ומעניקים לה את משמעותה. השפה היא מעין "תיבת כלים" שנבחנת באמצעות כושרה, שימושיה וביצועיה. עמדה פילוסופית פרגמטיסטית זו קושרת ידיעה עם ביצוע ורואה את הגדרת האמת ביחס לידיעתם של כללי תפעול הקרויים "משחקי לשון". … קיראו עוד

המילה משמעות היא אחת המילים הנפוצות אך השנויות ביותר במחלוקת בתולדות התרבות. מסתמנות שתי גישות למושג: האחת טוענת כי משמעות היא היחס בין המילה לבין האובייקט (הלא מילולי) שעליו היא מצביעה. לגרסה זו, שראשיתה בפילוסופיה, ממשיכים מודרניים רבים: פוזיטיביסטים לוגיים, כגון ברטרנד ראסל (Russell) ולודוויג ויטגנשטיין (Witgenstein) "המוקדם", פילוסופים אנליטיים, כגון א"ג' אייר (Ayre) ואחרים. הגישה האחרת טוענת כי משמעות אינה ניתנת לתיקוף מתוך המבנה הלשוני עצמו; יש לתור אחריה בעולם של מוסכמות תרבותיות, הקובע את האופן שבו אנו מבינים ומפרשים את העולם המילולי הפנימי. בעמדה זו מחזיקים פילוסופים כגון וילארד ון אורמן קווין (Quine), פייר דוהם (Duhem), ויטגנשטיין "המאוחר", ואחר-כך גם תומס קון (Kuhn), ז'ק דרידה (Derrida) ואחרים. טענתם היא כי משמעות מופקת מהקשרים רחבים יותר כגון מושג הפרדיגמה אצל קון, "משחקי לשון" אצל ויטגנשטיין, ההבדל (דיפראנס) אצל דרידה ועוד. בפילוסופיה האקזיסטנציאלית (סארטר) משמעות מוגדרת כפריָיהּ של בחירה אישית, אינדיווידואלית וסובייקטיבית המתרחשת "כאן ועכשיו". בחירה זו מגדירה את הסובייקט ומעניקה משמעות אותנטית לחייו. … קיראו עוד

שיר או טקסט הומוריסטי, הנבדל מן השירה הקומית בהתנגדותו לפרשנות רציונלית או אלגורית. ז'אנר הנונסנס, הגורס כי אין בכוחה של השפה לייצג את הידע שלנו על אודות העולם, זוכה לפריחה מחודשת עם "המפנה הלשוני" בתרבות המאה ה-20. … קיראו עוד

תיאוריה פילוסופית מרכזית במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20. התיאוריה טוענת כי ידע הוא מה שניתן לאשש באמצעות מתודות מדעיות. הידע מושתת רק על מה שניתן להתנסות בו באמצעות החושים. העובדות הן המושא היחיד של הידע. יש המייחסים את תחילת הפוזיטיביזם לפילוסוף פרנסיס בייקון ולספרו Novum Organun משנת 1620, אולם כתופעה מודרנית, הפוזיטיביזם נולד בפילוסופיה ההתפתחותית של אוגוסט קומט (Comte, 1851-1854) והוא מזוהה עם ממשיכי דרכו במאה ה-20. המדע החדש שייסד – "הפילוסופיה הפוזיטיבית" – הוא בעת ובעונה אחת תיאוריה של ידע, תורת הכרה ופילוסופיה התפתחותית של מדע ההיסטוריה. לדעתו, האנושות בשלה לעבור מן השלב התיאולוגי, דרך השלב המטאפיזי החילוני, אל השלב הפוזיטיביסטי הנוכחי, שבו עיקר הדגש אינו מושם על חקירת מהותן של התופעות אלא על הבנה וניסוח של החוקיות השלטת בהן. הפוזיטיביזם מבקש לגלות חוקים אוניברסליים שלפיהם פועל העולם באמצעים ניסיוניים, תוך שימוש בכללי היסק לוגיים; התואר "ידע" יאה לתוצאות ההתבוננות בעולם הטבע, לאחר שאלה עברו תהליך של אישוש ותיקוף באמצעות ניסויים מדעיים. האוטופיה של הפוזיטיביזם, על-פי קומט, היתה לייסד מעין דת "חיובית" של האנושות החילונית – דת המעוגנת במיתוס התבונה והקִדמה. … קיראו עוד

זרם בתרבות ובמדעי האדם החל משנות השישים של המאה ה-20. הפוסט-סטרוקטורליזם, המזוהה עם המפעל הביקורתי של דרידה (Derrida), בארת (Barthes), פוקו (Foucault), דלז (Deleuze), לאקאן (Lacan), ליוטאר (Lyotard), רורטי (Rorty), בודריאר (Baudrillard) ואחרים, מבקר את הנחות היסוד של המחשבה המערבית: קיומה של סטרוקטורה לשונית אוניברסלית המכוננת תמונה משמעותית של העולם. הפוסט-סטרוקטורליזם מביא לידי גילוי אופני חשיבה וייצוג הטרוגניים, המעניקים קול לשוליים הלשוניים, החברתיים והפוליטיים; הוא מגלה את העולם כטקסט הזורם מעבר למשמעויותיו הגלויות. כך מתבצע פירוק חתרני של הסימן כמקור ליציבות ולידיעת האמת. הפוסט-סטרוקטורליסטים מבקשים לקיים דיון פרשני והרמנויטי הפורץ מגבולות הסטרוקטורה הרציונלית ומעדיפים במובהק אופני שיח המבוססים על הבדלים על פני שיחים החותרים לשלמות או לאחדות. הזרם מערער על החשיבה הבינארית שהציע הסטרוקטורליזם. הסובייקט הרציונלי שוב אינו מקור ליציבות או לסמכות; עצם כינונו הוא אקט פוליטי שמעורבים בו תהליכים של כוח ודיכוי. פירוק הסובייקט האוניברסלי, תוך בחינה ביקורתית של אופני כינונו ההיסטורי, הופך למשימה מרכזית. הפוסט-סטרוקטורליזם מקיים קשרי גומלין עם פרויקטים גובלים כגון פמיניזם ופוסט-פמיניזם, פוסטמודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, לימודי תרבות ועוד. על הפוסט-סטרוקטורליזם ניתן להתבונן משתי זוויות: כפילוסופיה של התרבות וכשיטת ניתוח המפענחת טקסטים בתרבות, בתקשורת, בבלשנות ובחיי היומיום. … קיראו עוד

מונח תקופתי המתייחס למגמות בתרבות, בתקשורת, בפילוסופיה ובאסתטיקה שראשיתן בשנות השישים של המאה ה-20. ביסוד ההשקפה הפוסטמודרנית עומדת ביקורת על הפילוסופיה המודרנית כפי שניסחו אותה אנשי רוח של עידן הנאורות וההשכלה במאה ה-18, וכפי שיושמה בפרקטיקה הפוליטית, הכלכלית והאמנותית של שתי המאות שבאו אחריה. פוסטמודרניזם הוא מהלך תרבותי הכולל שלושה כיוונים עיקריים: (א) ערעור של מושג האוטונומיה של הידע ושל יכולת המדע לרדת לחקר האמת; (ב) פירוק האני האחדותי – פרי הרוח הרציונלית של המערב – והמרתו במודל של סובייקט הטרוגני המורכב מהבדלים ומזהויות תרבותיות רבות; (ג) פירוק הטקסט והשפה שבה אנו דוברים: הטקסט אומר "יותר" ו"פחות" מכוונת דוברו. השפה אינה הכלי שבאמצעותו אנו שולטים במציאות. העולם הפוסטמודרני מתאפיין בערעור גבולות בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין הנשגב למגוחך, בין היומיומי לטקסי, בין האמיתי לבדיוני. הפילוסופיה הפוסטמודרנית מבקרת עמדות מהותניות ואוניברסליות ודוחה את המושג הפוזיטיביסטי של הידע כמה שמבוסס על טענות אמפיריות הניתנות לאישוש או להפרכה. כנגד זאת, האמת נתפסת כמונח סובייקטיבי, תלוי הקשר והגדרה. האסתטיקה הפוסטמודרנית מבליטה אלמנטים של עירוב: אקלקטיות סגנונית, פתוס, קיטש, היסטוריציזם, ציטוט של טקסטים אחרים ועוד. הפוסטמודרניזם מוצא לעצמו בני ברית בתחומים קרובים: פמיניזם, פוסט-קולוניאליזם ותחומים נוספים בלימודי תרבות. … קיראו עוד

השקפה הגורסת כי קיימת יותר מקריאה תקפה אחת של מציאות פוליטית או טקסטואלית. הפלורליזם מבליט עיקרון של שוני ורב-משמעיות ומעדיף אותו על פני עיקרון של זהות (sameness) והומוגניות; הפלורליזם הוא תפיסת עולם החותרת לגילוי של הבדלים על חשבון הרצון לאחידות ולאחדות. החשיבה הפלורליסטית מאפיינת עידן ספקני הנוטש את האידאולוגיות הגדולות ומעדיף להתמקד בסיפורים "קטנים". אלה הן הנחות מרכזיות בחשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית לגווניה. … קיראו עוד

גישה בתחום הפילוסופיה של הלשון. התיאוריה של "פעולת דיבור", המזוהה עם פילוסוף הלשון ג'ון אוסטין (Austin) ומאוחר יותר עם מפעלו של ג'ון סירל (Searle), עוסקת בשאלה כיצד היגדים לשוניים מציגים פעולות בהקשרים שונים. ביסוד התיאוריה עומדת ההנחה כי הדיבור הוא פעולה שמשמעותה מובנת באמצעות ההקשר הביצועי שלה. ההבחנה המרכזית שמוצעת היא בין המשמעות, מנקודת מבטו של הדובר (speaker), לבין המשמעות הלשונית. הבחנה זו תורמת לאפיון הקומוניקציה כסדרה של כוונות (Intentions) וציפיות. התיאוריה של פעולת הלשון עוסקת בעיקר בלשונו של הדובר, באופן הביטוי של כוונותיו ובדרכים שאנו מתוודעים אליהן. היגד נתפס כפעולת דיבור אם הפונקציה המרכזית שלו היא שינוי במצבו של המתַקְשֵׁר. … קיראו עוד

מערכת הנחות ומושגי יסוד המגדירה את עמדתה של קהילייה מדעית בתקופה היסטורית נתונה ביחס למושאי החקירה, ואופני הפרשנות הלגיטימיים שנגזרים מקיומה ההיסטורי והמוסדי של עמדה זו. המושג מזוהה עם פילוסוף המדע תומס קון (Kuhn) וספרו רב ההשפעה המבנה של מהפכות מדעיות (קון, [1962] 2005). טענתו המרכזית: הפרדיגמה היא סך "ההישגים המדעיים המוכרים באופן אוניברסלי ומספקים מודל של פתרון בעיות לקהילייה של עוסקים בתחום". … קיראו עוד

פרקטיקה במאבק נגד הסטנדרטים הרווחים במשטר לשוני מסוים. הניסיון לעצב באמצעות הלשון סדר יום תרבותי חלופי, התומך בקבוצות מיעוט ונלחם נגד קיפוחן בחברה. ההנחה כי השפה וכן הסטריאוטיפים, המסורת, הקניין הספרותי והחדשות המקובלות הם אמצעים בידי הקבוצה השלטת להנחיל את ערכיה ההגמוניים בקרב קבוצות אחרות. התרבות השלטת נוטה להסוות את האינטרסים הכוחניים שלה תחת השמיכה הרחבה של "מצבים אוניברסליים", "טבעיים", מקובלים על הכול, וכך למנוע מקבוצות המיעוט, שאינן מיוצגות במשטר המשמעות שלה, לבוא לידי ביטוי ולהשמיע את קולן. האסטרטגיה של התקינות הפוליטית גורסת כי יש לערער את הבסיס האוניברסלי שעליו מבוססת שליטה זו על-ידי הצעות לשינויים ולתיקונים בשימוש הלשוני. אלה יקרינו על העולם החברתי והפוליטי ויעודדו שינויים מהותיים בתוכו. … קיראו עוד