רעיונות לפי אישים : סארטר ז'ן פול

מושג מרכזי בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית המזהה את המושג "מציאות" עם המושג "אדם". האדם מופיע כסובייקט פרטי על כל אופני ההתגלות שלו. האקזיסטנציאליסטים מבקשים למנוע קביעה מראש של תכונה מהותית, שאיתה מזוהה האדם, כגון שכל או תבונה, ורואים בו ייצור חסר הגדרה ופתוח לשינויים על רקע פעילותו היומיומית. פעילות זו מעניקה משמעות לעולמו, קובעת את חירותו של הסובייקט ומאפשרת לו להגיע לקיום אותנטי. … קיראו עוד

פילוסופיה של התודעה העוסקת בזיקה שבין העולם לבין הגוף האנושי. פילוסופיה זו טוענת כי לא ניתן להטמיע את העולם האנושי בתוך עולם הדברים הלא אנושיים; תמיד קיימת זרות בסיסית של העולם, שניתן להתגבר עליה רק באמצעות המשמעות המוענקת לפעולה האנושית. המפגש עם העולם אינו מפגש מופשט שבמרכזו האני החושב, האני הטרנסצנדנטלי, אלא מפגש מוחשי שבמרכזו אני ממשי וגופני המוטל לבדו אל תוך העולם ומחולל כך את משמעות קיומו. … קיראו עוד

מה המשותף לאלביס פרסלי, ללודוויג ויטגנשטיין, לג'ון קנדי, למרילין מונרו, לאלברט איינשטיין, לדלאי לאמה, לעמוס עוז, לאלבר קאמי, לז'ן פול גוטייה, לא.ב. יהושע, למדונה, לדוד בן-גוריון, למשוררת רחל, לז'ק דרידה ולאנדי וורהול? את כולם אפשר להגדיר גיבורי תרבות, אנשים מפורסמים שתרמו תרומה יוצאת דופן לתרבות הכללית. הם הצליחו לחרוג מן התחום הצר של אמנותם, מעמדם ועיסוקם והפכו לדמויות מתוקשרות המציתות את הדמיון הכללי. בהיותם מושא להערכה, להערצה ולהזדהות הם מתקבעים בזיכרון הציבורי כאייקונים תקופתיים, המייצגים לעתים קרובות את עצם זרימתו של הזמן והשינויים ההיסטוריים שהוא מחולל. … קיראו עוד

בהיסטוריה היהודית, המילה "גלות" מציינת את פיזורם של היהודים מחוץ למולדתם ההיסטורית עם אובדן העצמאות הלאומית לאחר חורבן בית שני (בשנת 70 לספירה) ואת מצבם לאחר הפיזור. היהודים, שהיו עם ללא בית, הפכו את הטקסט (התורה) לביתם וראו בו מקור ליצירתיות ולהתחדשות; בלימודי תרבות ובלימודים פוסט-קולוניאליים, המונח "גלות" (דיאספורה) מסמן עיצוב מחדש של קהילות ושל זהויות בעקבות תנועות הגירה – מרצון או מאונס – מארץ הלאום אל טריטוריות רחוקות שבהן מתקיימים מפגשים בין-תרבותיים חדשים. הגלות כמצב תרבותי נדונה רבות בפילוסופיה, מהאקזיסטנציאליזם ועד הדקונסטרוקציה. ההינתקות מן הזיקה ללאום ולמולדת הוצגה כפרקטיקה אשר נלחמת בדיכוי ומסמנת אפשרויות של יצירתיות ואינדיווידואליזם. הפואטיקה של הגלות ושל ההגירה משתקפת ביצירות מרכזיות במאה ה-20. נוכל לגלות אותה ביצירותיהם של פרנץ קפקא, ש"י עגנון, ולדימיר נבוקוב, מילן קונדרה, ו"ס נאיפול, סלמאן רושדי ועוד. … קיראו עוד

שיטת טיפול המבוססת על דו-שיח פילוסופי. דיון בסוגיות יסוד בתחומי האתיקה, תורת ההכרה והפנומנולוגיה, במטרה להפקיד ביד הפרט כלים להבנת האידאות המרכזיות המניעות אותו והמעניקות משמעות לחייו. הפילוסופיה המסורתית של אפלטון, של אריסטו ושל פילוסופים אחרים בתקופה הקדומה שאפה להורות את האמת ולשמש תורה של אורח חיים, אולם במאות השנים האחרונות פחתה השפעת הפילוסופיה על החיים ורישומה ניכר בעיקר באקדמיה. הייעוץ הפילוסופי בימינו מבקש לחדש מסורת עתיקת יומין בגרסה שונה. שיטת ייעוץ זו מבקשת לסייע לפרט להצמיח מתוכו הבנה של מצבו, לאפשר לו לבחון את חייו באמצעים פילוסופיים ולא פסיכולוגיים, לעסוק בסוגיות מתחום המוסר ולהתבונן בשאלות קיומיות כגון אהבה ומוות ובמושגים הרלוונטיים לעיצוב השקפת עולמו. באמצעות כלי חשיבה פילוסופיים, כגון ניתוח מושגים ונושאים, חקירה פנומנולוגית ובחינה ביקורתית, חושף הפרט את תפיסת החיים שעל-פיה הוא פועל. חשיפה ביקורתית זו מאפשרת שינוי. … קיראו עוד

תהליך של יצירת זיקה בין הדבר הנעדר (שאותו אנו מייצגים) לבין הדבר הנוכח. הסימן המייצג עומד במקום הדבר האמיתי, הדבר המיוצג. הייצוג הוא כלי שבאמצעותו אנו הופכים את רצוננו לגלוי ולידוע. תהליך זה מתקיים כאשר אנחנו משתמשים בסימנים לשוניים במקום בדבר עצמו. שאלת הייצוג הופכת לסוגיה מרכזית בכל דיון בגבולות השפה, ככלי המשקף את המציאות או מבנה אותה. … קיראו עוד

מונח מרכזי בשיח הפרשני של התרבות. מופיע בתחומי דעת שונים: פסיכואנליזה, פמיניזם, לימודי קולנוע, תרבות חזותית, תקשורת ועוד. בניגוד למבט הפיזיולוגי, ה"רואה" את הזולת, בשיח הפרשני, המבט קשור לתהליך ההבטה; זהו פרי היחס הרפלקסיבי שנוצר עם האחר: משטר של התבוננות המצוי מחוץ לאני ונקבע על-ידי התרבות. התרבות היא מעין מסך שעליו מוקרנים הסימנים שאותם אנו "רואים" ושאותם אנו מפענחים על-פי ידע הסימנים המוקדם שברשותנו. האירוטיזציה של המבט הכול יכול – מבטה של המצלמה – באה לידי ביטוי במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי. מצלמות הטלוויזיה, מצלמות הרשת ומצלמות הבקרה מנכיחות את המבט והופכות אותו לחלק בלתי נפרד מחווית הצפייה. … קיראו עוד

מודרניות היא תקופה או תכונה המייצגת את המודרני. המילה "מודרני" מוצאה מן המילה הלטינית המאוחרת – modernus (שנגזרה מן השורש modo – "לאחרונה"). המודרני הוא "המילה האחרונה", הדבר שמשתנה כל העת. המודרניות מבצעת מהלך כפול: היא מקדשת את החדש ובה בעת מכריזה על פרידה הכרחית מן העולם ה"מסורתי", עולם העבר. מבחינה היסטורית, התודעה המודרנית נולדה בשלהי ימי הביניים ערב הרנסנס, התחזקה בעידן התגליות המדעיות של המאות ה-17 וה-18 והגיעה לידי פריחה בתקופת הנאורות (המחצית השנייה של המאה ה-18). בתקופה זו שורטטו קווי המתאר המרכזיים שלה: האמונה באור התבונה, הסגידה למדעי הטבע, ההתנגדות לצורות שונות של דיכוי פוליטי או דתי, הדבקות המשיחית בקדמה והחתירה אל האושר האישי והכללי. השאלה אם המודרניות סיימה את תפקידה ההיסטורי לאחר מלחמת העולם השנייה (כפי שסברו הפוסטמודרניסטים) או שמא היא עדיין בבחינת פרויקט שלא נשלם (כפי שסובר פילוסוף התרבות יורגן הברמאס [Habermas]) שנויה במחלוקת ומעוררת פולמוסים תרבותיים ערים. המונח מודרניזם מכוון בעיקרו לסגנון בספרות ובאמנות שרווח בתקופה המודרנית (1950-1850). סגנון זה, הנוטה להפשטה ולפירוק עולם הצורות של העבר, מנוגד לריאליזם והוא רווח החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. … קיראו עוד

מטאפיזיקה היא ענף בפילוסופיה העוסק בחקר המציאות שמעבר לנראה ולניסיוני. המטאפיזיקה עוסקת בממשות של העולם מנקודת מבטה של התבונה, ויש לה שלוש מטרות מרכזיות: (א) לגלות את טבעו האמיתי של העולם; (ב) לברר מהי הסיבה לקיומו; (ג) לבחון מהו מקומו של האדם בתוך העולם. משום שנטיותיה חובקות עולם, המטאפיזיקה מבקשת לבנות שיטות כוללות המסבירות את המציאות ומנסות לרדת לחקרהּ. הנחת היסוד היא כי באמצעות התבונה והאינטלקט ניתן לגלות את טיבו של העולם וכי לצורך כך יש לסמוך על ידע שמקורו בנתוני החושים. כדוגמה לתפיסה מטאפיזית אפשר להביא את שיטתו של פרידריך הגל (Hegel), שלפיה העולם הוא ישות תבונית ששליחותה ההיסטורית נשלמת ככל שהיא מתקרבת לידיעת עצמה. הביקורת על המטאפיזיקה מתחילה כבר בשיטתו הטרנסצנדנטלית של עמנואל קאנט (Kant), שלפיה לא ניתן לדעת באמצעות התבונה את "העולם האמיתי" שמעבר לנראה. ניטשה, שמלעיג על המטאפיזיקה, מזהה בה את המחלה האירופאית בהא הידיעה: מחלת התבונה והקִדמה המדומה. ההתנגדות למטאפיזיקה מאפיינת גם זרמים בפילוסופיה האנליטית (למשל, לודוויג ויטגנשטיין "המאוחר", ריצ'רד רורטי, נלסון גודמן) וזרמים בפילוסופיה הפוסט-מודרניסטית (ז'ן בודריאר, ז'ק דרידה ואחרים). … קיראו עוד

פילוסופיה פוליטית ותאוריה ביקורתית המבוססת על הגותו של קרל מרקס (1883-1818). ביסוד התאוריה עומד עקרון המטריאליזם ההיסטורי, שלפיו התשתית החומרית והכלכלית של האדם מעצבת את תודעתו לאורך ההיסטוריה ומשפיעה באופן מכריע גם על מבנה-העל, שהוא דפוס הפעולה הרוחני שלו. בבסיס החיים הכלכליים עומדים יחסי ייצור המתקיימים בין הקפיטליסטים, בעלי אמצעי הייצור, לבין חסרי אמצעי הייצור – הפרולטריון. כל תקופה מתאפיינת ביחסי ייצור ייחודיים לה ובמאבק מעמדי המתקדם באופן דיאלקטי לאורך ההיסטוריה ומסתיים בניצחון הפרולטריון, שלאחריו תיכון החברה העל-מעמדית של העתיד. המרקסיזם, שהבטיח אוטופיה מוסרית ופוליטית למאמיניו, היה לגורם אינטלקטואלי ופוליטי חשוב מאז סוף המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20. חסידיו ראו בו שיטה מדעית המוכחת על-ידי ניתוח היסטורי של הכלכלה המדינית; אחרים ראו בו אידאולוגיה של שחרור הפועלת בשירות האדם. המבקרים הצביעו על הממד הדוגמטי, הדטרמיניסטי והמשיחי של המשנה המרקסיסטית וראו בה מקסם שווא הפותח פתח לדיקטטורה רוחנית. אף כי המרקסיזם הפוליטי נחל את כישלונו המובהק בדמות מדינת המשטרה הסובייטית, ממשיכים ניאו-מרקסיסטים רבים לראות בו שיטה ביקורתית רבת עוצמה היכולה לשפוך אור על היחסים החברתיים ועל אופני שיח בתרבות ובתקשורת העכשוויות. ביקורת ניאו-מרקסיסטית ופוסט-מרקסיסטית בולטת בלימודי תרבות ותקשורת, בלימודים פוסט-קולוניאליים ובתאוריות פמיניסטיות, ומוצאת ביטוי אצל הוגים כגון אנטוניו גרמשי (Gramsci), מיכאיל באחטין (Bakhtin), לואי אלתוסר (Althusser), ריימונד ויליאמס (Williams), ז'ן פרנסואה ליוטאר (Lyotard), פרדריק ג'יימסון (Jameson) ועוד. … קיראו עוד

המילה משמעות היא אחת המילים הנפוצות אך השנויות ביותר במחלוקת בתולדות התרבות. מסתמנות שתי גישות למושג: האחת טוענת כי משמעות היא היחס בין המילה לבין האובייקט (הלא מילולי) שעליו היא מצביעה. לגרסה זו, שראשיתה בפילוסופיה, ממשיכים מודרניים רבים: פוזיטיביסטים לוגיים, כגון ברטרנד ראסל (Russell) ולודוויג ויטגנשטיין (Witgenstein) "המוקדם", פילוסופים אנליטיים, כגון א"ג' אייר (Ayre) ואחרים. הגישה האחרת טוענת כי משמעות אינה ניתנת לתיקוף מתוך המבנה הלשוני עצמו; יש לתור אחריה בעולם של מוסכמות תרבותיות, הקובע את האופן שבו אנו מבינים ומפרשים את העולם המילולי הפנימי. בעמדה זו מחזיקים פילוסופים כגון וילארד ון אורמן קווין (Quine), פייר דוהם (Duhem), ויטגנשטיין "המאוחר", ואחר-כך גם תומס קון (Kuhn), ז'ק דרידה (Derrida) ואחרים. טענתם היא כי משמעות מופקת מהקשרים רחבים יותר כגון מושג הפרדיגמה אצל קון, "משחקי לשון" אצל ויטגנשטיין, ההבדל (דיפראנס) אצל דרידה ועוד. בפילוסופיה האקזיסטנציאלית (סארטר) משמעות מוגדרת כפריָיהּ של בחירה אישית, אינדיווידואלית וסובייקטיבית המתרחשת "כאן ועכשיו". בחירה זו מגדירה את הסובייקט ומעניקה משמעות אותנטית לחייו. … קיראו עוד