אלגוריה/סמל

מיוונית:Allos – אחר; – Agoreuein לדבר. האלגוריה היא שיטת סימון שבה מישור אחד, מופשט על-פי רוב, מסומן על-ידי מישור אחר, ריאלי ומוחשי. פענוחו של המישור המוחשי מוביל אל המשמעות המופשטת. במצב האלגורי, המסומן (המשמעות) אמור להחליף את המסמן (הביטוי המוחשי). הסמל הוא לרוב ניגודה של האלגוריה – הוא מהווה שיטת סימון בלתי אמצעית, המבטלת את הפער שבין הצופה לטקסט. בשיטה זו, החיבור בין המסמן למסומן הוא שרירותי ואינו ניתן להפרדה: המכיל הוא גם המוכל; המסמן והמסומן מתאחים בתוך כוללותו של הסימן. פעולת הסימון האלגורית, לעומת זאת, מחייבת התערבות; הבנת התבנית הלשונית כרוכה בהכרח בהמרה של המשמעות או בהחלפתה. האלגוריה, על-פי ולטר בנימין (Benjamin), נזקקת ל"אחר", לפער המתמיד בין הדבר לבין משהו/מישהו אחר. המרחק בין סמל לאלגוריה זהה למרחק שבין פואטיקה מודרניסטית לפואטיקה פוסטמודרניסטית. … קיראו עוד

אלילות, אלילים (בתרבות הפופולרית)

חברת הראווה של ימינו מכוננת את עצמה באמצעות מודלים של התנהגות דתית-אלילית, ויוצרת יחסי סגידה בין ה"מאמינים" לאלילים. האקסטזה הדתית של העבר עוברת טרנספורמציה חילונית הדוניסטית, אך מאפשרת לאדם "לצאת מעבר לעצמו" (Ex-Stasis) אל עבר מושאי הערצתו. אלילות ואלילים בני ימינו הופכים לסלבריטאים: מושאים להערצה, להזדהות, לרכילות, לקנאה ולפולחני סגידה מצד ההמונים. אלילים אלה זוכים לזוהר המיוצג שוב ושוב באמצעות הסימולציה הקולנועית, הטלוויזיונית והתקשורתית. הזוהר – 'האושר שנובע מקנאתם של אחרים', כמאמרו של ג'ון ברגר (Berger) – הוא חלק מאסטרטגיה קפיטליסטית שנועדה לעורר ולעודד יחס של צריכה כלפי אובייקטים "חלומיים", שהם מעין דימויים העוטפים את הגוף ומעידים על חשיבותו. … קיראו עוד

דיאלקטיקה

בפילוסופיה יוונית, טיעון לוגי הבנוי בצורה של שאלה ותשובה. בניגוד לרטוריקה, שהיא אמנות הטיעון המשכנע, הדיאלקטיקה היא שיטה הבנויה מסדרה של טענות סותרות המובילות אל האמת. השיטה הדיאלקטית היא לב לבה של הפילוסופיה האפלטונית, אולם השפעתה הגיעה לשיאה בעידן המודרני, בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19. פילוסופים כגון פיכטה (Fichte), הגל (Hegel) ומרקס (Marx) יצרו שיטות דיאלקטיות שביקשו לתת הסבר טוטלי להיסטוריה ולטבע האדם. במאה ה-20 חזרה ובלטה הדיאלקטיקה ההגליאנית במשנתו של תאודור אדורנו (Adorno) ("דיאלקטיקה שלילית") ובפסיכואנליזה של ז'ק לאקאן (Lacan). … קיראו עוד

כוח, כוח-ידע

הקשר בין כוח לידע מופיע כבר בפילוסופיה של פרנסיס בייקון (Bacon) ושל תומס הובס (Hobbes). הפילוסוף מישל פוקו (Foucault), המושפע מניטשה, מבקש לקרוא את המציאות הפוליטית במונחים טקסטואליים; הוא מבליט את הזיקה בין טקסטים לבין הכוח החברתי המייצר טקסטים אלה. הכוח אינו בא מלמעלה ואינו נכפה בידי מוסדות הכוח, אלא מגיע מלמטה, כמצב אסטרטגי המייצר יחסים בין דברים ובורא את הסובייקט בצלמו. הכוח נקשר למצבים של ידע ומתממש דרכם. האמירה הפופולרית "ידע = כוח", משתקפת בתחומי מחקר מגוונים, כגון היסטוריה, תקשורת, ספרות, פמיניזם, לימודים פוסט-קולוניאליים ולימודי תרבות. … קיראו עוד

מודרניות, מודרניזם

מודרניות היא תקופה או תכונה המייצגת את המודרני. המילה "מודרני" מוצאה מן המילה הלטינית המאוחרת – modernus (שנגזרה מן השורש modo – "לאחרונה"). המודרני הוא "המילה האחרונה", הדבר שמשתנה כל העת. המודרניות מבצעת מהלך כפול: היא מקדשת את החדש ובה בעת מכריזה על פרידה הכרחית מן העולם ה"מסורתי", עולם העבר. מבחינה היסטורית, התודעה המודרנית נולדה בשלהי ימי הביניים ערב הרנסנס, התחזקה בעידן התגליות המדעיות של המאות ה-17 וה-18 והגיעה לידי פריחה בתקופת הנאורות (המחצית השנייה של המאה ה-18). בתקופה זו שורטטו קווי המתאר המרכזיים שלה: האמונה באור התבונה, הסגידה למדעי הטבע, ההתנגדות לצורות שונות של דיכוי פוליטי או דתי, הדבקות המשיחית בקדמה והחתירה אל האושר האישי והכללי. השאלה אם המודרניות סיימה את תפקידה ההיסטורי לאחר מלחמת העולם השנייה (כפי שסברו הפוסטמודרניסטים) או שמא היא עדיין בבחינת פרויקט שלא נשלם (כפי שסובר פילוסוף התרבות יורגן הברמאס [Habermas]) שנויה במחלוקת ומעוררת פולמוסים תרבותיים ערים. המונח מודרניזם מכוון בעיקרו לסגנון בספרות ובאמנות שרווח בתקופה המודרנית (1950-1850). סגנון זה, הנוטה להפשטה ולפירוק עולם הצורות של העבר, מנוגד לריאליזם והוא רווח החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20. … קיראו עוד

תרבות, מחשבה, תקשורת
דוד גורביץ' דן ערב

“אנציקלופדיה של הרעיונות” הינה חיבור אנציקלופדי מקורי וביקורתי על תרבות, מחשבה ותקשורת בנות זמננו; מדריך תיאורטי ושימושי למסע בין תחומי דעת מרכזיים של חיי הרוח והיומיום, הכולל יותר מ-600 ערכים על הרעיונות המעצבים את חיינו. עוד על התרבות

סמן דף זה

×