עיר (אורבניזם, תרבות אורבנית)
City, Urban Culture
"לעולם לא נוכל להסביר או להצדיק את העיר. העיר קיימת. היא המרחב שלנו ואין לנו אחר. נולדנו בערים. גדלנו בערים. בערים אנחנו נושמים. כשאנחנו נוסעים ברכבת אנחנו נוסעים מעיר אחת לעיר אחרת. אין שום דבר לא אנושי בעיר, אולי רק עצם אנושיותנו".
ז'ורז' פרק, חלל וכו': מבחר מרחבים, עמ' 85."יש שמונה מיליון סיפורים בעיר העירומה.
סיפור זה הוא אחד מהם".
תחום מחקר ופרקטיקה שעניינם הגדרת העירוניות כרקמה של חיי היומיום. חקר התרבות האורבנית עוסק במכלול השימושים העירוניים וביחסי הגומלין ביניהם. הוא בוחן מערכת מורכבת של גורמים המכוונים ומעצבים את חייו של הצרכן האורבני וכן את התחביר ואת הדקדוק של הנוף העירוני. התרבות האורבנית, שהיא מפגש מורכב בין הון לזהויות, הופכת לתחום דעת אינטגרטיבי, מושא למחקר רב-תחומי מקיף. תחומי המחקר נעים מאדריכלות אורבנית, גיאוגרפיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה עירונית ועיצוב תרבות ועד לסמנטיקה של הכרך וייצוגיו הפוליטיים, המגדריים והמעמדיים.
התרבות האורבנית היא חוויית יסוד של ייצור ושל צריכה בעבור תושבי העיר ומשתמשיה (מבקרים, תיירים, אמנים, עובדים, עוברי אורח, חסרי בית, אנשי עסקים). תהליך העיור, שהפך לגורם היסטורי משמעותי מאז סוף ימי הביניים והגיע לשיאו במאות ה-19 וה-20, יצר תופעה כלל-עולמית הניזונה מתנועה של כסף ואנשים (Harvey, 1989; Castells, 1977). הצריכה התרבותית (
בדיון זה נוטלות חלק קבוצות אינטרסים שונות המציבות סדרי יום שונים. אלה משתנים בהתאם להקשרים היסטוריים מתחלפים: אין דומה קריאה מודרניסטית של עיר לקריאה פוסטמודרניסטית (ג'יימסון, 2009 ; Ellin, 1999). העיר המודרנית של המאה ה-19 ושל תחילת המאה ה-20 מתאפיינת בסדר סטרוקטורלי מוקפד: מערכת צירים, שדרות ומבני שלטון, בתוך לוגיקה רב-מערכתית כוללת. דוגמה לכך היא השדרה הטבעתית, הרינג שטראסה של מרכז וינה. תפיסה מעין זו קוראת את העיר כסדר חילוני וקפיטליסטי רב עוצמה, שנועד להחליף את הסדר האלוהי והמונרכי של העבר (הקתדרלה, ארמון הקיסר, כיכר השוק). בית המחוקקים, המייצג עוצמה פוליטית, בניין הבורסה, המבטא עוצמה כלכלית, בניין האופרה, הקורן עוצמה תרבותית, והשדרות הציבוריות – כל אלה הופכים לאייקונים של גדולה ושל פאר אורבני חילוני. בעצם נוכחותם הפיזית המרשימה הם מסמנים את הסדר הסימבולי, הרציונלי, שהמודרניות מבקשת להקרין. מבט אחד ממרומי הפירמידה של La Défense בפריז חושף את המתבונן לגיאומטריה של העיר. הפירמידה מוליכה בציר ישר (זרוע במונומנטים), דרך שדרות האליזה וגני הטילירי, אל הסימטריה המוקפדת של מתחם הלובר: עבר (קלאסי ורציונלי) ועתיד היי-טקי חוברים יחד ומייצרים עוצמה אימפריאלית מחודשת.
תכנון הנוטה אל הפוסטמודרניות מבליט ממדים אחרים. הניקיון והפונקציונליות המודרניסטיים עשויים להתחלף במודלים של העיר ההיברידית, העיר המעורבת, הדחוסה, המוכנה לקלוט אל תוכה מערכות של כלאיים, המחברת בין נוף המגדלים לבין הבנייה המקומית הנמוכה (Grosz, 1995; Young, 1990: 227, 234). עיר זו מתמודדת עם השוני ועם ההבדלים שבין קבוצות אוכלוסייה שונות ונותנת לכך ביטוי בתכנון ובביצוע האורבניים. היא מבקשת לראות בהתגוונות הסגנונית, התרבותית והאתנית ברבעיה השונים של העיר מפתח לכינונה של חיוניות עירונית. העיר שוב אינה אתר חילוני שקוף, המזוהה בדרך כלל עם הסמליות הגברית; היא עוברת תהליך של פמיניזציה שבסופו נוצר מרחב חדש, שבו יש מקום לזהות נשית ולצרכים נשיים Birmingham, 1993: 66-82 ; Wilson, 1992, 2001)) (ע"ע פמיניזם/פוסט-פמיניזם). היברידיות זו תתקשר גם לקבוצות מיעוט נוספות, בעלות רקע מעמדי ואתני שונה. התכנון הפוסטמודרני אמור להביא בחשבון את המפגש המורכב של צרכים רב-תרבותיים מגוונים המסתופפים יחד בכרך אחד (Zukin, 1995) (ע"ע מרחב ציבורי (באדריכלות)). ממד נוסף קשור לצורה שבה העיר מסמנת את עצמה לקהליה. מבנה הכוח המודרני הבליט את הבניינים המפוארים, שסימנו עוצמה פוליטית, כלכלית ותרבותית. הבניינים הפוסטמודרניים – ובייחוד מגדלי הזכוכית וגורדי השחקים – ממשיכים ומעצימים את הקו הרציונליסטי של המודרניות, אך גם מעניקים לו משמעות נוספת. המגדלים שחזיתם אטומה וסודית מייצרים קו רקיע מפוסל שנועד להבליט את העוצמה הפיננסית של ההון הרב-לאומי, הון שזרימתו חופשית, אנונימית ואומניפוטנטית (ע"ע סופרמודרניזם). הנִרְאוּת הפיזית של הבניינים אינה מגלמת את "משמעותם" – משמעות ההון והכוח; זו נותרת במובן מסוים סמויה מן העין. מגדלי התאגידים הגדולים ממלאים את רחובותיהן של ערי העולם ומסמנים את התנועה החופשית של הסימנים בתוך חלל כמו-וירטואלי. דרך חלל זה זורם מידע מקודד, "דמיוני" ומופשט בתוך הרשת. זהו עולם הסימולקרה של ז'ן בודריאר (Baudrillard) ושל רוברט ונטורי (Venturi); עוצמתו קורנת מהשתקפויות האור הנופלות על מגדלי הזכוכית ומאין-ספור המסכים שהעיר מוקפת בהם: שלטי פרסומת, כתובות ניאון, נתוני תנועה, שידורי וידיאו המוקרנים בצמתים ומעל חזיתות הבתים ועוד (ע"ע לאס וגאס).
האורבניות בת זמננו מבליטה את האידאולוגיה של הצריכה. לעומתה, האורבניות המודרנית הבליטה את האידאולוגיה של הייצור (Production): הייצור הפך לדומיננטי מאז המהפכה התעשייתית של המאה ה-18, וביתר שאת בעידן התיעוש והפיתוח הטכנולוגי במאות ה-19 וה-20. העיר הפכה לאתר ענקי של סחורות ממשיות וסימבוליות, לאוסף רבגוני של אפשרויות, שאותו שרטט ביד אמן ולטר בנימין בדיוניו על הפסאז'ים (המעברים) של פריז ועל דמותו של הפלאנר (המשוטט העירוני) (בנימין, 1996: 47-34, 105-100). הניסיון הפוסטמודרני מקצין חוויה זו. סיסמתו של הצרכן העכשווי, אומרת האמנית האמריקאית ברברה קרוגר בעבודה מפורסמת שלה היא: "I shop, therefore I exist". תמונה זו מוקרנת על המשתמש העירוני – גם כשהוא שרוי בתנועה קדחתנית ברחובות העיר: מצד אחד הוא רואה עצמו כחלק בלתי נפרד מחוויית ההמון; מצד שני הוא נוהג כזיקית אנושית, משתדל לעטות על עצמו מסכות וייצוגים חדשים כדי לכונן את אישיותו הייחודית מול התפאורה האנונימית של הכרך (Leach, 2006).
מרכזי הקניות משתלבים היטב בתוך מערכת זו. הם ממוקמים בתוך מרכזי הערים או בפרווריהן, במשולב עם מערכות להסעת המונים. מערכות אוטונומיות אלה פועלות כמכונות של צריכה ומאפיינות את העיר המופרטת של ההווה. הקניונים הגדולים – שיאה של מכונת הצריכה – הפכו זה מכבר לחלק בלתי נפרד מן ההוויה האורבנית ומן האופן שבו בני האדם מתַקְשרים עם אובייקטים ועם סובייקטים אחרים. תקשורת זו, שלבשה צורה של אקסטזה כמו-דתית (ע"ע חברת הראווה), לא איחרה לברוא קתדרלות תאטרליות כמידתה: כנסיות הצריכה הפכו לסימן היכר של האורבניות העכשווית (קזין, 2004). תרבות זו יוצרת חוויה מרוכזת ודחוסה המצמצמת כל מרכיב אדריכלי שאינו משרת את מטרותיה. כך, לדוגמה, מובלטת החזית על חשבון הפנים. פני השטח מחליפים את העומק; הממד החזותי הדו-ממדי גובר על הממד הנפחי. החזית ניבטת אל הנוסע החולף בכביש המהיר. בדמיונו מתרקמת העיר כחויה סינמטוגרפית. דומה כי לשלושת הממדים הקלאסיים – אורך, רוחב, גובה – נוסף עתה ממד רביעי של תנועה (זמן) (ע"ע מיידיות, מהירות). העיר נחווית כדימוי, כרצף מופשט של צבעים, אורות ומתארים. ממד זה מעצים את המרחב האורבני והופך אותו לתמונה משתנה של תשוקות וציפיות.
העיסוק באורבניות חייב להביא בחשבון את המשטר הקפיטליסטי שבו אנו חיים ואת המצע הנפשי שהוא מבוסס עליו; את ים האנונימיות והשכפול שבו אנו מוקפים (כל הקניונים דומים זה לזה, וכך גם הכבישים המהירים והמחלפים). בהינתן שזו המציאות, עולה השאלה האם וכיצד ניתן לפתח התנגדות לאופייה הכופה של המערכת מבלי ליפול לתוך מלכודת רגשנית ונוסטלגית נוסח "חזרה לטבע" או לכפריות אנכרוניסטית. דומה כי תנאי מרכזי להגשמתה של אוטופיה אורבניסטית הוא ההישענות על הריבוי העירוני – ריבוי זהויות, תרבויות, מעמדות, מגדרים, צרכים ושימושים. ריבוי זה עשוי להצביע על דרך צנועה אך אפשרית ליצור פרגמנטציה במכונת השעתוק הגדולה הגורסת הכול. התכנון והביצוע האורבניים אמורים לאפשר ריבוי של "סיפורים", לספק צרכים אנושיים מגוונים, לשמר את הזיכרון של קבוצות זהות שונות המרכיבות את העיר. בלשונה של שרון ס' זוקין (Zukin, 1995: 2), יש להעמיד אסתטיקה של ריבוי כנגד "'האסתטיקה של הפחד" שיוצר נוף המגדלים. אסתטיקה זו עשויה להביא להומניזציה של הפרקטיקה העירונית; להפוך את העיר למקום מפגש חופשי המעודד שותפות בדרמה החברתית השזורה מסיפוריהם ודמיונותיהם של בני העיר.
שאלת המפתח היא אפוא מהם התנאים המאפשרים לדרמה העירונית לעלות על הבמה. כמו כל דרמה טובה, גם העיר צריכה לעורר עניין, ליצור מתח, לנוע ולזרום בתוך המערכות השונות שלה, מבוקר עד ליל: לאפשר ל"צופים" עירוניים, תושבים, עובדים ומבקרים לבחור מתוך מגוון של שימושים. לעתים, כמו בכל מחזה, גם העיר ניצבת בפני קונפליקט; אך כשם שבמחזה הקונפליקטים נפתרים לקראת סיום, כך גם בעיר. אין להיבהל מקונפליקטים, שהרי הקונפליקט מצוי בשורש ההתחככות. בקונפליקט הלא-אלים אפשר לראות מנוף לקידום ולשיפור מציאות החיים; הוא יכול לסייע לחלשים ולתרום לשיפור מעמדם של המיעוטים בעיר.
שני חטאים אינם נסבלים כל עיקר: חדגוניות ושעמום עירוניים. הדרמה העירונית חייבת לרתק, לרגש, ללמד. רחובות העיר ורבעיה אמורים לספק מגוון של אפשרויות אנושיות, ליצור תנאים שיעודדו את המשתמשים להרכיב סיפורים נבדלים: איכותו של המרחב האורבני עומדת ביחס ישר ליכולתו ליצור דרמות מתחלפות (בהתאם לרובע, לשכונה, לרחוב), "בלט דינמי של הרחוב", בלשונה של ג'יין ג'ייקובס ([1961] 2008: 298-253).
העיר היא אפוא "העיר האנושית", אורגניזם חי שאיבריו מלאי חיוניות. האיברים הם אוטונומיים בפעולתם, אך הם מתקשרים למרכז, ללב הפועם של העיר. לב העיר מתאם בין הצרכים המגוונים של המשתמשים ומאפשר לכל אחד מהם לצְפוֹת, לשחק, לעבוד, בתוך הדרמה העירונית, במפגש החי והמרגש עם בני אדם אחרים. מטרה זו תושג אם הרקמה האורבנית תיצור הצלבה של פונקציות: מגורים, עבודה, בילוי, טיול, דו-שיח. עירוב זה בשימושי המרחב ובשימושי הזמן של אתרי העיר השונים יאפשר לעיר להיות אפקטיבית, כלומר לממש את תכונתה הבסיסית – הרבגוניות. זו תתגלה באופיים ובצבעיהם השונים של רובעי העיר, במגוון הצורות העירוניות ובריבוי השימושים הבו זמני של רחובות העיר. העיר האפקטיבית מפגישה בין רעיונות, כסף ודמיון; היא מספקת מתווה של סדר והתגוונות. היא יוצרת דימוי של יופי באמצעות הצורות העירוניות, נותנת מענה לצורך האנושי במשמעות, הנגזרת מתוך הניסיון העירוני ברגעי שקיקתו.
מכאן לאן?
מקורות
בנימין, ו' 1992: "שובו של המשוטט", בתוך: מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 104-100.
— 1996: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
ג'יימסון, פ' 2009: המפנה התרבותי: מבחר כתבים של הפוסט מודרני 1998-1983, תל אביב: רסלינג.
ג'ייקובס, ג' [1961] 2008: מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות, תרגום: מ' טליתמן, תל אביב: בבל.
ערבות, א' 1989: "תרגיל בחשיבה אורבנית", בתוך: לוסקי, ח' (עורך), עיר ואוטופיה, תל אביב: החברה הישראלית למו"ל, עמ' 47-44.
פרק, ז' [1974] 1998: חלל וכו': מבחר מרחבים, תרגום: ד' דאור וא' עמר, תל אביב: בבל.
קזין, א' 2004: במרחק הליכה, חיבור קצר על תרבות הצריכה, תל אביב: בבל ומרכז השל.
Benjamin, W. 1972: Charles Baudlaire or the Lyric Poet of High Capitalism, London: New Left Books.
Berman, M. 1982: All That is Solid Melts into Air: The Experience of Modernity, London: Verso.
Birmingham, P. 1993: "125th Street: Reconfiguring the Feminine in the City", in: Yelovich, S. (ed.), The Edge of Millenium: An International Critique of Architecture, Urban Planning Product and Communication Design, New York: Whitney Library of Design, pp. 66-82.
Castells, M. 1977: The Urban Question, London: Edward Arnold.
Ellin, N 1999: Postmodern Urbanism, New York: Princeton Architectural Press.
Grosz, E. 1995: Space, Time and Perversion, New York: Routledge.
Harvey, D. 1989: The Condition of Postmodernity: An Enquiry into the Origins of Cultural Change, Oxford: Basil Blackwell.
Leach, N. 2006: Camouflage, Cambridge, MA: The MIT Press.
Macionis, J. J. and Parrillo, V.N. 2007: Cities and Urban Life, Upper Saddle River, NJ: Pearson Prentice Hall.
Savage, M. and Warde, A. 1993: The Urban Sociology, Capitalism and Modernity, London: Macmillan,.
Sennet, R. (ed.) 1969: Classic Essays on the Cultures of Cities, New York: Appleton – Century – Crofts.
Wilson, E. 1992: The Sphinx in the City, Berkeley: California University Press.
— 2001: The Contradictions of Culture: Cities: Culture: Women, London: Sage.
Young, L. M. 1990: Justice and the Politics of Difference, New Jersey: Princeton University Press.
Zukin, S. 1988: "The Postmodern Debate over Urban Form", Theory Culture & Society, 5, pp. 431-436.
— 1995: The Culture of Cities, Oxford: Blackwell.
תאור / מקור התמונה:
The Dihzahyners Paint Up Beirut, Lebanon