אינטרטקסטואליות
Intertextuality
מושג מפתח בשיח הסטרוקטורלי והפוסט-סטרוקטורלי. המונח, המזוהה עם ז'וליה קריסטבה (Kristeva) ועם רולאן בארת (Barthes), מתאר את הטקסט כרשת של סימנים המתייחסים לפרקטיקות המייצרות משמעויות. הטקסט אינו מתקיים כמערכת יחידאית, אורגנית ואוטונומית, אלא מקיים זיקה גלויה או מובלעת עם מערכות אידאולוגיות וסוציו-היסטוריות חיצוניות הטעונות בקודים ובקולות, שעקבותיהם מתגלים בטקסט החדש.
במונח אינטרטקסטואליות מקופלות כמה הנחות יסוד:
- סימנים קשורים לסימנים אחרים יותר משהם קשורים לדברים במציאות. המונח מציין אפוא עיסוק בסימון (Signification) ולא במשמעות (Meaning).
- טקסטים קשורים לטקסטים אחרים. האדם אינו מחקה את המציאות אלא טקסטים קודמים שכבר עיצבו עבורו את העולם. אפשר לומר כי האדם פועל בסביבה של טקסטואליות מתמדת (ע"ע הבניה).
- המשמעות היא תהליך דינמי של הפקה (productivity) ומשחק בין אלמנטים, ולא תוצר אחדותי מוגמר וסגור (Riffaterre, 1983). בתהליך דינמי זה נודעת חשיבות מיוחדת לקורא כ"יוצר הטקסט" (ע"ע פרפורמנס) (בן פורת, 1983; שקולניקוב, 1999; Eco, 1976; Angenot, 1983: 110-112) (ע"ע פתיחות/סגירות).
דמות מרכזית המזוהה עם ההיסטוריה של המונח היא הסמיוטיקנית וחוקרת הספרות ז'וליה קריסטבה (Moi, 1986). לדידה, האינטרטקסטואליות היא צומת שבו נפגשות אמונות ואידאולוגיות שונות לאחר שעברו מימוש סמיוטי. מדובר באינטראקציה בין הממד הלשוני לממד החברתי-פוליטי. קריסטבה מכנה את התוצאה בשם אידאולוגֶמָה (Ideologeme) – המקום שבו האופק האידאולוגי נפגש עם האופק הסמיוטי (Kristeva, 1980: 36). מקום זה מבטא את אופן הייצור של סימנים בתנאים סוציו-פוליטיים משתנים.
עמדתה של קריסטבה מושפעת מן הפואטיקה המטריאליסטית של באחטין (Bakhtin) ומונחיה קרובים לשלו. ניתן לראות בהם השלמה, פיתוח ושינוי של מונחים כגון רב-קוליות (פוליפוניה), דיאלוגיזם, הטרוגלוסיה וקרנבל. שני ההוגים מבליטים את הממד הריבויי, ההטרוגני, של הטקסט (Bakhtin [1968] 1984: 105-170, 178). הטקסט מקבל את משמעותו בתוך מרחב דינמי של אפשרויות שבו שותפים הכותב והקורא. שניהם משתמשים במונחים שעתידים לימים להיות מרכזיים בהגות הפוסט-סטרוקטורליסטית כגון טקסטואליות, שיח, דקונסטרוקציה ועוד. ואולם, בשונה מבאחטין, קריסטבה אינה מבליטה רק את ההיגד הפוליפוני בסיטואציה התקשורתית, אלא עוסקת בטרנספורמציה הכללית של השפה בתוך הסוגות השונות של דיבור חברתי.
האינטרטקסטואליות מחליפה את המודל האבולוציוני הליניארי של הספרות. באופן זה משוחרר הטקסט מדטרמיניזם סוציולוגי, פסיכולוגי והיסטורי והופך למערכת יחסים פתוחה ואינסופית. השימוש במושגים ישנים כגון "השפעות" ו"מקורות", המנהירים את משמעותו של הטקסט, הומר בהנחה כי כל מערכת, מסידור שולחן ועד לכתיבת שיר, נוצרת כתוצאה של שינוי במערכות משמעות אחרות: כל טקסט נבנה מפסיפס של מובאות; הטקסט הוא ספיגה וטרנספורמציה של טקסט אחר (Kristeva, 1980: 36-63, 1967: 53-75). תפיסה זו נכונה גם לסוגי מדיה כגון ריקוד, סרט או תוכנית טלוויזיה. כולם נקראים כ"טקסטים". הבנת הטקסט שייכת על כן להבנת הקישוריות שלו, כלומר לאופן זיקתו לטקסטים אחרים. משום כך, הטקסט לעולם אינו מוצר סטטי, מוגמר ומקובע; מטרתו היא "הפרודוקטיביות הזורמת" – הליך הייצור המענג של משמעויות, אלו מתוך אלו, אלו כנגד אלו – ולאו דווקא מוּבנוּת סגורה מכל סוג שהוא (Kristeva, 1968a: 53-59, 1974).
האינטרטקסטואליות כמשחק אינסופי של סימנים זכתה לפיתוח רדיקלי בתיאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות שונות. הדבר בולט במיוחד אצל רולאן בארת (Barthes, 1981) וז'ק דרידה (Derrida, [1976] 1981). בספרו הנאת הטקסט (בארת, [1973] 2004) מציג בארת את הטקסט כמקום שבו מתרחשת זרימה ליבידינלית, ארוטית, של משמעויות. הוא מגולל תיאוריה על אודות "העונג של הטקסט", שעניינה הבלטת הממד ההטרוגני, השופע, מפר הכללים, של הטקסט: הטקסט מנוגד למושג "יצירת אמנות" (Work of Art); הטקסט הוא ריבוי מענג ופתוח העוסק בפרוורטיות של השפה הפואטית ביחס לנורמליות של השפה הבורגנית הרגילה, שפת הדוקסה שהיא שפת המוסכמה החברתית (שפת "המובן מאליו"). אחת הדוגמאות המעניינות לכך היא הניתוח שהוא עורך בספרו S/Z (Barthes, [1970] 1975). זוהי קריאה צמודה, כמעט משפט אחר משפט, של הנובלה סארזין מאת בלזק (Balzac). בארת חושף את המאבק האינטרטקסטואלי בין ה"קולות" השונים שמהם מורכב הטקסט. בעיקרו של דבר, זהו מאבק בין הטקסט הקריא (Lisible Text), הטקסט הקלאסי-ריאליסטי, המציית לקודים תרבותיים מקובלים ולכן גם נוח לעיכול, לבין הטקסט הכתיב (Scriptable Text), היוצר התנגדות לפרשנות קלה ומיידית, תוך שבירת הקודים הבורגניים – מאבק בין הסיפור הריאליסטי העשוי היטב לבין המשחק החופשי של הסימנים בטקסט הניסיוני.
ז'ק דרידה (Derrida), אבי תורת הדקונסטרוקציה, מצביע על התמוססות המשמעות, "ההפצה" של הטקסט (Dissemination), ההתרחבות שלו לכדי טקסטואליות כוללת המכילה בתוכה עולם ומלואו. לכך כוונתו באמירתו הידועה כי "אין שום דבר שהוא מחוץ לטקסט" (Derrida, [1974] 1986: 150). דרידה מבליט את חומריותה, "גופניותה", של השפה, ומזכיר לנו כי הטקסט הוא קודם כול טקסטיל (בד, אריג): רצף של מסמנים הזורמים זה לתוך זה, תוך ביטול וחצייה של גבולות וניגודים בינאריים מקובלים. ז'ק לאקאן (Lacan) – נציג נוסף של האסכולה הפוסט-סטרוקטורליסטית – מבליט את הממד המטאפורי והמטונימי של השפה ושל הלא-מודע המובנה בצלמה.
תיאוריות נוספות של אינטרטקסטואליות מבליטות את תפקידו של הקורא בתהליך הפרשנות. הלה גולש בין הטקסטים המוכרים לו לבין הטקסטים החדשים, שהיצירה בוראת בתהליך הקריאה. חוקר הסמיוטיקה מיכאל ריפטר (Riffaterre 1990: 56-78, 1981: 227-241, 1985: 41-53) עושה מאמץ לנסח את חוקי הפתיחות והסגירות, האי-החלטיות וה"היסוס" (Undecidability) של הטקסט. הוא מבחין בין אינטרטקסט (מכלול הטקסטים המהדהדים בטקסט הבודד) לבין אינטרטקסטואליות (מיקום הטקסט בתוך מרחב מוכר של טקסטים קודמים). בצורה זו, מקווה ריפטר, יעלה בידו לתאר את ה"מטריקס" (Matrix) – המבנה המשוער של הטקסט. עמדה זו מבקשת לצמצם את הממד הכאוטי של הטקסט וליצור פואטיקה וסטיליסטיקה מודרנית שימיינו את תהליכי הברירה והצירוף שבהם עוסק הקורא. בעמדה דומה מחזיק חוקר הספרות ז'רר ג'נט (Genette, 1982), שאף הוא מתמקד בתהליכי היצירה של "טקסט מדרגה שנייה" (הטקסט הספרותי המבצע את הגלישה האינטרטקסטואלית). הטקסונומיה שהוא מציע מבחינה בין חמישה סוגים של יחס שהוא מכנה טרנסטקסטואליות (Makaryk, 1995: 570). מפעלו תואם את הנטייה הסטרוקטורליסטית הקלאסית להשליט סדר רציונלי בזרימה האינסופית של הסימנים.
לסיכום הדיון ראוי להצביע על שני מונחים נוספים:
- היפרטקסט – מונח זה, המקושר היום עם הגיון הרשת, מציין קישוריות מורכבת, בלתי ליניארית ובלתי היררכית של טקסטים המופיעים באופן מולטימדיאלי. תפיסה רדיקלית של אינטרטקסטואליות קרובה ליישומיו הפילוסופיים והטכנולוגיים של האינטרנט.
- אינטרדיסקורסיביות – מונח המציין עמדה שונה משהו מן העמדה האינטרטקסטואלית הבסיסית: המגע בין טקסטים אינו מתבצע בין ישויות ניטרליות אלא בין ישויות מובנות ברמה הפוליטית והאידאולוגית, המייצגות תפיסות הגמוניות שונות של מציאות (Angenot, 1983). המגע מתבצע בין סוגים שונים של שיח, הנותנים ביטוי להגמוניה חברתית כזו או אחרת. התבוננות זו ממקמת את האינטרטקסטואליות בתוך השיח הפוליטי שבו עוסקים מדעי החברה.
לסיכום, אפשר לומר כי היתרון הגדול של האינטרטקסטואליות הוא ביכולת היישום של המונח בפרקטיקות שונות, כגון ספרות, קולנוע, אמנות, טלוויזיה, אינטרנט, חיי היומיום ועוד. נסתפק בשתי דוגמאות. הראשונה, מתחום הספרות, היא הרומן אהובת הקצין הצרפתי (The French Lieutenant's Woman) של ג'ון פאולס (Fowles) (1978). היצירה עוסקת באהבה בלתי אפשרית, חוצת מעמדות, בין ג'נטלמן ויקטוריאני ל"אישה גורלית" המורדת במוסכמות המאובנות של הזמן. היא מכילה בתוכה ז'אנרים רבים: רומן אידאות, מלודרמה, דרמה של משרתות, רומן היסטורי ועוד. פאולס פורש מערכת שלמה של טקסטים – חלקם שייכים למוסכמות ולתקופה, חלקם "מאוחרים" ולכן אנכרוניסטיים (נתונים סטטיסטיים, תיאוריות פרוידיאניות, אקזיסטנציאליות ועוד) וחלקם מטא-טקסטואליים – המפרשים באופן אירוני ופרודי את הסיפור. התוצאה היא קרנבל של אפשרויות המבליט את המרקם האינטרטקסטואלי של המסעות בתרבות, הנשזרים זה לתוך זה וזה כנגד זה; לפנינו סיפורה של המלנכוליה הוויקטוריאנית מנקודת המבט הנוסטלגית/ביקורתית של ההווה. אם ההיסטוריה היא סיוט שהאנושות מנסה להתעורר ממנו (כפי שגרס ג'יימס ג'ויס [Joyce]), הרי שג'ון פאולס מספק לכך את ההוכחות. הכתיבה הרב-קולית שלו קוראת תיגר על ליניאריות היסטורית ועל תפקידו של הסופר – האל (ע"ע אלוהים) בתוכה. הסופר הוא הסובייקט והאובייקט של אהבותיו-שנאותיו. הוא הכותב והקורא של עצמו, והכתיבה והקריאה הן תהליך הולך ונמשך של רפלקסיה ביקורתית.
הדוגמה השנייה היא מתחום התרבות הפופולרית – הטלוויזיה. מדיום זה, המתאפיין בתהליכים של פרגמנטציה, אינו מייצר רצף ליניארי, אלא אוסף של מקטעים שהם סגמנטים של צפייה. הטלוויזיה בונה צירופים טקסטואליים, המקבלים את משמעותם בתוך הרצף ה
מכאן לאן?
מקורות
באחטין, מ' 1978: סוגיות בפואטיקה של דוסטוייבסקי, תרגום: מ' בוסגנג, תל אביב: ספרית פועלים.
בארת, ר' [1973] 2004: הנאת הטקסט, וריאציות על הכתב, תרגום: א' להב, תל אביב: רסלינג.
בלום, ה' [1973] 2008: חרדת ההשפעה, תיאוריה של השירה, תרגום: ע' שור, תל אביב: רסלינג.
בן פורת, ז' 1983: "בין-טקסטואליות", הספרות, 2 (34), קיץ 1983, אוניברסיטת תל אביב, עמ' 90-79.
פאולס, ג' 1978: אהובת הקצין הצרפתי, תרגום: א' גור, תל אביב: ספרית פועלים.
פרמינגר, ע' 2006: פרנסואה טריפו – האיש שאהב סרטים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
שקולניקוב, ח' 1999: "בין-טקסטואליות, אנכרוניזם ורב תחומיות, המקרה של תום סטופארד", אלפיים, 17, עמ' 90-79.
Angenot, M. 1983: "Intertextualité, interdiscursivité, discours social", Texte, n° 2, pp. 101-112.
Bakhtin, M. M. [1965] 1984: Rablesais and his World, trans. H. Iswolsky, Bloomington: Indiana University Press.
Barthes, R. [1970] 1975: S/Z, trans. R. Miller, New York: Hill and Wang.
— 1981: "Theory of the Text", in: Young, R. E. (ed.), Untying the Text: A Post-Structuralist Reader, trans. I. Macleod, Boston and London: Routledge, pp. 31-47.
Bloom, H. 1973: The Anxiety of Influence, New York: Oxford UP.
Clayton, J. and Rothstein, E. (eds.) 1991: Influence and Intertextuality in Literary History, Madison: Wisconsin University Press.
Derrida, J. [1967] 1976: Of Grammatology, trans. G. C. Spivak, Baltimore: The Johns Hopkins University Press.
— [1972] 1981: Positions, trans. A. Bass. Chicago: University of Chicago Press.
— [1976] 1981: Dissemination, Chicago: University of Chicago Press.
— [1974] 1986: Le Glas, Lincoln, NE: University of Nebraska Press.
Eco, U. 1976: A Theory of Semiotics, Bloomington: Indiana University Press.
Genette, G. 1982: Palimpsestes. La Littérature au Second Degré, Paris: Seuil.
Kristeva, J. 1967: "Pour une semiologie des paragrammes", Tel Quel, 29 (printemps), pp. 53-75.
— 1968a: "Problemes de la Structuration du Texte: La Nouvelle Critique", Special issue, Actes du Colloque de Cluny, 16-17 avrill 1968, pp. 55-64.
— 1968b: "La Productivite dite texte", Communications, 11, pp. 59-83.
— 1974: "La Revolution du langage poetique", Paris: Seuil [1984: "Revolution in Poetic Language", trans. M. Waller, New York: Columbia University Press].
— 1980: "The Bounded Text", in: Desire In Language: A Semiotic Approach to Literature and Art, trans. T. Gora, A. Jardine, and L. S. Roudiez, New York: Columbia University Press, pp. 36-63.
— [1967] 1986: "Word, Dialogue and the Novel", in: Moi, T. (ed.), The Kristeva Reader, New York: Columbia Univrsity Press.
Lotman, J. 1977: The Structure of the Artistic Text, trans, D. B. Johnson. Ann Arbor: Ardis.
Makaryk, I. R. 1995: Encyclopedia of Contemporary Literacy Theory, Toronto: University of Toronto Press.
Moi, T. (ed.) 1986: The Kristeva Reader, New York: Columbia Univrsity Press.
Morgan, T. (ed.), 1985: American Journal of Semiotics, 3 (4).
Pfister, M. 1992: "How Postmodern is Intertextuality", in: Plett, H. (ed.), Intertextuality, Berlin and New York: Walter de Gruyter.
Reader, K. A. 1990: "Literature / cinema / television: intertextuality in Jean Renoir's 'Le Testament du docteur Cordelier', in: Worton, M. and Still, J. (eds.): Intertextuality: Theories and Practices, Manchester: Manchester University Press, pp. 176-189.
Riffaterre, M. 1981: "Interpreatation and Undecidability", New Literary History 12 (2), pp. 227-241.
— 1983: Text Production, trans. T. Lyons, New York: Columbia University Press.
— 1985: "The Interpretant in Literary Semiotics", American Journal of Semiotics 3 (4), pp. 41-55.
— 1990: "Compulsory Reader Response: The Intertextual Drive", in: Worton, M. and Still, J. (eds.), Intertextuality: Theories and Practices, Manchester: Manchester University Press, pp. 56-78.
Tyler, S. A. 1985: "Ethnography, Intertextuality, and the End of Description", American Journal of Semiotics 3 (4), pp. 83-98.
Worton, M. and Still, J. (eds.) 1990: Intertextuality: Theories and Practices, Manchester: Manchester University Press.
תאור / מקור התמונה:
https://josamotril.files.wordpress.com/2015/04/amor-literario.jpg